בגמ' שבת פח: – מובא …וא"ר יהושע בן לוי – מאי דכתיב "לחייו כערוגת הבושם" – כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים …
ואריב"ל – כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה – יצתה נשמתן של ישראל שנאמר "נפשי יצאה בדברו" ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן – דיבור שני היאך קבלו – הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם שנאמר "גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה – אתה כוננת".
ואמר ר' יהושע בן לוי – כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה – חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל והיו מלאכי השרת מדדין אותן שנא' "מלאכי צבאות ידודון ידודון" – אל תקרי ידודון אלא ידדון.
הגרי"א חבר ב"אור תורה" [ביאורו על ספר "מעלות התורה" מאחי הגר"א] מבאר את דברי הגמ'.
…ידוע שכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה היה כולל כל התורה – ולכן יצאו כל נשמותיהם של ישראל ונתדבקו למקורם – מאחר שנתווסף אורם – ולא היו יכולים לאתדבק בגופם – עד שנזדכך גופם ממש כמו אדם הראשון קודם החטא – כמו שאמרו "ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן" – אז היו הנשמות יכולים להחזיר לגופם. עכ"ל.
מבואר בדברי הגרי"א חבר – שהטעם שפרחה נשמתן של ישראל בשמיעת הדיבור הוא מפני שהנשמה קבלה את אור התורה – והגוף לא היה מזוכך דיו להכיל את האור הזה – עד שהזדכך גופם כאדם הראשון קודם החטא ואז יכולה היתה הנשמה לחזור אל הגוף המזוכך.
ולפי זה מתבאר עומק נוסף בשאלת הגמ' – "ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן – דיבור שני היאך קבלו"?
כונת הגמ' היא לשאול גם – מאחר ונשמתם פרחה מפני שגופם לא היה ראוי לקבל את האור – איך הזדכך גופם לאחר מכן – באופן שהנשמה היתה יכולה לחזור אל הגוף.
ועל כך עונה הגמ' – שהוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם – ומבאר זאת הגרי"א חבר שם כך.
…והוא אמרם שהזיל הקב"ה טל שעתיד להחיות בו מתים – והיינו כמו לעתיד לבוא בעת תחית המתים שיהיה אחר שנזדכך גופם וקבל ענשו בקבר וסר ממנו זוהמת הנחש שדבוק בחמרו …והוא ענין הטל של תחיה – ורצה לומר שיהיו נילושים באור עליון זך ויחזרו להיות בנין חדש שיהיו קיימים נצחיים ולא יקבלו הפסד כמו שנא' "ואת רוח הטומאה אעביר" – וכמו כן היה בשעת מתן תורה ממש לולא חטא העגל כמו שאמרו רבותינו ז"ל עכ"ל.
מבואר בדבריו שהגוף הזדכך על ידי הטל של תחית המתים שהוא – ט"ל אורות כלליים שבהם נבראה כל הבריאה כמו שהביא שם – ועל ידי זה הוכשר לקבל מחדש את הנשמה.
בספר דרך ה' [ח"א פ"ג] מבאר הרמח"ל – שהנשמה מצד עצמה מצד יקרה וזהרה העצמי יכולה לתת זכוך גדול לחומר עד שיצא מגדר המין האנושי – אלא שבעולם הזה הקב"ה כובש את הנשמה – מעלים את כוחה וממעט את זוהרה שלא תזכך את הגוף כפי יכולתה – אבל לעתיד לבוא בעת תחית המתים תכנס הנשמה בגוף בכל זוהרה וכוחה – ותזכך אותו בבת אחת זכוך גדול מה שעתה אין לה רשות לעשות. – והזכוך הזה יהיה כפי כל המעשים הטובים שעשה אותו אדם בעבר.
אם נצרף את דברי הרמח"ל עם דברי הגרי"א חבר על תחית המתים – יעלה בידינו שזיכוך הגוף בתחית המתים יהיה על ידי צירוף כמה אופנים של זיכוך.
מצד אחד יזדכך הגוף מכח מעשיו הטובים שעשה בחייו יחד עם הזיכוך של המיתה והקבורה – ומצד שני יזדכך על ידי שהנשמה תכנס בו בכל זוהרה וכוחה – ותשלים את זיכוכו.
וענין הטל של תחית המתים – מבואר בדברי הגרי"א חבר – שהוא אור עליון המשלים את זיכוך הגוף על ידי שהגוף כביכול נילוש בו – ונהיה על ידי זה ראוי להתחבר אל הנשמה שתשוב אליו.
מעתה יש לומר – שהואיל ונשמתן פרחה מחמת שגופם לא היה מזוכך דיו – על כן על ידי הטל של תחית המתים הוכשר הגוף לקבל מחדש את הנשמה – אשר בדוגמת לעתיד לבוא חזרה ונכנסה בגוף – באופן שהנשמה עצמה מכח קדושתה השלימה את זכוכו להיות מוכן לקבלה.
ונמצא אם כן – שכדרך שבתחית המתים יחזור הגוף למצב של חיבור נצחי עם הנשמה מכח הצירוף של הטל שיזכך את הגוף עם כניסת הנשמה בכל כוחה – כך במתן תורה נזדכך הגוף על ידי הטל של תחית המתים בצירוף כניסת הנשמה אשר קבלה כבר את האור של הדיבור.
אמנם בדיבור הבא התעלתה נשמתן יותר – ושוב לא היה די בזכוך הקודם של הגוף ועל כן שוב יצתה נשמתן – עד ששבה ונכנסה בו על ידי הטל של תחית המתים – ושוב זככה אותו להיות מסוגל לקבלה – וכך עשר פעמים עד ששב גופם להיות כאדם הראשון קודם החטא.
והנה המהרש"א בגמ' שם שואל – שריב"ל שהוא מרא דהני דרשות לכאורא סותר דבריו שאמר לקמן שחזרו לאחוריהן י"ב מיל אבל לא מתו ולעיל נמי אמר שנתמלא העולם כולו בשמים כדי להשיב נפשם כדאיתא במדרשות – משמע דלא מתו.
ועונה המהרש"א – וי"ל דכתות כתות היו לפי הטבע – יש מהן דמחרדת הקולות נעשו חלשים ולא מתו ולאותן הועילו הבשמים – ויש מהן יותר חלושים בטבע עד שמתו ויש מהן שחזרו לאחוריהן.
בעקבות דברי המהרש"א – שהדבר היה תלוי בכח הגוף של כל אחד לקבל את הדיבור ועל פי מה שנאמר לעיל – יתכן עוד לומר שכל אחד כפי מצב הזכוך של גופו כך קיבל את הדיבור.
היו כאלו שגופם היה מזוכך דיו כדי לקבל את הדיבור – אבל רק נחלשו ממנו באופן שהיה צורך להשיב את נפשם בבשמים – אלו שהיו פחות מזוככים חזרו לאחוריהן י"ב מיל – ואלו שהיו עוד פחות מזוככים יצתה נשמתן ומתו.
והנה בתיקו"ז תיקון מ' פא. שואל רבי חזקיה – מה יהיה בעת תחית המתים עם נשמה שהיתה בכמה גופים מי מהם יקום לתחית המתים – אמר רבי יוסי – הגופים שלא זכו ולא הצליחו הרי הם כעץ יבש וכאילו לא היו ועליהם נאמר "והיה כערער בערבה – ולא יראה כי יבוא טוב" – שזה לעת תחית המתים – והגוף שהנשמה ניטעה בו והצליח ועשה שרשים כראוי עליו נאמר – "והיה כעץ שתול על פלגי מים".
וממשיך שם בתיקו"ז [ע"פ פי' "מתוק מדבש"] – ואז יאיר האור הגנוז שעליו נאמר "וירא אלקים את האור כי טוב" בו עתיד הקב"ה להחיות מתים – וזהו שנאמר "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה – ומרפא בכנפיה" – שיתגבר כח הטוב והרע יחלוף מהעולם – ואותם גופים שלא הצליחו בתורה ובמצוות לא יקומו לתחיה.
ובביאור הגר"א שם – ר"ל שבאור הגנוז יהיה תחיית המתים – וזהו "ומרפא בכנפיה".
וממשיך עוד התיקו"ז שם – אמר רבי יצחק זמין קוב"ה לארקא על אינון גופין רוחין – אי זכו בהו יקומו לעלמא כדקא יאות – ואם לאו יהון קטמא תחת רגליהון דצדיקיא הדא הוא דכתיב – רבים מישיני עפר יקיצו וגו'.
והנה בגמ' נדרים ח: – אמר ריש לקיש – אין גיהנום לעולם הבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאים בה שנא' "וזרחה לכם יראי שמי – שמש צדקה ומרפא בכנפיה" – ולא עוד אלא שמתעדנין בה שנא' "ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק" והרשעים נידונין בה שנאמר "הנה יום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש – ולהט אותם היום הבא".
וכתב הר"ן שם – לאו לאחר מיתה קאמר דודאי איכא גיהנום לרשעים – אלא לעתיד לבוא לאחר תחית המתים קאמר שאותן רשעים שיהיו "לחרפות – לדראון עולם" כדכתיב בדניאל – לא יהיו נידונים בגיהנום – אלא בהאי דינא שהקב"ה יוציא חמה מנרתיקה – כדי שיהיו אלו מצטערין – ושיתרפאו בה צדיקים.
מבואר בדברי הר"ן – שדברי ריש לקיש הם על הזמן של תחית המתים.
ומה שהזכיר הר"ן את הנאמר בדניאל – כונתו היא לפסוק בדניאל י"ב אשר תחילתו מובאת בדברי התיקו"ז בדברי רבי יצחק – "ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו- אלה לחיי עולם – ואלה לחרפות לדראון עולם".
ומעתה נראה שיש לבאר את דברי ריש לקיש בגמ' בנדרים שהקב"ה עתיד להוציא חמה מנרתיקה – על פי דברי רבי יצחק בתיקו"ז.
לשונו של רבי יצחק היא …זמין קוב"ה לארקא על אינון גופין רוחין – אי זכו בהו יקומו לעלמא כדקא יאות – ואם לאו יהון קטמא תחת רגליהון דצדיקיא.
ויש לבאר דבריו על פי דברי הרמח"ל בספר "דרך ה'" אשר הובאו לעיל – שהנשמה מצד עצמה מצד יקרה וזהרה העצמי יכולה לתת זכוך גדול לחומר עד שיצא מגדר המין האנושי – אלא שבעולם הזה הקב"ה כובש את הנשמה – מעלים את כוחה וממעט את זוהרה שלא תזכך את הגוף כפי יכולתה – אבל לעתיד לבוא הקב"ה יתן לנשמה להכנס בגוף בכל זוהרה וכוחה – ואז מיד תזכך את הגוף זכוך גדול.
על פי זה יש לבאר את דברי רבי יצחק "זמין קוב"ה לארקא על אינון גופין רוחין" –לעתיד לבוא הרוח – הנשמה תכנס בגוף ובזה יבחן.
אי זכו – במידה ותהיה בו הכנה מכח מעשיו בעולם הזה לקבל את אור הנשמה – אזי יזדכך עוד ועוד על ידי הנשמה ויקיץ לחיי עולם – אבל "ואם לאו" – אם לא תהיה בו ההכנה הראויה – אזי יהיה אפר תחת כפות רגלי הצדיקים.
ולפי זה יש לבאר שמה שאמר ריש לקיש בגמ' בנדרים – שלעת התחיה הקב"ה יוציא חמה מנרתיקה. הכונה היא – שהקב"ה יוציא את הנשמה מההגבלה אשר מנעה ממנה בעולם הזה לזכך את הגוף – ויתן לה רשות לפעול בגוף את הזכוך הראוי בכל כוחה ויקרה – ואז הצדיקים מתרפאים בה – כי גופם יהיה מוכן לקבל את הזיכוך הגדול ואדרבא על ידי כך יגיעו אל שלמותם – אמנם זה יהיה על ידי הצירוף של הטל של תחית המתים – שהוא ל"ט אורות שבהם נברא העולם כמו שכתב המהרי"א חבר – שעל ידו נילוש הגוף באור העליון ונהיה ראוי להתדבק בנשמה לבנין עדי עד – ונראה שזהו האור הגנוז שכתב התיקו"ז – שבו תהיה תחית המתים.
לעומת זאת הרשעים שגופם לא תהיה בו ההכנה לקבל את זיכוך הנשמה נידונים בה – כי מול האור הגדול של הנשמה יתברר ההעדר של מציאותם.
