דברים שנאמרו בכנס לכלכלה נבונה שע"י גמ"ח 'יד שמשון' באחוזת ברכפלד
בחובת הזהירות בענייני ממונות
לחץ כאן למעבר למאמר הבא – הדרכה לכלכלה על פי דרך התורה – חלק ב'
לחץ כאן למעבר למאמר הבא – הדרכה לכלכלה על פי דרך התורה – חלק ג'
ניסן תש"ע
במסכת בבא בתרא (קס"ה ע"א) אמרו חז"ל: "רוב בגזל ומיעוט בעריות" – הווי אומר שהחובה להימנע מאיסור גזל הוא מהניסיונות היותר קשים שישנם, עד כדי כך שרוב בני האדם לא עומדים בו ונכשלים. ודאי שחז"ל אינם מדברים על גזל גמור, ואין רוב בני האדם ליסטים וגזלנים ח"ו. אלא הכוונה כמו שפירש רש"י שם, וזה לשונו: "רוב בגזל, רוב בני האדם חשודין על הגזל כעין גזל שמורין להיתרא במשא ובמתן לעכב איש מריוח הראוי לחבירו." כלומר שרוב בני אדם נכשלים בחוסר זהירות ודקדוק בדיני ממונות. לדוגמא כשהולכים לעשות איזה עסק או לקנות דבר מה, רוב האנשים לא מקפידים בדיוק על כל הכללים שנאמרו בשו"ע בהלכות הונאה וגזל, או בפרטי הדינים של שכירות פועלים.
שורש הדבר הוא תכונת נפש האדם החומדת ומתאווה לממון. "כסף" לשונו ומשמעותו – כיסופים – נפש האדם מטבעה כוספת ומשתוקקת לממון. שכן כשברא הקב"ה את האדם, הטביע את חמדת הממון בנפשו, ולכן קשה לו להתגבר על תאווה זו. חז"ל אומרים: "יש לו מנה רוצה מאתיים" האדם לא מוכן להסתפק במה שיש לו, הוא רוצה את מה שאין לו, וגם לא מגיע לו, ומכוח חמדה זו מגיע למה שחז"ל קראו גזל, היינו, לעשות פעולות כדי לקבל כסף שאינו שייך לו.
תאוות הממון מעבירה אדם על דעתו
לפני תקופה הייתה באמריקה נפילה גדולה מאוד של משקיעים אצל אדם בשם מאדוף, שהפיל ברשתו מאות אנשים מהעשירים הגדולים בעולם וביניהם בעלי עסקים חכמים מאוד. אותם אנשים השקיעו אצלו ממון רב ויש ששמו אצלו את כל כספם הם האמינו בו והיו בטוחים שאיש מוצלח ומוכשר כמותו ודאי ישקיע את כספם באופן הטוב ביותר וירוויחו הרבה מאד. וכך היה נראה באמת כלפי חוץ: כדי להיכלל ברשימת המשקיעים צריך היה מעמד מיוחד, לא כל אחד קיבל אישור להשקיע אצלו, אלא רק היושבים ראשונה בעולם העסקים, ובמשך שנים ארוכות הוא נתן בכל חודש עשרה אחוזי ריבית באופן קבוע ומסודר. אבל בסופו של דבר התברר שמלכתחילה הכל היה מרמה אחת גדולה! מעולם לא היו רווחים אמיתיים בהשקעות שלו, הוא נתן למשקיעים הראשונים את הריבית מהכסף שהשקיעו האחרים, וכך היה מגלגל מאחד לשני ונותן רווחים שאינם קיימים עד שהעסק נתקע, והמוני אנשים הפסידו אצלו עשרות ומאות מיליוני דולרים. לאחר מעשה כשהתבררה ההונאה הגדולה, תפסו פתאום המשקיעים שלגמרי לא מובן איך האמינו בו מלכתחילה, ולא חשבו בהיגיון פשוט, כיצד יתכן שהשקעה תניב את אותם אחוזים באופן קבוע ללא הבדל בטיב ההשקעה ובאיזה זמן? איך יתכן שבמשך שנים המשקיעים קיבלו עשרה אחוזי ריבית קבועים דבר שאינו הגיוני?!
ונשאלת השאלה מדוע אנשים שהם סוחרים ממולחים ומנוסים, לא הבחינו שהפעילות שלו חשודה ולא אמינה?! כששאלו את אותם כלכלנים ממדרגה ראשונה, מדוע השקיעו אצלו, וכיצד לא חשבו שמשהו לא בסדר…?! הם הודו בפה מלא, שאם הם היו מתבוננים בודאי היו מבינים שאין הגיון כלכלי בהשקעותיו, אבל הם לא הצליחו לעמוד בפיתוי של אחוזי הריבית הגבוהים שנתן באופן קבוע למשקיעים אצלו, ודבר זה סתם את עיניהם ומנע מהם להתבונן באמת הפשוטה.
היצר – מעצים את חמדת הממון
במסכת חגיגה (י"א ע"ב) מסבירה הגמרא, שההבדל בין עריות לגזל הוא שבעריות היצר חזק גם שלא בפניו, משא"כ בממון, נפיש יצרייהו כשזה בפניו. זאת אומרת שכאשר אדם רואה כסף מול העיניים – דווקא אז חמדת הממון היא חזקה ביותר.
ואכן מה עושה היצר הרע הוא? רואה אברך שברוך ה' כבר הקים משפחה, ויש לו כמה ילדים שבגרו, והוא מכניס לו בראש מחשבות: 'אני לא אהיה כמו אבא וסבא שלי, שחיו מהיד לפה ולקחו הלוואות לחתן את ילדיהם בקושי רב, אני אשקיע וארויח, אדאג לעצמי לרווחה כלכלית, ולא אחיה כמו קבצן.' והאברך מחפש דרכים להרוויח כסף רב בקלות. וכששומע מאיזה 'מבין' על אדם מסוים שמשקיעים אצלו והוא נותן רווחים גבוהים. הוא רץ ולווה כסף, ומוציא חסכונות, ואפילו ממשכן את דירתו ונותן בעיניים עצומות כסף רב לאדם שאינו מכיר כדי שיעשה בשבילו עסקים. בעיני רוחו הוא כבר רואה את הרווחים הגדולים, ומדמיין את עצמו גביר גדול, בעל בעמיו, תומך תורה ורודף צדקה וחסד שמחזיק את משפחתו ומחתן את ילדיו ברווח ובכבוד. כל זה מחזיק מעמד עד שהאשליות מתנפצות לו בפניו, והוא נופל כמו רבים וטובים שהפסידו בהשקעות כאלו.
מה שגורם לו לטעות במעשיו ולא לחשוב זוהי תאוות הממון. והכוח של היצר בזה הוא הדמיונות שמכניס לו לראש, הוא רואה את עצמו בעל בית על דירות ומגרשים, ועוד כל מיני פנטזיות שאין להן אחיזה במציאות. כוח הדמיון הזה גורם לו שלא לחשוב בהיגיון, לרצות את מה שלא מיועד לו, ולא לראות את הנפילה הצפויה.
הזהירות בממון – צריכה חיזוק
מכיוון שהעניין של זהירות בממון הוא קשה, והוא מהדברים שצריכים הרבה חיזוק ועבודה עצמית, יש לעורר יותר ויותר על העניינים הללו. וראוי מאד לעשות אסיפות כדי לעורר את המודעות והזהירות בענייני ממונות. וכמו שעושים תקנות ואסיפות בענייני צניעות ובעוד נושאים חשובים, כך צריך לנהוג גם בענייני ממון, שזהו עניין השייך לכל אחד מאיתנו. וכמו שחז"ל אומרים שרוב נכשלים בגזל, הרי רק מעט אנשים הינם נקיים לגמרי בעניינים אלו, ודרושה התבוננות רבה כיצד להישמר ולהיזהר שלא להיכשל.
בואו ונתבונן מהי השקפת התורה ומהו המבט הנכון על עניני הממון שנוגעים אלינו. במסכת ביצה (ט"ז ע"א) מבארים חז"ל שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה עד ר"ה. ובמסכת נדה (ט"ז ע"ב) מבואר שכבר קודם שנולד האדם קובע הקב"ה אם יהיה עני או עשיר. לכל אחד ישנו מזל אחר, אין אחד שדומה לרעהו, ולכל אחד קצבה מיוחדת ושונה משל חברו לצורך פרנסתו.
