"לוה רשע ולא ישלם"
א. "לוה רשע ולא ישלם":
כתב הרמב"ם (הל' מלוה ולוה פ"א ה"ג) "אסור ללוה ליקח הלואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא בעל חוב מאין יגבה, אע"פ שהמלוה עשיר גדול ועושה זה רשע הוא שנאמר 'לוה רשע ולא ישלם', וצוו חכמים יהי ממון חברך חביב עליך כשלך".
וכן פסק בשו"ע (חו"מ סי' צז סעי' ד): "אסור ללוה לקחת הלואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא המלוה ממה לגבות חובו, ואם עושה כן נקרא רשע".
וביאר הסמ"ע (ס"ק ה), מה נקרא "להוציאה שלא לצורך ולאבדה": "פירוש, אפילו אין כוונתו דהלוה לאבדה בידים, אלא כל מה שמוציא שלא לצורך גדול, מיקרי לאבדה, שאבדה מהמלוה, וק"ל".
והט"ז שם (ד"ה ס"ז שלא לצורך), כתב: "ונראה פי' דאם מוציאה לאותו הענין ששאלה מן השואל, אפי' אם הוא מאבד אין כאן איסור, כי ע"ד כן הלוהו. ואם מוציאה שלא על אותה הענין שהלוהו ואינו נאבד, ג"כ אין איסור, כי לא הלוהו דוקא על עסק זה, אלא היה סבר דמסתמא יעשה לאותו עסק שגילה לו, וכל שיש לו קיום להמעות לא איכפת למלוה אף אם ישנה מן הצורך שהלוהו לכך והוא מאבדה באותו עסק".
ובמסכת אבות (פ"ב מ"ט) אמרו: "צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם… רבי שמעון אומר הרואה את הנולד… איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם… רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם… שנאמר לוה רשע ולא ישלם…". ומפרש רבינו יונה, שה"דרך רעה" שמנו שם החכמים, היא הפך הדרך ישרה שמנו קודם לכן. וכתב רבינו יונה: "ולקח דבר אחר שיש לאדם להראות את הנולד, ומי שאינו רואהו אינו מתרחק מדרך רעה, כמו הלוה ואינו משלם, שבשעת הלוואה הי' לו לחשוב ולראות אם יוכל לפרעו כשיגיע זמן הפירעון ואם לא יכיר בשלו כי יהי' בידו יכולת לא ילוה עתה משום דוחק שהי' לו וידחוק השעה גם אם הוא צריך הלוואה הרבה מאוד… כיון שלוה ואינו משלם רשע הוא, ואע"פ שאין לו, כי מתחלה היה לו לעיין במה יפרעהו", עכ"ל.
למדנו מדבריו, שגם אם אדם נמצא במצוקה קשה – "גם אם הוא צריך הלוואה הרבה מאוד", אסור לו ללוות אם אינו "רואה את הנולד" ויודע בבירור שבהגיע זמן הפרעון תהיה לו את היכולת לפרוע. ואם הוא בכל זאת לווה, הוא נקרא "רשע", הגם שבשעה שלקח את ההלואה היה בדעתו לשלם, ומה גם שבזמן הפרעון הוא אנוס כי אין לו במה לפרוע (עי' להלן אות ג ובהערה שם), אעפ"כ נקרא רשע, כיון שמלכתחילה עשה שלא כהוגן, שהיה עליו לראות את הנולד שלא יוכל לפרוע, וממילא לא ללוות.
ובספר חסידים (שיח) מובא: "מעשה באחד שהיה דל וחסר ולא היה רוצה לקבל צדקה, אמר האיך אקבל הריני גוזל את העניים, אלא הלך ולוה מבני אדם, ונתנו לו על מנת להרויח למחצה, ויחזיר להם לזמן פלונית. והיה לוה מהרבה בני אדם ואינו פורע להם, ומלוה לו על אמונת שמים ולא היה פורע, ואמר מה אפרע ואין לי במה לפרוע. ועוד הלך ואמר תלוו לי, אמרו לו: 'לוה רשע ולא ישלם'! והוא אומר: מוטב שאהיה לוה ואם יהיה לי אפרע, ולא אקבל מן הצדקה ולא אהיה גוזל עניים. נאמר עליו 'אל תהי צדיק הרבה'; ועוד, שהוא רשע, למה לוה והוא יודע שאין לו הצלחה ולא יהיה במה לפרוע?! ומתחלל שם שמים על ידו, ונועל דלת לפני לווין. ועוד 'אל תהי צדיק הרבה וגו' למה תשומם', כשממה בלא דיורין".
ב. הלווה ואינו משלם, לא יצליח:
ודבר נורא כתב מרן החפץ-חיים זיע"א בספרו אהבת חסד (ח"ב פרק כד), שהלוה ואינו משלם – "צריך לידע שממון אחרים שנשאר ביד האדם בעוול לבסוף לא יצליח, וכדכתיב 'עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו' [ויעזבנו קאי על שניהם, כי פעמים יעזוב העושר את האדם, ולפעמים להפך] ויכלה גם את יתר הפליטה שיש לו בעצמו, וכדאי' במס' ד"א זוטא פ"ג, אם נטלת את שאינו שלך את שלך יטלו ממך".
דברי מרן החפץ-חיים מזעזעים! דבריו הקדושים נותנים מבט אחר על מה שאנו רואים לנגד עינינו: משפחות המסובכות בחובות כבדים וכל מה שעושים כדי לצאת מהסבך – לוקחים הלוואת מכאן ומשם – ובכל זאת לא מצליחים. ואינם יודעים כי הסיבה העיקרית למצבם המסובך הינה לא אחרת מאשר ההלוואות שהם לוקחים! וד"ל.
ג. ללוות על סמך שילוה מגמ"ח אחר:
כיום שרבו קופות הגמ"ח, ובדרך כלל אפשר לגלגל ולהתגלגל מגמ"ח לגמ"ח; האם יש בזה משום היתר לקחת הלואה מבלי חשבון ברור מהיכן יפרע, על סמך זה שיקח מזה ויחזיר לזה וכן הלאה עד זיבולא בתרייתא.
ונראה שהדין "לוה רשע ולא ישלם" הוא לא בזה שאינו משלם בפועל, שהרי כשרוצה לפרוע ואין לו הלא אנוס הוא ((כן כתב הר"י מיגאש (ב"ב מה ע"א), דבדיעבד, לאחר שלוה ואין לו לשלם – "כיון דלית ליה מידי מאי אית ליה למיעבד הוי ליה אנוס ואנוס רחמנא פטריה", עי"ש. וכ"כ המהרי"ט (ח"ג חו"מ סי' ס): "דהתם ודאי אם אין לו במה לפרוע לא מקרי לוה רשע, אלא במה שיש לו לשלם מיירי".)), אלא בהכרח שמה שנקרא רשע זהו מחמת עצם זה שלקח מעות מהשני מבלי יכולת לפרוע – וכלשון המדרש (ילקו"ש תהלים תשל): "לוה רשע ולא ישלם, שמשעה שהוא לוה נותן עיניו שלא לפרוע". אף כאן, מי שסומך על כך שיחפש הלואה מאחר ויפרע לזה, אבל אינו יודע מהיכן ישיב בסוף, אף שבדעתו להשיב את ההלוואה הנוכחית באמצעות הלואה אחרת, יש לדון אם אין זה בכלל "לוה רשע ולא ישלם", שסוף סוף אינו יודע מהיכן ישיב הלואה זו המתגלגלת.
והנה מדברי התשב"ץ (ח"ד הטור השלישי תשו' יז) משמע, שלוה אינו מחוייב ללוות כדי לפרוע הלוואתו, שכתב שם דמי שנשבע לפרוע ואין לו, אינו עובר על שבועתו דאין בשבועתו חיוב ללוות ולפרוע, וז"ל: "דמסתמא לא נשבע לו לפרוע אלא משלו והרי נאנס ע"ז שלא נזדמן לו במה לפרוע, דהא ודאי לא סמכא דעתי' דמי יאמר לו שימצא מי שילוהו" וכו', עכ"ל. ואם נאמר שכל בעל-חוב חייב ללוות כדי לפרוע, הרי עצם הלוואתו מחייבתו ללוות, וא"כ, אם לא ילווה כדי לפרוע הרי הוא עובר על שבועתו. אלא בהכרח שאין חיוב ללוות כדי לפרוע. (והארכנו בזה בסי' הבא).
ולכן, אם בשעה שלווה יודע הוא שלא יהיה לו ממה לפרוע, נעשה כבר אז – בשעת הלואה – "לוה רשע", ולא די בכך שמלכתחילה היה בדעתו ללוות מאחר כדי לפרוע לזה, כיון שאינו מחוייב ללוות ובי"ד אינו יכול לכופו על זה.
אך מ"מ י"ל שמכיון שזה דבר מצוי שימצא ללוות מאחר, די בזה כדי שלא יקרא לוה רשע, ובפרט שמלכתחילה הכל יודעים שעל סמך זה הוא לוה (וזה דומה למש"כ הט"ז שהובא לעיל אות א, דאם מוציאה לאותו הענין ששאלה מן השואל, אפי' אם הוא מאבד אין כאן איסור, כי ע"ד כן הלוהו).
ברם, כל זה אם יודע שבסופו של דבר יהיה לו מהיכן להחזיר, גם אם יצטרך כמה וכמה פעמים ללוות מזה ולהשיב לזה, כי כן דרכו של עולם שאין מלווים אלא לזמן קצר. אבל אם אין לו – בשעת הלוואתו – שום תכנית מהיכן ישיב את הלוואתו בסופו של דבר, מסתבר שהוא בכלל לווה רשע. ומכל מקום אין ספק שהוא הולך "בדרך רעה", שהזהיר התנא להתרחק ממנה, כי סופו שיהיה "לוה רשע ולא ישלם".
וכבר העירוני, דהסברא הפשוטה דלוה רשע ולא ישלם, אינו אלא דוקא אם אינו משלם לבסוף. ועל כן אם לוה על מנת ללוות מאחר, אינו נקרא רשע, אפי' אם נימא שאינו חייב ללוות, כיון שסוף סוף פרע הלוואתו. ויש לדקדק כן מלשונו של רבינו יונה שכתב "כיון שלוה ואינו משלם רשע הוא, ואע"פ שאין לו, כי מתחלה היה לו לעיין במה יפרעהו", והיינו שדוקא עכשיו שאינו משלם הרי הוא רשע. אלא שהוסיף, שאין לומר שהוא אנוס שאין לו עכשיו, כי מתחילה היה לו לעיין וכו'. ועל כן עכשיו הוא רשע, אבל לא קודם לכן.
אולם שמעתי ממו"ר הגרא"י סאלאוויציק שליט"א שאביו הגרי"ד זצ"ל אמר בשם מרן החזו"א זצ"ל, שאדם שלווה מבלי שיודע מהיכן יחזיר, הרי הוא גנב.
[והדבר יבואר יותר, לפי מה שנבאר להלן שיתכן שכל האיסור דלוה רשע הוא איסור גברא ולא איסור ממוני, וא"כ י"ל דבמקום שהלוה בטוח שיהיה לו מהיכן להחזיר, אפילו אם זה יהיה ע"י הלואה נוספת שיקח מאחר, סגי בזה ולא מיקרי לוה רשע. אבל אם אינו יודע מהיכן ישיב סוף סוף את המעות, אם היה הדבר רק איסור ממוני, יתכן שלא היה זה בכלל 'לוה רשע', שהרי את המעות הללו הוא ישיב, אבל אם נאמר שזה איסור גברא, א"כ עצם היכנסו למצב שבו הוא מגלגל בידו מעות של אחרים שאין בדעתו להשיבם, הרי הוא בכלל 'לוה רשע'].
ד. ללות כשאינו יודע אם יוכל להשיב בזמן:
ויש להסתפק מה הדין ביודע שיוכל לפרוע, אבל יתכן שיאחר הפרעון מהזמן שקבעו – וכגון שאם לא יהיה לפרוע בתאריך הפרעון, יטרח אז למכור מנכסיו או להשכיר את עצמו לפועל עד שיהיו בידו מעות לשלם, אבל כתוצאה מכך יתאחר הפרעון. האם גם במקרה כזה נאמר, 'לוה רשע ולא ישלם', או דוקא במקום שגורם למלוה להפסיד ממונו לגמרי.
ונראה דאם ברור שהמלוה לא היה מלוהו אלא לאותו פרק זמן שקבעו, פשיטא שהוא נקרא לוה רשע. שהרי נתבאר לעיל שהדין 'לוה רשע' אינו תלוי במה שאינו משלם בפועל, אלא במה שלוה מבלי יכולת לפרוע, ואם מצד המלוה זמן הפרעון הוא לעיכובא, א"כ הרי זה לוה רשע.
ואפילו אם נאמר שיסוד האיסור דלוה רשע הוא במה שהפסיד ממונו של המלוה, י"ל דהמתנת המעות ג"כ נחשבת להפסד, שהרי מונע ממנו מלהשתמש באותן המעות ולהשתכר בהן, כדתנן במכות (ג ע"א) עי"ש. ולפי"ז אפי' אם בכוונתו למכור נכסיו עבור חובו, מכל מקום כיון שגורם לו עכוב בחזרת מעותיו הרי הוא בכלל 'לוה רשע'.
ה. גדר האיסור של 'לוה רשע' – הלואה לצורך גדול:
מש"כ השו"ע דאסור לקחת הלואה ולהוציאה שלא לצורך, וביאר הסמ"ע דשלא לצורך היינו "שלא לצורך גדול", משמע שלצורך גדול מותר להוציא ואפילו אם אינו יודע מהיכן יפרע.
ודבר זה צ"ע, דלכאורה ממ"נ אם לצורך גדול מותר ללוות הגם שאינו יודע מהיכן יפרע, על כרחך שאין איסור בעצם לקיחת הממון הגם שאינו יודע מהיכן יפרע, שאל"כ היאך התירו איסור זה במקום צורך גדול, הלא אפילו במקום סכנה אסור לו לאדם להציל עצמו בממון חבירו, (וגם לשיטות שמותר לו להציל עצמו בממון חבירו ולשלם אח"כ, פשיטא דאם יכול באופן אחר אסור לו לעשות כן, ובמקום שיכול לבקש צדקה אין לו היתר ללוות. ועוד דהלא אינו יודע מהיכן ישלם ויתכן שלא יוכל לשלם, וא"כ באופן כזה אסור לו להציל עצמו בממון חבירו), וא"כ גם במוציא שלא לצורך יהיה הדין כן.
ושמעתי מהגר"י לב זצ"ל, שהאיסור דלוה רשע ולא ישלם, אינו איסור ממוני; דיש לומר, דכיון שהמלוה נותן לו את הכסף בתורת הלואה מבלי לקחת משכונות, הרי שנתן לו על דעת כן שמסתכן בכך שיתכן וכספו לא יוחזר לו, וזוהי גופה מצות הלואה. אלא דנאמר איסור על הגברא (הלווה), דאסור לו לקחת הלואה מבלי שידע מהיכן ישלם, ואיסור זה לא נאמר אלא בלוקח שלא לצורך גדול, אבל לצורך גדול אין בזה איסור.
אך יש להקשות לפי"ז למה לא כתבו הרמב"ם והשו"ע איסור זה דלוה רשע על שעת הלואה, דמדבריהם משמע שמדברים על הוצאת המעות לאחר ההלואה, דהרמב"ם (פ"א מלוה ומלוה ה"ג) כתב "אסור ללוה ליקח הלואה ולהוציא שלא לצורך", משמע שמדבר על אותם המעות שלקח כבר בהלואה מקודם, שאסור לו להוציאם שלא לצורך. ומשמע מזה, דיסוד האיסור דלוה רשע הוא איסור ממוני, בכך שמשתמש בכספו של השני באופן שגורם לו לאבד את ממונו שלא כדין. [וכן משמע בל' הסמ"ע שכתב "מיקרי לאבדה, שאבדה מהמלוה".]
ושמעתי לבאר מהגאון ר' שמואל בירנבוים שליט"א, שהשו"ע מדבר בדוקא לאחר לקיחת ההלואה ועדיין המעות בידו שלא הוציאם. דבשעת הוצאתם, צריך הלוה להביא בחשבון אם בזה שמוציאם עתה הוא גורם למלוה שלא יהיה לו אח"כ מהיכן לפרוע. ובכה"ג דוקא, יש לחלק אם בא להוציא לצורך או שבא להוציא שלא לצורך; דשלא לצורך אסור לו להוציא המעות, כיון שעי"ז גורם הפסד למלוה. אבל אם בא להוציא לצורך גדול, אי"ז נקרא שמאבד הממון מן המלוה, כיון שלכתחילה לקח את ההלואה כדי להשתמש בכסף לצרכיו, ובדעתו אז היה מהיכן יפרע.
ומדוקדק לפי"ז לשון הרמב"ם במה שכתב "וכן אסור ללוה ליקח ההלואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא בע"ח מאין יגבה וכו', ועושה זה רשע הוא שנאמר לוה רשע ולא ישלם", דהרמב"ם לא כתב האיסור דלוה רשע על עצם לקיחת ההלואה, שזה בכל מקרה אסור גם אם לוקח לצורך גדול, אלא הרמב"ם מדבר על הוצאה ואיבוד המעות מן המלוה שלא לצורך, אם במקרה שלאחר שלקח כבר את ההלואה נוצר מצב שאין לו מהיכן לפרוע. אבל בשעת לקיחת ההלואה, אין נפק"מ אם לוקח לצורך גדול או לא, דבכל אופן אסור לקחת כסף מחבירו אם לא יודע מלכתחילה שיכול להחזירו.
ו. גדר הוצאת מלוה:
אלא דיש לעיין מהיכן לקח הרמב"ם לחדש דין זה שאין לו מקור לכאורה, שהלא הדין ד'לוה רשע' נאמר על שעת ההלואה וכמו שמשמע במשנה באבות.
והנה דעת רש"י (ב"מ ד ע"א ד"ה הילך), דאפילו שמלוה להוצאה ניתנה, מ"מ כל זמן שהמעות בעין, נחשבים הם כמעות של המלוה, (יעוי' בר"ן ובהגהות אשרי, ובהגהות הסמ"ע טור חו"מ סי' פז סעי' ב). והנה כתב הרמב"ם (הל' אישות פ"ה הי"ג) וז"ל: "המקדש במלוה… אינה מקודשת… מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן דבר קיים להנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו", עכ"ל. ונחלקו הב"י והב"ש (אה"ע סי' כח) בביאור דבריו, דדעת הב"י דאע"פ שהמעות עדיין בידה הו"ל כאילו כבר הוציאה אותם ואין כאן דבר קיים שתהא מקודשת בו. אבל הב"ש (שם ס"ק יט) כתב דלדעת הרמב"ם כל זמן שהמעות בידה מקודשת (ועי' בבאה"ט שם). וא"כ לדעת הב"ש בשי' הרמב"ם, כל זמן שהמעות בעין, נחשבים הם כמעות של המלוה.
והברכ"ש (קידושין סי' ד) חוקר בדין המקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה, אם הביאור הוא "דאינה שלו כבר מפני שנקנה אצלה כבר הכסף", או דנאמר "דאין הביאור דמלוה להוצאה ניתנה דאין לו ממון אצלה, אלא דאע"פ שיש לו ממון אצלה, מ"מ לענין קנין לא הוי ממון… דלענין קנין בעינן בעין ממש, והכא ע"י שלהוצאה ניתנה אינו בעין, ולקנין בעינן שיהי' עתה נתינה ממש". ולפי הצד השני בברכ"ש י"ל, דאע"פ שלענין קידושין אין כאן נתינה ממש, אבל מ"מ עדיין יש למלוה דינים וזכויות בממון שהלוה כל זמן שהם עדיין בעין.
ולפי"ז מובן מש"כ הרמב"ם דאסור לו ללוה להוציא המעות לאיבוד, הגם שמלוה להוצאה ניתנה. דלפי מה שנתבאר בדעת רש"י והרמב"ם, כל זמן שהמעות בעין יש למלוה זכות באותו הממון.
ולפי"ז יבואר היטב החילוק לענין הלווה ואינו יודע מהיכן ישלם, בין אם מוציא לצורך גדול או שמוציאם שלא לצורך. דכשמוציאם שלא לצורך, הרי הוא כמאבד מעות הבעלים, ומסתבר שעל דעת כן לא הלוהו; ומדוקדק היטב לשון הרמב"ם והשו"ע דכתבו, דאסור ללוה לקחת ההלואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה, וכמ"ש הסמ"ע (ס"ק ה), דכשמוציא שלא לצורך מיקרי שמאבדה מהמלוה. דלפי המבואר, יסוד האיסור להוציא המעות שלא לצורך, הוא משום שכל זמן שלא הוציאם הלוה, עדיין יש למלוה דינים וזכויות באותם המעות, וממילא אסור לו ללווה לאבדם. ולכן סובר הרמב"ם שגם לאחר לקיחת המעות אסור ללווה לגרום שיאבדו המעות מהמלוה. אבל כשמוציא לצורך, אינו נקרא "מאבד מעות מן הבעלים", שהרי לשם כך הלווהו – כדי שיוציא המעות לצרכיו, וצ"ע.
נמצא דלפנינו שתי דרכים לבאר את האיסור דלוה רשע ולא ישלם. דרך א: דאין בזה איסור ממוני כלל, אלא איסור גברא – דאין לו לאדם לקחת הלואה מבלי שידע מהיכן לשלם. אבל מה שנוגע לעצם לקיחת הממון מהבעלים אין בזה איסור, דע"ד כן הלואהו, שהרי לא לקח ממנו משכון, וזו היא צורת מצות הלואה, [וכמו שמטו בשם החזו"א ז"ל, שמצות הלואה היא עצם מה שמסכן את כספו], ובמקום שיש לו צורך גדול לא נאמר איסור ללוות.
והדרך השניה: שבכל מקרה אסור ללוות אם לא יודע מהיכן יחזיר – גם לא לצורך גדול. [ויעוי' באמרי בינה (גב"ח סי' ג), שאפי' לאחר שלוה, בזה שאינו מחזיר נעשה גזלן למפרע, וכ"ש אם מלכתחילה לקח מבלי שידע מהיכן יחזיר ובזה אין נפקותא אם לוה לצורך גדול]. ולפי דרך זו, הנפק"מ בין אם מוציא המעות לצורך או שלא לצורך, היא רק אם כבר לווה, והרמב"ם מחדש דאפי' אם בשעה שלוה היה בדעתו מהיכן יפרע, מ"מ אם נשתנה מצבו ובשעת הוצאת המעות אינו יודע מהיכן יפרע, אסור לו להוציא המעות שלא לצורך גדול, שזה נחשב שמאבד המעות מהמלווה, וכש"נ.
ז. הלואה לצורך גדול כשאינו יודע מהיכן יפרע:
שמעתי ממו"ר הגרא"י סאלאוויציק שליט"א שאביו הגרי"ד זצ"ל שאל את אביו מרן הגרי"ז זצ"ל אם מותר לקחת הלואה אם לא יודע מהיכן יחזיר. ענה לו הגרי"ז שאסור. ולאחר מכן הוסיף ואמר לו: אבל לך מותר לקחת.
והסביר הגרי"ז את דבריו, שמבין הוא שהוא רוצה לקחת הלואה לדברים הכרחיים, ולדברים הכרחיים מותר לקחת הלואה, אפילו אם אינו יודע מהיכן יחזיר. ואמר הגרי"ז שכן שמע מאביו מרן הגר"ח זצ"ל, שהוכיח כן מהגמ' חולין (פד ע"א): "א"ר יוחנן אבא ממשפחת בריאים הווה, אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו יריצנה לחנווני. א"ר נחמן כגון אנו לווין ואוכלים". דר"נ בא לומר שלווין ואוכלים, הגם שאינו יודע מהיכן יפרע, כיון שאנו לא בריאים ולכן אכילת בשר אצלנו הוא דבר הכרחי, ולדבר כזה מותר ללות גם אם אינו יודע מהיכן יפרע. [דאם מדובר שיש לו מהיכן לפרוע, מה בא ר"נ להוסיף על דברי ר"י שאמר דמי שיש לו פרוטה בתוך כיסו יריצנה לחנוני].
נמצא שלדעת הגר"ח ז"ל מותר לכתחילה ללוות לצורך הכרחי, גם אם אינו יודע מהיכן יפרע. ולפי"ז מובן מש"כ הרמב"ם לחלק בין מוציא לצורך למוציא שלא לצורך – שזה קאי על עצם ההלוואה (ולא כמ"ש באות הקודמת, שזהו רק לאחר שכבר לווה קודם שהוציא את המעות).
אך צ"ע בטעם הדבר, וכמו שהוקשה לעיל. ואולי י"ל עפ"י מה שיתבאר לקמן (סימן ב אות ב) בדעת הרמב"ם, ששורש מצות הלואה הוא משום מצות צדקה, ועל כן כל דבר שהוא הכרחי ונצרך לאדם מאוד ומהל' צדקה, חייבים לספק לו צורך זה, ובכלל חיוב זה גם להלוותו. וא"כ, כל שיש לו לאדם צורך גדול עבור מחייתו, מותר לו ללות גם אם אינו יודע מהיכן יפרע, משום חיובו של המלוה להחיותו או לחזק את ידיו, ועל אף שכבר נתן המלוה את חלקו לצדקה (מעשר או חומש) מ"מ עדיין נשאר עליו החיוב להלוות לעני (וכמ"ש באהבת חסד פ"א סעי' ד). וגם אם יש חשש שהלוה לא יפרע, אי"ז פוטרו ממצות הלואה כשמדובר בדבר מועט, ועי' באהבת חסד ח"ב פ"ח.
ח. הלואה לצורך הוצאות שבת ויו"ט:
כתב השעה"צ בהל' שבת (סי' רמב אות יב) דנחלקו הב"ח והגר"א עם העטרת זקנים אם מותר ללוות לצורך שבת במקום שאינו יודע מהיכן יפרע. דדעת הב"ח והגר"א שלוה ובוטח בה' שיעזרהו לשלם. אבל בעטרת זקנים משמע שאין ללוות אא"כ הוא משער שיהיה לו במה לפרוע. ומקור הדברים בתוס' (ביצה טו ע"ב ד"ה לוו), שהקשו סתירה בין מה שאמרו בגמ' שם על הוצאות שבת, שהקב"ה אומר "לוו עלי ואני פורע", ואילו בגמ' פסחים (ק ע"א) אמרו "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". וכתבו התוס', דעשה שבתך חול אמרינן במקום שאין לו מהיכן לפרוע. וביאר המהרש"ל דהיינו שאין לו משכונות לתיתם כנגד ההלואה, אבל אם יש לו משכונות צריך ללוות כנגדם. וזו דעת העט"ז.
ואילו הגר"א גורס בתוס' שאין לו מהיכן ללוות, משמע שאם יש לו מהיכן ללוות, אפי' שאין לו מהיכן לפרוע, לווה לצורך שבת. וכבר הקשה השפת אמת שם על שיטה זו וכתב "והגם דלמצות קדושת היום מבטיחין לו מן השמים לפרוע, מ"מ מצד ממון חבירו אסור ללוות על סמך זה".
ונראה דיש לתלות מחלוקת זו בנדון אם האיסור דלוה רשע הוא איסור ממוני או שזה איסור שנאמר על הגברא. דדעת השפ"א שהאיסור הוא איסור ממוני, וע"כ פשיטא דאין לו לסכן מעותיו של השני על סמך הבטחה שיש לו שהשי"ת יפרענו. אולם אם נאמר שמצד הל' ממון אין איסור ללוות אפי' שאינו יודע מהיכן יפרע, כיון שמלכתחילה נותן המלוה מעותיו בלא משכון וזה גופה מצות הלואה, ומה שאמרו באבות "הלוה ואינו פורע… לוה רשע…", לא אמרו אלא שאין זו הנהגה ראויה ואסור ללווה לעשות כן דנקרא רשע, בזה י"ל דכשעושה על סמך ההבטחה ד"לוו עלי ואני פורע", אינו נקרא רשע, וכמש"נ לעיל שאם מוציא מעות לצורך גדול אינו נקרא רשע, כך גם אם סומך על ההבטחה ג"כ לא מקרי רשע.
ויש להסתפק לדעת הב"ח והגר"א אם מותר לאדם לקחת הלואה על סמך בטחון בהשי"ת שיזמין לו מעות ויפרע בהן, וכמש"כ הב"ח "מלוה מאחרים ובוטח בו יתברך שישיג ידו לשלם", או דלמא דלא התירו אלא לצורך הוצאות שבת, כיון שע"ז יש הבטחה מפורשת של לוו עלי ואני פורע, עי' פתחי חושן הל' הלואה פ"ב ס"ק כ"ו. וממה שהבאנו לעיל (אות א) בשם הספר חסידים, נראה שאסור ללוות על סמך בטחון שיזמין לו הקב"ה מעות לפרוע.
המורם מכל הנ"ל:
א-ב. הלווה ואינו יודע מהיכן ישלם, הרי הוא בכלל "לוה רשע ולא ישלם". ואף אם הוא נצרך ביותר ללוות, ידחוק את השעה ולא ילווה, או שיטול מן הצדקה.
ג. יש להסתפק אם הלווה ובדעתו להשיב באמצעות הלוואה אחרת, אם הוא בכלל "לוה רשע". (אלא אם כן הוא יודע מהיכן ישיב בסופו של דבר, אלא שאין מלווים לו רק לזמן קצר).
ד. גם אם יודע מהיכן ישיב, אלא שאינו יודע אם יוכל להשיב בזמן – יתכן שעל תקופת האיחור הוא בכלל "לוה רשע".
ה-ו-ז. הלואה לצורך גדול, יש לעיין אם יש בזה בכלל "לוה רשע". ומכל מקום אם כבר לקח, מסתבר שמותר לו להוציא את ממון ההלוואה לצורך גדול, אף אם אינו יודע מהיכן ישיב.
ח. נחלקו האחרונים אם יכול ללוות לצורך הוצאות שבת, כשאינו יודע מהיכן יפרע, אלא סומך על הבטחת הקב"ה "לוו עלי ואני פורע". ומ"מ נראה דזהו דווקא לענין הוצאות שבת ויו"ט, שע"ז נאמרה הבטחה מפורשת, אבל ללוות בסתם על סמך בטחון בקב"ה, נראה דלכו"ע אין לעשות כן.
