דין "לא תהיה לו כנושה"
א. "לא תהיה לו כנושה" – בעני ובעשיר:
כתב הרמב"ם (פ"א מהל' מלוה ולוה ה"ב): "כל הנוגש את העני והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו עובר בל"ת, שנאמר 'לא תהיה לו כנושה'". ובהל' ג' כתב: "אסור לאדם להֵרָאוֹת לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו שלא יפחידו, או יכלימו אע"פ שאינו תובעו, ואצ"ל אם תבעו".
וכתב הלחם משנה, דמדברי הרמב"ם מבואר שאינו עובר על הלאו ד'לא תהיה לו כנושה' אלא אם תובעו, אבל להראות בפניו אינו אלא איסור ולא עובר על לאו.
והנה כתב המ"מ (בפ"ד ה"ב) שכתב שם הרמב"ם שהמלווה בריבית עובר גם על "לא תהיה לו כנושה", וכתב שם המ"מ, דאע"פ שבריבית עוברים תמיד על לאו זה (גם אם הלווה לעשיר), אבל בהלואה שלא בריבית, עוברים רק בעני. ודייק כן ברמב"ם (בפ"א), שכתב "כל הנוגש את העני", משמע עני דוקא ולא עשיר.
וכתב הכנה"ג (יו"ד סי' קס), דאף שבעשיר אין את הלאו דלא תהיה לו כנושה, אבל מ"מ האיסור לעבור לפניו הוא גם בעשיר. ומדייק כן מהרמב"ם דבהל' ג' לא הזכיר עני דוקא אלא כתב בסתמא, "אסור לאדם להראות לבע"ח" וכו', משמע בין עני בין עשיר.
ובביאור הענין נראה דחלוק הלאו דלא תהיה לו כנושה מהאיסור לעבור לפניו. דהלאו אינו משום הכלימה והעלבון שגורם ללווה, אלא זה דין בעצם מצות ההלוואה שענינה להלוות את מעותיו באופן זה שיתכן שלא יקבלם חזרה, דכשהלוה אין לו ממה לפרוע אסור למלוה לתובעו. ומפורש כן במ"מ שם וז"ל: "שלאו זה כולל כל דבר שדרך הנושים לעשות, והוא שאין מלוין ממונם בחינם, ולכשיגיע זמן פרעון רוצין מעותיהם ונוגשים בחזקה, ועל שניהם הזהירה תורה", עכ"ל. הנה מבאר המ"מ את דברי הגמ' בב"מ שהמלוה בריבית עובר ג"כ על לאו דלא תהיה לו כנושה, שלכאורה איזו שייכות יש להם לשני איסורים אלו, ומבאר המ"מ דיסוד דינם א', דהתורה צותה להלוות מעותיו בחינם ומבלי שיש לו בטחון גמור שיקבל את כספו בחזרה. (ושמעתי כן בשם מרן החזו"א ז"ל שאמר שמצות הלואה היא בזה גופה שמסכן את כספו). ובזה נכללים שני האיסורים של הלואה בריבית ונגישת הלוה.
אבל יש עוד דין דרבנן שאסור למלוה לגרום ללווה בושה כשאין לו להחזיר, וזמש"כ הרמב"ם בהל' ג'.
ב. ההבדל בין מצות הלואה לעני להלואה לעשיר:
ונראה לומר דחלוקה מצות הלואה לעני מהלואה לעשיר, דבעני יסוד המצוה הוא ענין של צדקה וכמש"כ הרמב"ם בסה"מ (ע' קצז): "היא שצונו להלות לעני להרחיב לו ולהקל עניינו, ומצוה זו היא היותר חזקה ויותר מחוייבת מכל מצות צדקה". משמע שמצות הלואה ענינה ושייכותה למצות צדקה, וממילא מובן שלא נאמרה מצוה זו אלא לעני ולא לעשיר. אבל יש עוד דין בהלואה לא מדין צדקה אלא מדין גמ"ח, וכמו שמבואר בגמ' סוכה (מט ע"ה): "ת"ר בשלשה דברים גדולה גמ"ח יותר מן הצדקה, צדקה בממונו, גמ"ח בין בגופו בין בממונו, צדקה לעניים, גמ"ח בין לעניים בין לעשירים" וכו'. והגר"א הביא גמ' זו כמקור למש"כ השו"ע בסי' צז, דמצות הלואה היא גם לעשירים.
ועי' באהבת חסד (פ"ו נתיב החסד ס"ק ג), לבאר מה שהטור והשו"ע כתבו לגבי עני "מצות עשה" ואילו לגבי עשיר כתבו "ואפי' עשיר שצריך ללוות מצוה להלוותו לפי שעה", ולא כתבו שזו מצות עשה, אלא מצוה בעלמא. [אלא שהח"ח דחה שם חילוק זה משום שבגמ' בב"מ (עא ע"א) מבואר דהלוואה לעשיר נכלל ג"כ בפסוק "דאם כסף תלוה את עמי את העני עמך", עי"ש]. ומכך שהרמב"ם שהשמיט לגמרי מצות הלואה לעשיר, מוכח בבירור דמצות עשה דהלואה לא נאמרה בעשיר כלל, וע"כ דהרמב"ם לומד דמצות הלואה לעני היא משום מצות צדקה וכמש"כ בסה"מ. משא"כ הלואה לעשיר אינה אלא משום מצות גמ"ח, וכן משמע בפי' מהטור והשו"ע דכשכתבו שיש מצווה להלוות לעשיר כללו בזה גם שיש להנותו בדברים ולייעץ לו עצה הוגננת, וזה בודאי משום גמ"ח.
ומקור הדברים הוא בדברי רבינו יונה על אבות (פ"א מ"ב) וז"ל: "וגמ"ח היא אף לעשירים, להלוות להם ממון בשעה שאינו מצוי בידם ולתת להם עצה טובה… כשיתן לו עצה טובה ישמח עליה, והיא מדת החסד", עכ"ל. מבואר בפי' שהלואה לעשיר אינה ממצות הלואה אלא ממצות עשיית חסד.
[אלא שעדיין צ"ע אמאי לא הזכיר הרמב"ם בשום מקום שיש מצוה להלוות לעשיר, וגם אם דעתו דהלוואה היא משום מצות גמ"ח, היה לו לכלול דין זה בפי"ד מהל' אבל, ששם כתב הלכות מצות גמ"ח].
ג. לתבוע מי שיש לו נכסים:
והנה הדין דלא תהיה לו כנושה נאמר באופן שהמלווה יודע שאין ללוה ממה לפרוע, אבל ביש לו מהיכן לפרוע מותר לו לתבעו. וא"כ כל מי שיש בידו וברשותו חפצים או בית, אין איסור לתובעו, שהרי מחויב למוכרם כדי לפרוע חובו. נמצא לפי"ז שכמעט לא שייך כיום הלאו דלא תהיה לו כנושה, כיון דאין לך אדם שאין לו מטלטלין או קרקע שיכול להגבותם בחובו.
אמנם נראה דזה דוקא לענין הלאו דלא תהיה לו כנושה, וכמו שנתבאר דיסודו הוא מדין צדקה דמצוה להלוותו מבלי לתובעו כשאין לו, וע"כ אם יש לו מטלטלין או קרקע מותר לתובעו. אבל הלא נאמר דין נוסף, שאסור להראות לפניו וכ"ש לתובעו משום דמכלימו, ונתבאר דאיסור זה נאמר גם בעשיר וכמו שכתב הכנה"ג, וא"כ גם כשיש לו ללוה קרקע או מטלטלין, ג"כ אסור לתובעו כשיודע שאין לו לפרוע עתה מיד, שצריך למכור את נכסיו, וכשדוחקו לפרוע לו מיד הרי הוא מכלימו, וזה כמו תובע את העשיר שהגם שאין איסור דלא תהיה לו כנושה אבל מ"מ יש איסור לתובעו ולהכלימו.
ד. אם לבעל גמ"ח יש איסור לא תהיה לו כנושה:
ויש לדון מה דינו של בעל קופת גמ"ח, שאין הממון שלו אלא מעות שהפקידו אחרים בקופת הגמ"ח, לגבי האיסור ד"לא תהיה לו כנושה".
והנה, זה פשוט שאם בעל הגמ"ח מקבל ע"ע אחריות אישית על ההפקדות, הרי דינו כמלוה לכל דבר וא"כ בודאי שאסור לו לתבוע את הלוה כשיודע שאין לו.
אבל יש להסתפק מה הדין בנוגע לקופת גמ"ח ציבורית (דהיינו קופה המבוססת על הפקדות, והגזבר איננו אחראי באופן אישי על הכסף). וקודם כל צריך לברר מהו הגדר של בעל גמ"ח בנוגע לכסף שהופקד אצלו האם יש לו דין שליח שנשלח ע"י המפקידים לקיים מצות הלואה בממונם או שיש לו דין של בעלים. והנה כתב בשו"ת דובב מישרים (סי' י), שלבעל גמ"ח יש דין של בעלים ולא של שליח, דגזבר הרי הוא כבעלים, וא"כ אסור לבעל הגמ"ח לדחוק את הלווים ועובר על לא תהיה לו כנושה, וגם אם נאמר שדינו כשליח ג"כ אסור בנגישה.
אולם לפי מה שנתבאר לעיל דהלאו דלא תהיה לו כנושה תלוי במצות הלואה, דהתורה צותה להלוות מבלי לדחוק את הלוה כשאין לו, א"כ י"ל שהגם שבעל הגמ"ח נחשב לבעלים מכח היותו גזבר, אולם מ"מ את המצוה של הלואה מקיימים בעלי הממון ולא הגזבר, וא"כ לא שייך אצלו הלאו דלא תהיה לו כנושה. ואולי י"ל דאדרבא דהגזבר מחויב לנהוג בממון כמו שמחויבים בעלי הממון, וכיון שלבעלי הממון אסור לנגוש גם לו אסור לעשות כן, דכך היא צורת המצוה, וצ"ע.
וכן יש לדון על הצד שלבעל הגמ"ח אין איסור של לא תהיה לו כנושה, אם האיסור שלא תראה עליו כנושה שאסור להכלימו ללוה נאמר גם בגזבר, שגם אם נאמר שעל הלאו דלא תהיה עליו כנושה אינו עובר, מ"מ י"ל דאסור לו לביישו ולהכלימו וכמו שפסק הכנה"ג לגבי עשיר שלא נאמר הלאו דלא תהיה לו כנושה אבל יש איסור לתובעו, או י"ל שהאיסור דלא תראה עליו נאמר רק בין מלוה ללווה, וכדוגמת האיסור של לא תהיה לו כנושה, וממילא אם אין לבעל גמ"ח איסור לנוגשו משום הלאו, אין לו גם את האיסור של לא תראה עליו כנושה, וצ"ע.
ה. אם הלוה יכול ללוות מאחרים:
יש לדון במקום שהלוה יכול ללוות מאחרים כדי לפרוע, האם במקרה כזה יש איסור לתובעו, דמכיון שיכול ללוות אי"ז נקרא שאין לו, או י"ל דמכיון שהלוה אינו חייב ללוות כדי לפרוע חובו (עי' מש"כ בסי' א אות ג בשם התשב"ץ), א"כ גם במקרה כזה שיכול ללוות מאחרים אסור לתובעו, כיון שאינו מחויב בכך.
אולם נראה, דמי שלקח הלואה על דעת כן שילוה מאחרים כדי לפרוע, אינו יכול לפטור עצמו אח"כ בטענה שאין לו ואינו רוצה ללוות מאחרים, שהרי זה 'לוה רשע ולא ישלם', ובאופן כזה מסתבר שמותר לתובעו כל זמן שהמציאות היא שיכול ללוות מאחרים, וצ"ע.
ומ"מ כל זה הוא לענין הלאו דלא תהיה לו כנושה, אבל האיסור של להראות לפניו שייך גם בזה, וכמ"ש באות ג.
סיכום הדברים:
א. אסור מהתורה לנגוש את הלווה כשיודע שאין לו ממון. וזה דווקא בעני שאין לו. אבל עשיר שיש לו ממון מותר להיות לו כנושה. איסור נוסף יש להראות לפניו ולהכלימו – וזה נאמר גם בעשיר.
ב. מצות הלואה לעני היא מדין צדקה, משא"כ מצות הלואה לעשיר, שהיא מדין גמילות חסדים.
ג. אף שאין הלאו של "לא תהיה לו כנושה" קיים כשיש לו מהיכן לפרוע, וכגון שיש לו חפצים או בית, שיכול למכרם ולשלם את חובו, מכל מקום עדיין האיסור להראות לפניו ולהכלימו קיים, שזה אסור גם בעשיר, וכמ"ש באות א.
ד. בעל קופת גמ"ח, אם הוא בכלל האיסור של "לא תהיה לו כנושה". אם כספי הגמ"ח מקורם בפקדונות, ובעל הגמ"ח אחראי עליהם, הרי הוא ככל מלווה אחר. ואם זוהי קופת גמ"ח ציבורית, והוא רק גזבר ממונה, צ"ע אם הוא בכלל איסור זה. וכן אם הוא בכלל האיסור להראות לפניו.
ה. במקום שאין ללווה מעות אבל יכול ללוות מאחרים, כיון שאי אפשר לחייבו ללוות מאחרים, א"כ, אסור לנשותו, שכן זה לא נחשב שיש לו מעות. אך יש לעיין אם הדין כן גם במקום שלווה על מנת להחזיר באמצעות הלוואה אחרת. (ובכל מקרה יש את האיסור של להראות לפניו).