ההתבוננות בנקודה זו היא שורש הפתרון לחמדת הממון. שהרי כל מה שנעשה, ממילא לא יעזור לנו, בסופו של דבר נגיע לאותה נקודה – מה שנגזר עלינו זה מה שיש לנו, ויותר מזה לא יהיה! עלינו לזכור שכל מה שנתאמץ להשיג בצורה שאיננו מחויבים בה, ואפילו שאיננה אסורה, אם איננו מחויבים בהשתדלות ברמה כזו, בהכרח שכסף זה לא שייך לנו. וגם אם במבט שטחי נראה שקיבלנו והישגנו, בסופו של דבר אין ברכה בדברים הללו. לפעמים אנשים נראים מצליחים כשהם משתדלים ועושים מעל ומעבר, אבל בסוף מתברר שהדבר לא הביא להם שום רווח, מכיוון שאותו ממון שהם מתאווים לו, אינו מיועד להם ולכן לא יעזור כל מה שיעשו כדי להשיגו.
השתדלותו של אדם – לפי מציאות חייו
אדם העובד כדי לחיות כפי המציאות שנגזרה לו ואינו שואף למציאות שלא שייכת אליו, בונה לעצמו את הבסיס הראוי שיביא אותו לזהירות בענייני ממון בין אדם למקום ובין אדם לחברו. אבל אם אדם חי כל הזמן עם שאיפות וחלומות על מה שמחוץ לו, הוא שוקע כל הזמן במחשבות על כסף שאין לו, ומשקיע את עצמו בתאוות הממון, וממילא הוא פועל בצורה לא חכמה. קשה לחיות בצמצום עם אלפי שקלים בודדים, שמהם על האדם לפרנס את ביתו. הרבה יותר קל להשתעשע בדמיונות שווא על חיי רווחה. אבל זוהי עבודת חיים, לא לצאת חוץ למחיצתו, וללמוד איך להסתפק ולחיות בכבוד ממה שיש לו. ולצורך ענין זה קמו, ברוך ה', ארגונים נפלאים, הבאים ללמד את האדם איך להסתדר עם הכסף שיש לו ולא לצאת מהמסגרת הכלכלית שלו. כל אחד צריך לחיות במחשבה שעליו להסתדר עם מה שה' נתן לו ואם הבורא ירצה להוסיף לו עוד יש לו את הדרכים לכך. וכל אדם נוכח מדי פעם שה' מעניק לו בדרכים שאינן צפויות. ההשתדלות הנדרשת מהאדם היא לפי מציאות חייו, ועל פי מסגרת סביבתו הטבעית, ומעבר לזה הקב"ה לא דורש ממנו.
על כל אדם לחיות את חייו שלו
בציבור כמו שלנו שחי באחדות ובשותפות, כאשר כולם נותנים אמון זה בזה קיימים גמ"חים, ומפעלי חסד ועזרה הדדית – זוהי תופעה מבורכת, אך דווקא בגלל חיי האחווה ההדדית, צריך כל אחד להיזהר מאד שלא לחקות את האחרים, ולא לחיות לפי מה שיש לשני, אלא לבנות את חייו שלו, לפי מה שהוא ולפי מה שיש לו ומיועד לו. הדבר נכון לנושא הפרנסה ולניהול כלכלי, וגם לעוד נושאים רבים בעבודת ה'.
בעניין כלכלת הבית נקודה זו צריכה חיזוק בשני מישורים:
האחד הוא במה שהזכרנו למעלה, שלא לשאוף לממון שאין לנו ולא מגיע לנו, אלא להשתדל לפרנסתנו כפי מה שאנו ולפי מסגרת החיים שלנו. ומה שיש לאחר, לא נוגע אלינו כלל.
המישור השני שבו צריכים להיזהר שלא לחקות ולחיות אחד את חיי השני, הוא שלא לשים לב למה שהאחר קונה ויש לו, אלא לרכוש את הנצרך לנו לפי מה שאנחנו. המסילת ישרים (בפרטי מידת הנקיות) מבאר, שאם אדם לא היה חי בחברה הייתה מספיקה לו פת למאכלו, בגד ללבוש לגופו וקורת גג מעל ראשו ולא היה צריך חוץ מזה כמעט כלום. הניסיון בזה קשה אך עם עבודה והתבוננות אדם יכול לחיות את חיי עצמו, ולא להצטרך למותרות ולדברים שאינם הכרחיים בעבורו, רק מפני שלשכנים או לחברים יש דברים אלו.
אך יש להדגיש נקודה חשובה – הזהירות בהוצאות מיותרות, והחיים במינימום הנדרש, אסור שיפגעו בשמחה החיים, ומאד צריך להיזהר מלהגיע לדקדוקי עניות. אוירה של עצבות והרגשת מחסור בבית – היא דבר מאד חמור! והעבודה שלנו הינה לעשות הכל מתוך שמחה כחלק מעבודת ה' ולא מתוך הרגשת מסכנות.
הסגולות לברכה ולעושר – נמצאות בתורתנו הקדושה
לכל נושא ושאלה בחיים ישנה התייחסות בתורה הקדושה, וממנה אפשר ללמוד אורחות חיים. וצריך לדעת שכדי לזכות לברכה ישנה דרך אחת – כשאנחנו נעשה את המוטל עלינו, ונחיה בדרכה של תורה – תבוא אלינו הברכה. בכל מצב בחיים על האדם לחשוב, מה ה' רוצה ממנו? כדי לדעת את התשובה לשאלה הזו, לא צריך להיות נביא! ובמקרים רבים אף לא צריך לשאול את הרב או הרבי. ישנם דברים שהם יסודיים ופשוטים: הדבר הראשון הוא: סור מרע! שלא לעשות דבר שע"פ השו"ע אסור לעשותו. אבל יש גם עצות וסגולות שנתנו חז"ל, איך להתעשר ולהתפרנס בכבוד, ואם חז"ל גילו לנו מהן הסגולות לברכה ולעשירות, אין טעם לחפש רעיונות חדשים בשום מקום אחר. נחיה ע"פ התורה, ובודאי שנזכה ש"יצו ה' אותנו את הברכה".
ונזכיר מספר דוגמאות עיקריות:
- במסכת שבת (קי"ט ע"א) דרשו חז"ל: 'עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר.' ומצינו שבזה אפילו מותר לבחון את הקב"ה וכמו שכתוב: "ובחנוני נא בזאת" וא"כ בודאי שמצות מעשר בדקדוק היא סגולה לעשירות ותחילת ההשתדלות צריכה להיות בדבר הזה.
- במסכת אבות (פ"ד מ"ט) מצינו בחז"ל מה שאמרו: "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר" וא"כ מי שנזהר לעמול בתורה אף מתוך הדחק, גורם לו הדבר לברכה שיזכה לקיימה מתוך עושר ורווח. וזהו אכן חיזוק גדול למי שמתבונן וחי על פי התורה, שבמקום לחפש מקורות ורעיונות להתעסק בהם כדי להתעשר, שעל פי רוב אלו הם עניינים שמבטלים אותו מלימוד התורה, ממליצים לו חז"ל שינהג בדיוק להיפך, ימעט בהשתדלות ויוסיף בעסק התורה, ויזכה לקיימה מעושר.
- דוגמא חשובה נוספת שכדאי לזכור, היא הגילוי שגילו לנו חז"ל – סגולה נפלאה לעשירות שהרווח ממנה הוא כפול. במסכת בבא מציעא (נ"ט ע"א) אומרים חז"ל הקדושים: 'אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו' – כבדו את נשותיכם בשביל שתתעשרו. האשה היא עיקרו של בית, וכתוב בספרים שהשפע של הבית מגיע דרכה, וכמה שהבעל נותן יותר כבוד לאשה – הבית מתברך יותר. אם כך ודאי שבמקום לחפש השקעות חיצוניות ורעועות, עדיף להשקיע את זמנו ומרצו כדי להוסיף שלום בבית ולזכות לברכה ושפע.
ישנן עוד כהנה וכהנה עצות מחז"ל, על החובה להיזהר מדברים שגורמים לעניות וראוי ורצוי ללמוד אותן. ואם נזכה לחיות כמו יהודים יראים ושלמים ולדעת שלכל נושא קיבלנו מהקב"ה הוראות מדויקות – נסתכל על ענייני הפרנסה בצורה לגמרי אחרת. נשתדל במה שמוטל עלינו, נתבונן איך להוסיף ולהתחזק בדברים המביאים לברכה, ונימנע מהגורמים לעניות, אזי נזכה, בעזרת ה', לכל צרכנו מידו הרחבה המלאה והפתוחה.
צורת נתינת הממון – הינה לטובתנו
אדם החושב ומתבונן נוכח שהקב"ה דואג ונותן לו את כל צרכיו. אמנם לא תמיד הנתינה הינה בצורה שהיינו מצפים. אנחנו בחלומותינו היינו רוצים שיהיה לנו הרבה כסף מוכן מראש לכל צרכינו, כולל חתונות הילדים ושאר כל הדברים שנזדקק להם במשך חיינו.
הרי בסופו של דבר הקב"ה נותן לנו הכל, ואם נעשה חשבון כמה כסף אדם מוציא ומגלגל בימי חייו יתברר שמדובר בסכומים גבוהים מאוד, וכל הממון הזה מגיע אלינו מהקב"ה, אז מדוע שלא נקבל את כל המגיע לנו מראש!?
בהתבוננות פשוטה אפשר להבין את הטובה הגדולה שעושה ה' אתנו, בזה שלא נותן את הכסף לכל צרכנו בפעם אחת, אלא בצורה שהוא החליט עליה, ולגמרי לא לפי החלומות שלנו – שהרי ודאי שמרביתנו לא היינו נוהגים בתבונה בכסף הרב הזה, והיינו מכלים אותו שלא לצורך ונשארים ללא כלום, או שהיינו שוקעים ראשנו ורובנו בעסקים, ועוזבים את התורה. וכשהכסף ניתן ע"י הקב"ה לכל צורך בעיתו ובזמנו, זהו חסד גדול והטבה מושלמת מאיתו יתברך עלינו.
האמונה מביאה בטחון
במסכת מכות (כ"ד ע"א) אומרים חז"ל: 'בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה' – כמה שנתחזק יותר באמונה – ייטב לנו. האמונה היא המביאה בטחון, ובטחון אין משמעותו לדבר דיבורי בטחון, אלא להרגיש בטחון. דוד המלך אומר: (תהילים ?) 'בו בטח לבי ונעזרתי' – משמע, ללכת לישון ללא שום דאגה בלב, ולהיות בטוח ורגוע. שאדם המדבר ואומר מילים של בטחון מן השפה ולחוץ אינו מועיל דבר, אלא צריך באמת להרגיש רגוע. כמו שדוד המלך מוסיף ואומר (תהילים קל"א) 'כגמל עלי אמו כגמל עלי נפשי' השאיפה צריכה להיות להרגיש כמו תינוק שנמצא עם אימא שלו המחבקת אותו ונותנת לו לאכול, התינוק אינו דואג מה יהיה עוד כמה שעות? מי מבטיח שגם אז יקבל אוכל? הוא מרגיש את אימו ולכן הוא רגוע, הוא בטוח שיקבל ממנה כל מה שיצטרך. ולוואי ונזכה להתחזק בעניינים הללו, ולהרגיש בחוש את דבריו של דוד המלך, שעבר מסכת ארוכה של צרות וייסורים, ואחד הפסוקים המבטא ביותר את הרגשת בטחונו בה' ותחושתו החזקה שהקב"ה נמצא איתו תמיד: (תהילים ע"ג) 'ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני'.
אדם המרגיש שה' הולך איתו לכל מקום הוא בטוח ורגוע, והביטחון הזה מביא שפע ברכה. כמו שנאמר: (תהילים כ"ז) 'קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה" – הרב מבריסק מסביר שהשכר הגדול ביותר שאפשר לתת לאדם על בטחון, זה לתת לו עוד בטחון! ולכן 'וקוה אל ה" זהו שכר ל"קוה אל ה".
הביטחון הינו שכר גדול מאד, כי הוא יכול לתת לאדם משענת איתנה יותר מכל דבר אחר. ההשתדלויות המעשיות הן חובתנו, אך ההרגשה הפנימית בכל מהלך החיים צריכה להיות מבוססת עם ביטחון בה'. כמו שאומרים בתפילה: "משען ומבטח לצדיקים" ומפרשים בשם הגאון מוילנא, שהקב"ה נותן משען לצדיקים שבוטחים בו, שלכל בעל בטחון הוא נותן איזו משענת עליה יוכל להיסמך כדי שיצליח להמשיך ולבטוח בו. אדם בוטח החי ע"פ דרכה של תורה, ומקדש בהליכותיו שם שמיים, זוכה ורואה מדי פעם בחוש את יד ההשגחה המסדרת לו בצרה מופתית את ענייניו על הצד היותר טוב, לשפע ברכה והצלחה, וראייה זו היא הנותנת לו את הכוח להמשיך ולבטוח.
