האם חייב אדם ללוות כדי לפרוע חובו
א. מדברי התשב"ץ (ח"ד הטור השלישי תשו' יז) משמע, שלוה אינו מחוייב ללוות כדי לפרוע הלוואתו, שכתב שם דמי שנשבע לפרוע ואין לו, אינו עובר על שבועתו דאין בשבועתו חיוב ללוות ולפרוע, וז"ל: "דמסתמא לא נשבע לו לפרוע אלא משלו, והרי נאנס ע"ז שלא נזדמן לו במה לפרוע, דהא ודאי לא סמכא דעתי' דמי יאמר לו שימצא מי שילוהו" וכו', עכ"ל. ואם נאמר שכל בעל-חוב חייב ללוות כדי לפרוע, הרי עצם הלוואתו מחייבתו ללוות, ועל כן, אם לא ילווה כדי לפרוע הרי עובר על שבועתו, שהרי בכלל השבועה לפרוע לו את חובו, נכלל גם שאם לא יהיה לו מהיכן לפרוע, ילך ללוות מאחר. אלא על כרחך, שאין חיוב ללוות כדי לפרוע.
והנה כתב הח"ח בספרו אהבת חסד (פ"ט סעי' ז) לגבי קיום מצות "ביומו תתן שכרו", וז"ל: "אין בעה"ב עובר משום בל תלין אא"כ יש לו מעות ליתן לו דכתיב 'לא תלין פעולת שכיר אתך' והכוונה שיש אתך. ונראה, דאם יכול להשיג מעות ללוות, צריך ללוות כדי שיהיה יכול לקיים מצות עשה דביומו תתן שכרו". מבואר, דיש לאדם ללוות כדי לקיים מצות "ביומו תתן שכרו".
ודין זה שכתב הח"ח, שחייב האדם ללוות כדי לקיים חיובו, אינו דווקא בקיום מצות ביומו תתן שכרו, שהרי הביא שם בנתיב חסד (ס"ק כא) מקור דין זה, "ממה דאיתא במנחות דף מ' במעשה דרב קטינא, משמע שם דצריך האדם להשתדל להכניס את עצמו שיהיה מחוייב בהמצוה, ובעידן ריתחא ענשינן ע"ז שלא הביא עצמו לידי חיוב ע"ש [מנחות מא ע"א: "מלאכא אשכחי' לרב קטינא דמיכסי סדינא [רש"י: דלא הוה ליה ציצית… משום כסות לילה], אמר ליה: קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא [רש"י: כגון אותן שלנו שהן עגולין ואין לה אלא שני כנפים למטה, דפטורה מציצית], ציצית של תכלת מה תהא עליה. אמר ליה, ענשיתו אעשה. אמר ליה, בזמן דאיכא ריתחא ענשינן"]. וה"ה בענינינו דצריך להשתדל ולהשיג מעות אם יכול כדי שיהיה יכול לקיים המצוה דביומו תתן שכרו. ואפשר דגם מצד הדין הוא מחויב בזה דמקרי יש אתך, כיון שיכול להשיג מעות בקל ולפרוע לו", עכ"ל.
וא"כ, דין זה שחייב להשתדל וללוות כדי לקיים המצוה, הוא בכל מצוה שהיא, שמצוה על האדם להכניס עצמו לחיוב המצוה, ואף ללוות עבור זה. ובכלל זה מצות פריעת בעל חוב.
ויותר מזה הוסיף שם בנתיב החסד, ד"אפשר דגם מצד הדין הוא מחויב בזה, דמקרי יש אתך, כיון שיכול להשיג מעות בקל ולפרוע לו". הרי שהאפשרות להשיג הלואה נחשבת "יש אתך", ומחייבתו ללוות. וא"כ לכאורה לפי"ז, ה"ה לכל בעל חוב, שהאפשרות ללוות היא כמי שיש לו מעות אצלו, ואם אינו משיבם הרי זה בכלל לוה רשע ולא ישלם.
אבל מאידך גיסא, אפשר לומר, דדין זה ד"יש אתך" נאמר דוקא במצות ביומו תתן שכרו. דבפשטות דין זה ד"יש אתך" הוא פטור, היינו דאינו עובר על בל תלין אם אין המעות אתו. אולם הח"ח חידש לן, דהוא גם חיוב, דכל שהמעות "אתו", אף שצריך לטרוח עבורם, וכגון ללכת וללוות, ג"כ חייב. וזה חידוש במצות ביומו תתן שכרו דוקא, וכמו שציין הח"ח בנתיב חסד כאן (ס"ק כ) למש"כ בדבריו לעיל לגבי מצות הלואה (פ"א סעי' יב ובנתיב חסד שם ס"ק כא), שיש להסתפק באדם שיש לו מעות בהלואה אצל אחר והגיע זמן פירעון, אם זה מקרי שיש לו מעות מזומנים אצלו, שמחוייב לגבותם ולהלוותם לחבירו. ואילו לגבי תשלום שכר שכיר, סובר הח"ח שלכו"ע חייב לגבותם, שנאמר בו דין "יש אתך".
ויש לדקדק מלשונו של הח"ח, שכתב דדוקא במקום "שיכול להשיג בקל", וצ"ב דמה נפק"מ אם יכול להשיג בקל או לא. וע"כ דהח"ח לא מיירי אלא משום המצוה דביומו תתן שכרו, דשם נאמר דין מיוחד דמצוה זו תלויה ביש לו מעות, וע"ז כותב הח"ח דכשיכול להשיג בקל נקרא שיש לו, וממילא משום המצוה דביומו תתן שכרו צריך להשתדל להשיג המעות, ורק במקום שיכול להשיג בקל דאל"כ אי"ז נחשב ל-"יש אתך", אבל אין להביא מכאן ראיה לבע"ח שחייב ללוות כדי לפרוע את חובו.
ומכל מקום נראה, דזה דבר פשוט שאדם שיש לו חשבון על כסף שהוא עומד לקבל, בודאי שחייב ללוות על סמך זה כדי לפרוע את חובו. ויש לדמות ענין זה למש"כ הגר"ח מוולאזין בחוט המשולש (ח"א סי' יז) בשם הגר"א ז"ל, שעשיר העובר ממקום למקום שדינו כעני לגבי שמפרנסין אותו מהצדקה, מ"מ מחוייב ללוות אם מוצא מי שילוונו, דעי"ז לא מקרי עני באותה שעה. והביאור בזה, שע"י ההלואה מסייעים לו לנצל הכסף שיש לו במקום אחר, שהרי מה שעושהו לעני באותה שעה הוא מה שאין כספו מזומן עמו, וע"י הלואה הרי"ז נחשב שכספו עמו, ואולי לזה כיוון הח"ח במש"כ שבמקום שיכול להשיג מעות בקל, מחוייב להשתדל בזה מן הדין.
ב. וראיתי מי שדן בחיוב בעל חוב ללוות כדי לפרוע, משום דפריעת בעל חוב מצוה (כתובות פו ע"א), ולגבי מצוה זו לא נאמר השיעור של המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, וע"כ גם צריך ללוות משום המצוה המוטלת עליו. משא"כ שאר מצוות שלגביהם נאמר השיעור של חומש, פשיטא שאין חיוב ללוות כדי לקיימם, דהוה יותר מחומש.
ואין נראה, דהרי מה שבמצות פריעת בע"ח לא נאמר השיעור של חומש הוא משום שהמצוה היא לפרוע לשני את חובו ולהשיב אליו את כספו, וכמו שביאר הגר"ח ז"ל הובא בסטנסיל (על דברי הגמ' בכתובות שם), דהטעם שאדם מחוייב לפרוע חוב אפי' ביותר מחומש נכסיו, משום דאי"ז כלל נקרא מבזבז, דאינו אלא מחזיר ממון חבירו ולא מבזבז ממון שלו.
אבל תורת המצוה דפריעת בע"ח מצד עצמה אינה שונה משאר מצוות, וממילא כשאין לו מהיכן לשלם מהיכי תיתי לחייבו ללוות. ואפילו באיסור לאו, דקיי"ל שחייב להוציא כל ממונו כדי שלא לעבור עליו (רמ"א או"ח סי' תרנו בשם הרשב"א והראב"ד), לא מצינו שחייב ללוות עבור זו, וכל שכן עבור מצוה זו.
ויש להדגיש שגם לצד שיש מצוה או חיוב ללוות ע"מ לפרוע, זהו דווקא אם יודע מהיכן ישיב את אותה ההלוואה, אבל אם אינו יודע מהיכן ישיב לבסוף גם את אותה הלוואה, אסור לו ללוות, והרי בזה יהיה לוה רשע ולא ישלם, וכי מי שאכל שום יחזור ויאכל שום?!
סוף דבר: יש להסתפק אם חייב אדם ללוות מאחר כדי לשלם חובו. ויתכן שיש בזה משום מצוה. וכל זה דוקא אם יודע מהיכן ישלם לבסוף הלואה זו, שאם לא כן, מוטב שלא ילווה.
