לתרומות לחץ כאן

זהירות בעניני הלוואה מצד הלווה המלווה והערב – חלק ה'

"אם ערבת לרעך"

א. לא תהי' לו כנושה לגבי ערב קבלן:

מצינו בהלכה שלשה סוגי ערבים:

א. ערב סתם, אין המלוה יכול לתבוע את הערב מלכתחילה, וחייב לתבוע את הלוה, ורק במקרה שאין ללווה לשלם או שמסרב לשלם מפני אלימותו, רק אז יכול המלוה לתבוע את הערב.

ב. ערב קבלן, הוא שהמלוה יכול לתבוע את הלווה ואת הערב לפי בחירתו.

ג. ערב שלוף דוץ, הוא שהערב מוציא את הלווה מהענין והמלוה יכול לתבוע אך ורק את הערב.

(עי' שו"ע חו"מ סי' קכט סעי' יז-יט; יו"ד סי' קע סעי' א).

והנה זה פשוט שהאיסור לא תהיה לו כנושה לא נאמר לגבי ערב סתם, דאין לו כלל דין של לוה (וכמו שיבואר יותר להלן). ולגבי ערב שלוף דוץ, פשוט דנאמר בו האיסור של לא תהיה לו כנושה, דהוא עומד ממש במקום הלוה. אך לגבי ערב קבלן יש לדון אם נאמר בו האיסור הזה או לא.

דיש לדון בגדר ערב קבלן, האם אמרינן שדינו כלווה לכל דבר, כיוון שהמלוה יכול לתובעו מבלי להזדקק ללווה תחילה, או דלמא, חלוק ערב קבלן מהלוה עצמו, ומה שהמלוה יכול לתובעו בתחילה הרי זה משום שכך קיבל הערב על עצמו, אבל לא שדינו כלווה.

ואם נימא שדינו כלווה ממש, מסתבר שאסור למלוה לתובעו כשאין לו, אבל אם נימא שדינו כערב סתם, אלא שקיבל ע"ע שיוכל המלוה לתובעו תחילה, י"ל דלגביו לא נאמר הלאו דלא תהיה לו כנושה.

והנה איתא בגמ' (ב"מ קטו ע"א): "ת"ר לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לביתו של ערב". וכתב השו"ע (חו"מ סי' צז סעי' יד), שזה דוקא בערב סתם אבל ערב קבלן דינו כלוה. ומקורו בטור שם בשם הרמ"ה, וביאר שם הב"י דלא גרע מזקפו עליו במלוה.

וא"כ מבואר להדיא דכל מה שנאמר לגבי לווה נאמר ג"כ לגבי ערב קבלן, וא"כ ה"ה דהלאו דלא תהיה לו כנושה שייך בערב קבלן ג"כ, דהוא כלווה לכל דבר.

ב. אם נאמר דין מסדרין בערב:

כתב השו"ע (חו"מ סי' צז סעי' כט): "יש מי שאומר שאין מסדרין בחוב שאינו דרך הלואה… וכן כשבא ליפרע מהערב שאינו קבלן. וי"א שגם באלו מסדרין".

מבואר מדברי השו"ע שלכו"ע בערב קבלן נאמר הדין דמסדרים לבע"ח, ורק בערב סתם נחלקו בזה בעל התרומות והרמ"ה הובא בטור וב"י שם. והסברא לחלק בין ערב קבלן לערב סתם כתב בעה"ת (שער א ח"א אות ג) וז"ל: "והיכא דמחייב איניש לחבריה ממון דהוה בשכר כתף… או שנתחייב לו מדין ערב, כשם שמותר למשכנו בזרוע… וליכנס לביתו וליטול משכונו… כך נקל בחובן שאין מסדרין עמהן, שכשם שנתשנה דינן באלו כך נשתנה דינן בסדור. וטעמא דמילתא, דלא כתיב בהו מיכה [-כי ימוך אחיך וגו'] דנימא בהו דין סידור בג"ש. ומיהו דוקא ערב, אבל קבלן מסדרין עמו דלא גרע משאר לוה".

הרי דערב קבלן דינו כלווה לגמרי (לכו"ע), וחלים עליו כל דיני לווה, הן לגבי דאסור למשכנו והן לגבי שנאמר בו הדין דמסדרין לבע"ח.

ולפי"ז י"ל מה שהביא הכנה"ג (מהדו"ב סי' כז) ספיקו של הריקאנטי, במקום שהניח המלוה ללווה כדין סידור, אם יכול לתבוע מן הערב, שהערב יכול לומר כ"ז שיש ללווה כלום איני צריך לפרוע, ומסקנת הכנה"ג דאינו גובה מן הערב, שהערב אינו חייב אלא במה שמתחייב הלווה לפרוע. דנראה ברור דהכנה"ג לא מיירי אלא בערב סתם, אבל בערב קבלן פשיטא שיכול לחזור על הערב ולתובעו שהרי מלכתחילה יש למלוה זכות לתבוע את הערב.

ג. עדיפות ערב סתם על ערב קבלן:

ולפי כל הנ"ל, נראה שאע"פ שבעלמא מעדיף המלווה ערב קבלן, משום שיכול לגבות לכתחילה מיד מהערב, ואינו נזקק תחילה לכל סדר גביית החוב מהלווה, מכל מקום מאידך ישנה עדיפות לערב סתם על ערב קבלן.

דכתב השו"ע (חו"מ סי' צז סעי' ד): "וכשהמלווה מכיר את הלווה שהוא בעל מדה זו מוטב שלא ללוותו ממה שילוהו ויצטרך לנגשו ויעבור בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה". ולפי מה שאמרנו, שערב קבלן דינו כלווה לענין לא תהיה לו כנושה וכו', במקום שהערב לא יכול לפרוע, עדיף ערב סתם דלא נאמר בו דין מסדרין ויכול המלוה לתבוע ממנו הכל, וגם לא נאמר לגביו הלאו דלא תהיה כנושה.

ד. ערב קבלן האם יש בו משום לוה רשע ולא ישלם:

ולפי מש"כ, דערב קבלן נחשב ללווה לכל דבר לענין מסדרין, ולענין שאסור למשכנו, ונאמר בו ג"כ הלאו דלא תהיה לו כנושה. יש להסתפק במי שקיבל ע"ע להיות ערב קבלן, ויודע בעצמו שלא יהיה לו ממה לפרוע, האם גם עליו נאמר לווה רשע ולא ישלם, וגם אם יפרע מקצת אך מכיון שלגבי ערב קבלן נאמר הדין דמסדרין, והרי הוא קיבל ע"ע לפרוע הכל ומיד, וכשיודע שלא יוכל לפרוע כדין, לכאורה הרי הוא לוה רשע.

אמנם יש לומר, שהערב סומך בשעת התחייבותו שללווה יש לשלם, שהוא מוחזק בכשרות ואינו בכלל לוה רשע, ואף אם לו עצמו אין מה לשלם, הרי סמך על הלווה שישלם. אולם מכל מקום יש לומר, דמכיון שדינו כלווה ממש, כל זמן שאינו יודע בעצמו שיוכל לפרוע, הרי הוא כלווה רשע, וצ"ע.

ה. ביודע המלווה את מצבו של הערב:

ויש להסתפק במקום שהמלוה יודע את מצבו של הערב שאינו בעל יכולת, האם יש מניעה מלקבל ע"ע ערבות כיון שסוכ"ס על דעת כן הלווה, או"ד דמ"מ יש לו לערב להמנע מלקבל ע"ע ערבות, שהרי סוכ"ס מחייב עצמו בממון שאין לו.

וכבר כתב רבינו יונה על הפסוק במשלי (יא, טו): "רע ירוע כי ערב זר, ושונא תוקעים בוטח", וז"ל: "הזר הוא האיש אשר לא הכיר ולא הוחזק אצלו במדת הנאמנות, ואם לא ירצה לשלם הזר ההוא הלווה או שאין לו לשלם, לא ינצל מאחת משתים – או שיצעק עליו המלוה ויכלא ואשם כי לא ישלם לו ותרבה עליו עם החטאת והאשם התלונה והתרעומת, או שיכריחהו ב"ד לשלם, ויחזור ויצעק על הלוה וידין עמו, ונמצא קונה מדון ומריבה וגם הפסד ממון" וכו'.

מבואר, שכשמקבל ע"ע ערבות, אם הוא לא בטוח שהלווה ישלם, הרי הוא מביא ע"ע ריב ומדון ותביעת ממון אם אינו משלם. ורק במקום שמכיר את הלווה ויודע שהוא בעל יכולת לשלם, מותר לו לקחת ע"ע ערבות.

אולם במקום שמקבל ע"ע מלכתחילה לשלם למלוה את חובו בלא ריב ומדון, נקרא "איש טוב", וכמש"כ רבינו יונה שם וז"ל: "אך איש טוב לא תבאהו על זאת בערבות, כי הוא גומר בדעתו מתחילה לשלם למלוה בלא דין ודברים, אך אין ללווה לשלם ולא יריב להתקוטט עם המלוה אח"כ, כי על דעת הזאת נכנס בערבות מתחילה, ולולא כי זאת עמו לא היה נעשה ערב לזר אחרי כי הוא איש טוב ושונא מדנים ומבקש שלום".

אולם זה ברור שאם חתם כבר על כמה וכמה ערבויות המסתכמות בסכום גבוה וברור שלא יוכל לעמוד בתשלום כולם, אסור לו לקבל ע"ע ערבות נוספת מבלי שיידע את המלוה, שהרי בכל מקרה המלוה סומך עליו שישלם, ואיננו יודע שכבר נתחייב הרבה מעבר לכפי יכולתו.

ו. להתרחק מהערבות

כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ה הי"ג): "משאו ומתנו של ת"ח באמת ובאמונה וכו', ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן".

ובדבר זה ישנה טעות רווחת שאנשים לא מודעים שקבלת ערבות שלהם היא התחייבות כלפי המלוה, שהוא סומך עליהם, כיון שאינו מכיר או סומך על הלווה. ובטעות חושבים שהם ערבים ללווה שהוא מכירם.

וכתב רבינו יונה שם עה"פ "ושונא תוקעים בוטח": "הגדיל להרחיק הערבות, ואמר כי לא יבטח בדינו, זולת מי ששונא המדה הזאת. כי אחרי שהוא שונא הנוהגים כן, יזהר מהדבר וירחיקהו ולא יכשל בו, אבל כל זמן שלא ישנא המדה הזאת, איננו בוטח שלא יכשל בו כאשר יפתוהו ויתחננו אליו לערוב ערובה ולא יעצור ברוחו למנוע שאלתם".

מבואר שטבעם של אנשים להתפתות לבקשת הלווה שיקבלו ע"ע ערבות ולא עוצרים ברוחם למנוע את בקשתם, ורק מי ששונא את הנוהגים במדה רעה זו שמקבלים ע"ע ערבות מבלי לדעת ברור את אשר לפניהם "בוטח", שלא יכשל.

עוד כתב רבינו יונה (משלי יז, יח): "'אדם חסר לב תוקע כף עורב ערובה' וגו'. יקראנו 'חסר לב', כי יביא נפשו לידי מצה ומריבה, לדון עם המלוה בבואו להפרע ממנו אם אין ללוה לשלם, כי אין דרך הערב לפרוע ברצון נפשו, זולתי בחוזק יד ב"ד. לפי שלא נהנה בדבר, ועל הלווה להשתדל בפרעון, גם אחרי כן יריב עם הלוה להפרע ממנו בהמצא בידו נכסים, והמריבה דרך מגונה, ע"כ כתיב אחריו 'אוהב פשע אוהב מצה'. והשנית, כי עורב ערובה פושע בשמירת ממונו, ואז"ל (חולין צא, ע"א) כי הצדיקים ממונן חביב עליהן יותר מגופן, כדי שלא יפשטו ידיהם בגזל. 'עורב ערובה' כי יבוש למאן בדבר כאשר הוא "לפני רעהו", והוא הלוה. ואינו מן הנכון שיתבייש האדם לסרב בדבר שהדעת מחייבת לסרב מעשותו, ויש לו לחשוב ההפסד כנגד השכר, כי טוב לו לסרב ולעבור על רצון הלוה עתה, מן המריבה והשנאה אשר ימצא עמו באחרית הדבר אם לא ישלם הלוה".

וכבר הזהיר היעב"ץ בספרו מגדל עוז (בית מדות, עליית דרך ארץ): "בני, אל תערבו את חברכם בממון אלא על מנת לפרוע משלכם. ודעו כי הערבות מפתח העניות".

סיכום:

א. ערב קבלן הרי הוא כלווה עצמו, ובכלל זה הדין ד"לא תהיה לו כנושה".

ב. ובכלל זה, שמסדרין גם לערב.

ג. אף שהמלוה מעדיף 'ערב קבלן' כיון שיכול לגבות ממנו לכתחילה, מ"מ ישנה עדיפות לערב סתם, שיכול לנגשו, שלא נאמר בו האיסור של "לא תהיה לו כנושה".

ד. יש להסתפק אם בערב ישנו הדין של לוה רשע ולא ישלם, אם אין לו ממה לפרוע חוב זה. אמנם אם יודע שיש ללוה ממה לשלם וסומך עליו שישלם, בכה"ג נראה דאי"ז בכלל לוה רשע ולא ישלם.

ה-ו. יש להתרחק מלערוב, כיון שהוא מביא על עצמו רק ריב ומדון. ועל המתחייב בערבות לדעת כי הוא מחייב עצמו כלווה עצמו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *