הנהגת הוצאות הבית על פי התורה – פרק ז’

רבני בית ההוראה
כ' אייר ה'תשע"א

ממון שאינו כשר אינו מתקיים

כל מי שידיו מלוכלכות בגזל, הוא קורא להקב”ה ואינו עונה אותו, למה שתפילתו בעבירה, שנא’ ‘ויאמר ה’ לנח קץ כל בשר’ וגו’.

(שמות רבה, כב)

מדברי המדרש משמע, שעבירת הגזל שבידו לא די שהיא גורמת לעיכוב בתפילתו, אלא שמעשה התפילה עצמו נחשב כמו שנעשה בעבירה, וכלשון המדרש “שתפילתו בעבירה”, שעבירת הגזל גורמת שתפילתו עתה מיוחסת לעוון הגזל, והדבר צ”ב.

המדרש מביא את הפסוק בבראשית “קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם”, וברש”י שם: “לא נחתם דינם אלא על הגזל”, וכן אמרו בגמ’ (סנהדרין קח ע”א): “א”ר יוחנן בא וראה כמה גדול כוחו של חמסן, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל” וכו’. וצ”ב מפני מה חמורה כ”כ עבירת הגזל יותר משאר עבירות שהיו בידם ג”ע שפ”ד, עד שדוקא על הגזל נחתם דינם.

המהרש”א (בסנהדרין שם) מבאר, שבודאי דור המבול נענשו גם על שאר עבירות שהיו בידם, אלא שחתימת הגזר-דין לא היתה אלא על הגזל שבידם, שאלמלא עוון הגזל היה כל יחיד יכול להנצל ע”י תפילה, וכיון שדינם נחתם על הגזל שוב לא הועילה תפילת היחיד.

והביאור בזה נראה, דחלוקים שאר עבירות מעבירת הגזל, דשאר עבירות אינם נובעות בהכרח מחמת חסרון בהכרה בבורא עולם, אלא שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וגורם לו לחטוא, משא”כ גזל, שבהכרח חסרה לו לאדם ההכרה ש”לי הכסף ולי הזהב”, שחושב אדם שהוא בכוחו מביא את הכסף ואי”ז מידיו של הקב”ה. שהרי אילו היה מאמין שהכל מידיו ית’, הרי לא היה נוהג כן, שהרי תכלית רצונו היא שיהיה לו כסף, ולמה לו להסתכן בענינים כאלו, ימתין בסבלנות עד שיתן לו בעל הכסף מה שמגיע לו, שהרי על יותר ממה שנקצב לו ממילא לא יקבל בכל אופן שהוא, ובהכרח שמי שמעמיד את חייו על החמס והגזל, אינו מכיר בכך שה’ מוריש ומעשיר ואין אחר זולתו, אלא מדמה בנפשו שהוא בכוח זרועו עושה חיל. וממילא כשעומד לפני השי”ת ומבקש ממנו רחמים באיזה ענין, הרי הוא גורם על עצמו קיטרוג, שבדבר שהנך חושב שאתה יכול להסתדר לבד אינך מכיר בקב”ה שהוא הכתובת לפניות ובקשות, ואילו עתה שהנך נמצא בצרה, ואין לאל ידך להושיע אז אתה נזכר שיש רבש”ע?! ונמצא שאי”ז מברך אלא מנאץ, שעצם הפניה להקב”ה היא גופא, מעוררת את עבירת הגזל לקטרג עליו עד שתפילתו בעבירה.

עוד איתא בגמ’ סנהדרין שם: “ת”ר דור המבול לא נתבעו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב”ה, אמרו כלום אנו צריכין אלא לטיפה של גשמים, יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן”, וכו’. ובתנחומא (פ’ בראשית סוף אות יב) איתא: “ויאמרו לא-ל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו וגו’ (איוב כ”א) אר”י למה היו מורדין שהיו זורעין שנה א’ ועושין מזון למ’ שנה” וכו’. הרי שדור המבול הגיעו עד לדיוטא התחתונה מחמת שדימו בעצמם שאינם צריכים מהקב”ה כלום, ואפילו לגשמים שאינם בידי אדם לזה אמרו שאינם צריכים, וגם התבואה והפירות חשבו שאינם מכח השי”ת שנתן כח המצמיח באדמה, וכשהיו זורעין שנה אחת ועושין מזון למ’ שנה תלו כל זאת בכוחם, וזהו יסוד עון הגזל וכמש”נ.

למדנו, שהאיש המאמין איננו צריך להכנס לכל מיני היתרים דחוקים כדי להתפרנס, שמרגע שמכיר שה’ הוא המפרנס היחיד אינו צריך אלא השתדלות נקיה וישרה יחד עם תפילה – ומעבר לזה לא יועיל כלום וגם תפילה כרגע לא תעזור.

*

והנה כתב מרן הח”ח בספרו אהבת חסד (ח”ב פרק כה) וז”ל: “גם צריך לידע שממון אחרים שנשאר ביד האדם בעוול לבסוף לא יצליח וכדכתיב ‘עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו’, [ויעזבנו קאי על שניהם, פעמים יעזוב העושר את האדם, ולפעמים להפך], ויכלה גם את יתר הפליטה שיש לו בעצמו, מכבר וכדאי’ במס’ ד”א זוטא פ”ג אם נטלת את שאינו שלך – את שלך יטלו ממך”, עכ”ל.

הרי שעשיית כסף שלא ביושר עלולה לגרום לאחד מהשנים, או שהכסף נעלם או שהאדם נעזב מן העולם רח”ל. עד כדי כך חמור עוון הגזל! וכדאי’ בתנחומא (פ’ נח): “אין לך חמור בכל האסורין שבתורה מעונש הגזל”!

ולמדנו עוד, שגם אם יש בידו כסף אחר כשר, גם הוא הולך לאיבוד, (וכמו שהביא ממס’ ד”א). ומצינו עוד בגמ’ כתובות (סו ע”ב), מעשה בריב”ז עם בתו של נקדימון בן גוריון שאיבדה את כספה משום שאביה לא נתן צדקה כדבעי וזה גרם שגם ממון שהי’ לה מבית חמיה הלך ש”בא זה ואיבד את זה” שגם ממון כשר הולך לאיבוד אם הוא מעורב בממון לא כשר, ואפי’ ממון כזה שכל חסרונו הוא שלא נתנו ממנו צדקה כדין וק”ו ממון גזול שבודאי גורם לנזק לנכסיו של האדם עד כדי סכנה שיאבד את הכל,

והוסיף עוד מרן הח”ח בספרו נפוצות ישראל (פרק ג), וז”ל: “ולפעמים בא הכליון עוד על ידי כמה מחלות וצרות ר”ל, עד שהאדם מקבל יותר עצבון ממה שהיה מקבל שמחה בעת שנתרבו מעותיו, וזהו שכתוב ‘ברכת ה’ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה’, והכונה אם קנין נכסיו הוא מברכת השם – מעשרת אותו וגם נותנת לו נחת רוח בעשרו שלא יקבל עצב עמה, אך להעשירות שאינו מצד ברכת ה’ כגון שבא לו ע”י שעבר על רצונו, נותנין לו ביחד עם עשרו גם עצב, שכל מה שיגדל עושרו יתוסף גם העצבון עמו, כגון מחלות ר”ל, או צער מבנים, או שבאין עליו גיס ולסטים ובוזזין אותו וכמה תלאות העולם עד שאינו מקבל שום נחת מעשרו”, עכ”ל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *