הנהגת הוצאות הבית על פי התורה – פרק ג’

רבני בית ההוראה
כ' אייר ה'תשע"א

חס על נכסיו

א”ר אלעזר בן עזריה, מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו.

ערכין כח ע”א

ואסור לו לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו ויטריח על הבריות וכו’ או יעשה סחורה בדמי ביתו וכו’ כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו לא להתנאות [להתגאות] מעט לפי שעה או ליהנות מעט ויפסיד הרבה.

רמב”ם הל’ דעות פ”ה הי”ב

חס על נכסיו: איתא בבא מציעא (ל ע”א-ע”ב) “דאמר רב יהודה אמר רב, ‘אפס כי לא יהיה בך אביון’, שלך קודם לשל כל אדם”. ופי’ רש”י: “לא יהיה בך אביון – לא תביא עצמך לידי עניות”.

ודבר זה – חובת האדם לחוס על ממונו שלא יאבד ויתבזבז לשוא, נמצאנו למדים בכמה אנפין מכמה וכמה מקומות בתורה ובחז”ל.

לגבי נגעים, שאמרה התורה לפנות הבית מהכלים שבו, ואמרו חז”ל (נגעים פי”ב מ”ה): “‘וצוה הכהן ופנו את הבית’… על מה חסה התורה, על כלי חרסו ועל פכו ועל טפיו. אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, ק”ו על ממונו החביב”.

וכן מצינו אצל אבותינו שנזהרו לבל יאבדו ממונם כמו אצל יעקב אבינו ע”ה, שחזר על פכים קטנים אף שהיה במקום סכנה, וכן שלא להוציא הוצאות כשאפשר להסתפק בפחות כדמצינו אצל משה רבינו ע”ה שהניחתו אמו בתיבת גומא ולא של עצים, ועליהם אמרו חז”ל (חולין צא ע”א; סוטה יב ע”א) “מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופן” וכו’.

עוד אמרו חז”ל (ב”מ כט ע”ב) “מי שהניח לו אביו מעות הרבה ורוצה לאבדן ילבש בגדי פשתן, וישתמש בכלי זכוכית, וישכור פועלים ואל ישב עמהן”. ופירש רש”י: “ללמדנו בא, שלא ירגיל אדם בכך, שהעושה אלה מאבד מהר הון רב”.

“מפקיר ומקדיש נכסיו”: מש”כ הרמב”ם שאסור לו לאדם להפקיר כל נכסיו, מבואר לפי דבריו שם (פ”א ה”א), שיש אדם שבטבעו הוא “מאבד כל ממונו בידו לדעתו”. ובשמונה פרקים (פ”ד) כתב הרמב”ם, שהרבה פעמים יטעו בנ”א ויחשבו שמי שמפזר ממונו הוא בעל מעלה “וזה כולו טעות”. ואפי’ להקדיש כל נכסיו או לתת כל ממונו לצדקה אסור, וכמש”כ הרמב”ם בסוף הל’ ערכין: “לעולם לא יקדיש אדם וכו’ כל נכסיו, והעושה זה עבר על דעת הכתוב, ואי”ז חסידות אלא שטות שהרי זה מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות” וכו’. הרי שגם במקדיש או נותן כל נכסיו לצדקה נקרא שעושה שטות משום שמאבד כל ממונו. ולא עוד, אלא שעובר גם על הכתוב “אפס כי לא יהיה בך אביון” ופי’ רש”י (ב”מ ל ע”ב): “לא תביא עצמך לידי עניות”.

ויתכן שאדם שמפקיר כל ממונו הוא בבחינת המאבד מה שנותנין לו במדה מסוימת שזהו מסימני השוטה כמבואר בגמ’ חגיגה (ד ע”א). ואם יעלה על דעתך לומר, שזהו דוקא כשמאבד ללא סיבה אבל באופן שמפזר את כל ממונו לצדקה וכדו’, הרי לפי דעתו הוא עושה מצוה וא”כ אין זה “מאבד” – ע”ז כתב הרמב”ם שאין זו “חסידות אלא שטות” והרי זה חסיד שוטה.

צא ולמד: אם מי שנותן את כספו האחרון לצדקה נקרא שוטה, והרי הוא עובר על מה שכתוב בתורה שחייב האדם לחוס על נכסיו, כמו שאמרו בערכין, “מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו עאכו”כ שיהא אדם חס על נכסיו” – קל וחומר בן בנו של קל וחומר, אלו שרוכשים לעצמם חפצים יקרים או מבלים במקומות יקרים ומבזבזים את כל כספם, מה גדול עונם ועצומה שטותם.

“עושה סחורה בדמי ביתו”: כתב הרמב”ם שאסור לו לאדם לעשות סחורה בדמי ביתו, ומכאן שכשאדם מוכר את דירתו אסור לו להשתמש בכסף בינתיים לצורך השקעה או מסחר, עד שירכוש לו דירה אחרת. וכן נראה שבכלל איסור זה, שאין ללוות כסף לצורך סחורה ולמשכן את ביתו, שהרי גם זה הוא בכלל “עושה סחורה בדמי ביתו”.

“ישים מגמתו להצליח נכסיו”: כתב הרמב”ם “כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו”, מבואר שחובה על האדם להשגיח ולשמור על נכסיו שלא ילכו לאיבוד. ולא די בכך, אלא צריך ג”כ להשתדל “להצליח נכסיו” – שיצליחו וישאו פרי. וגם זה הוא בכלל דברי המשנה בערכין שאדם חייב לחוס על נכסיו – וכל זאת כדי שלא יצטרך לבריות, וכמש”כ הרמב”ם בסוף הל’ ערכין.

ומצינו סיבה נוספת לכך שאדם צריך לחוס על נכסיו, והוא כדי שלא יבוא לידי איסור גזל. כמבואר בגמ’ חולין (צא ע”א), “מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל”, שאם יחסר מהם איזה דבר הנצרך להם עלולים לבוא לידי איסור גזל. [וכן הוא לשון המדרש אגדה (שמות, ב): “ומפני מה לקחה גמא, מכאן לצדיקים שחביבין עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה, כדי שלא יפשטו ידיהם בגזל“.

ויעוי’ ברבינו יונה משלי (טו, כז) עה”פ “שונא מתנות יחיה” – “הוא שהגיע אל הקצה האחרון בחיוב הרחקת החמדה, בחפץ שיהיו מזונותיו בידי שמים וביגיע כפיו, והנה זאת המדה גדר להרחקת החמדה“. ואילו מי “שהגיע אל תכלית החמדה” , הרי הוא עלול להגיע להיות “בוצע בצע”, וכמו שביאר רבינו יונה שם.

“הנאה מועטת והפסד מרובה”: כ’ הרמב”ם “כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו לא להתנאות מעט לפי שעה, או להנות מעט להפסיד הרבה”. למדנו שצריך להזהר שלא לעשות פעולות עם ממונו העלולות לגרום להפסדים, בשביל איזו שהיא הנאה מועטת ע”מ להתנאות ולהתגאות בפני הבריות, כשבמבט רחב יותר פעולה זאת מביאה רק להפסד. ומכאן שכשבא אדם לעשות איזה עסק צריך לחשב ההפסד כנגד השכר, דהיינו האם התועלת לצורך שעה מצדיקה סיכון כ”כ גדול שעל ידו אולי יפסיד את כספו.

“יהא אדם חס על נכסיו”: ונראה דהשיעור עד כמה צריך לחוס על נכסיו ולשמרם שלא לבזבזם, הוא כדי שישאר לו לכל הפחות מזון כדי פרנסת ביתו לשנה. וראיה לדבר מדברי הרשב”ם בב”ב (צ ע”ב), על דברי הגמ’ שבשני בצורת אסור לאצור פירות כלל, וכתב הרשב”ם, “ומיהו ישייר לעצמו כדי הוצאותיו לשנה”, וכן פסק השו”ע (חו”מ סי’ רלא סעי’ כד).

ונראה שהמקור לדברי הרשב”ם הוא מדברי הגמ’ במנחות (קג ע”ב) “דאמר רבי חנין ‘והיו חייך תלואים לך מנגד’, זה הלוקח תבואה משנה לשנה”, ופרש”י “שאין לו קרקע לזרוע, והיינו חייו תלואים, שאינו יודע אם יהיו לו מעות לשנה הבאה”. וכן מצינו במשנה בסוף פאה, שמי שאין לו מאתיים זוז דינו כעני, וביארו הראשונים שמאתים זוז זהו שיעור פרנסה לשנה. וזו כונת הרשב”ם, דהגם שבשנת בצורת אין לאצור פירות, היינו לאצור כדי להתעשר על חשבון אחרים, אבל כשמשייר לעצמו כדי פרנסה של שנה אינו אוצר אלא כדי שלא יהיה עני. וא”כ נראה דה”ה לגבי מה שאומרת המשנה שאדם צריך לחוס על נכסיו היינו שישאיר לעצמו לכה”פ כדי פרנסה של שנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *