הדרכה לכלכלה על פי דרך התורה – חלק ב’

רבני בית ההוראה
כ' אייר ה'תשע"א

דברים שנאמרו בכנס לכלכלה נבונה בשכונת נוה יעקב בירושלים

חורף – תשע”א

לחץ כאן למעבר למאמר הקודם – הדרכה לכלכלה על פי דרך התורה – חלק א’

לחץ כאן למעבר למאמר הבא – הדרכה לכלכלה על פי דרך התורה – חלק ג’

“מזונותיו של אדם”

 

“מזונותיו של אדם” ופרנסתו הם מן הדברים הקשים ביותר – “כפליים כיולדה”, “יותר מן הגאולה” ו”כקריעת ים סוף” (פסחים קיח ע”א). ‘סוגיא’ זו של פרנסה נוגעת לכל אחד ואחד ומהווה חלק בלתי נפרד מחייו, וגם אם היא גשמית במהותה, השפעותיה משליכות לא אחת על כל תחומי החיים. ואם אנו יודעים ומאמינים שהתורה ‘תורת חיים’ ויש לה התייחסות לכל פעולה וחלק מהחיים, על אחת כמה וכמה שההשקפה על ענין כה מהותי נמצאת בתורה, והדרך הנכונה היא להתבונן בדברי חז”ל, לקבל מהם את ההשקפה הראויה וללמוד מהם את הדרך שבה נלך.

 

ה’קושי’ שבמזונות

א. המפתח והמוצא לסוגיא זו נמצא בדברי חז”ל במסכת שבת (נג ע”ב, ורש”י במוסגר): “מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו… אמר רב יהודה בא וראה כמה קשין מזונותיו של אדם, שנשתנו עליו סדרי בראשית. אמר רב נחמן, תדע [דקשין], דמתרחיש ניסא [מן השמים לכמה הצלות לנפשות אדם] ולא איברו מזוני [ואין זה נס רגיל שיבראו מזונות לצדיקים בביתם, שימצאו חיטין גדילין באוצרותיהן]”.

מעשה מפליא עד מאוד! כדי לסייע לאדם שמתה אשתו והניח בן לינק, ישנן שתי אפשרויות: א. להמציא לו מעות באיזו דרך, כדי שיוכל לשכור מינקת שתתן לו את מזונו באופן טבעי; ב. לעשות נס ופלא עצום שלא נשמע מעולם – “נפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו”.

בהבנה השטחית, נראה כי הדבר המתקבל ביותר על הדעת, והדרך הפשוטה ביותר לביצוע היא הדרך הראשונה. אך מעשה זה – לאור דברי חז”ל – מאיר את כל הסוגיא של ‘מזונותיו של אדם’ באור אחר לגמרי, וזאת: כי יותר קל כביכול כלפי שמיא לשנות את סדרי בראשית, ולעשות מעשה מוזר שכזה, מלהמציא לאדם מזונות שלא יועדו לו מראש!

למרות שמעשים שבכל יום הוא “דמתחריש ניסא” – שנעשים ניסים “מן השמים לכמה הצלות לנפשות אדם” (רש”י שם), וגם בזמננו רואים לא אחת ניסים הנעשים לאדם המצילים אותו ממוות לחיים וכיו”ב, אך כל זה הוא רק “להצלות לנפשות אדם” – שם אין ‘קושי’ מיוחד כביכול מן השמים לעשות ניסים, אבל לגבי ‘מזונותיו של אדם’, ישנה הנהגה אחרת לגמרי, וכבר יותר קל כביכול לשנות סדרי בראשית!

צא ולמד עד כמה ‘קשין’ מזונותיו של אדם!

והדברים צריכים התבוננות גדולה, להבין מה הקושי הגדול כל כך במזונותיו של אדם, עד שעדיף לשנות סדרי בראשית מלשנות את הקצוב לו למזונות.

ב. את ההבנה במאמר חז”ל הנ”ל, אפשר למצוא במאמר חז”ל דומה במסכת תענית (כה ע”א), ונביאו בלשוננו על פי פי’ רש”י שם: רבי אלעזר בן פדת שהיה דחוק ועני, הקיז דם, ולא היה לו מה לטעום ולחזק את לבו, אלא שן של שום ((ראה שבת קכט ע”א, “אמר רב יהודה אמר רב, לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו. הקיז דם ואין לו מה יאכל, ימכור מנעלים שברגליו ויספיק מהן צרכי סעודה. מאי צרכי סעודה, רב אמר בשר, ושמואל אמר יין.)). ומחולשתו הגדולה התעלף ונרדם. באו החכמים לבקרו ומצאוהו בוכה ומחייך, וניצוץ של אש יצא ממצחו. כשהתעורר, שאלוהו חכמים למה בכית וחייכת? ענה, ישבתי עם הקב”ה ואמרתי לו, עד מתי אצטער בעולם הזה? ואמר לי, אלעזר בני, האם נוח לך שאהפוך את העולם לראשיתו, ואז יתכן שתיוולד בשעה (במזל) של מזונות. אמרתי לפניו, כל זאת – להפוך את העולם לראשיתו, ובכל זאת רק ‘יתכן’ שאוולד בשעה של מזונות?! הוספתי ושאלתי, האם ימי חיי שכבר חייתי רבים הם מהחיים שעתיד אני לחיות? אמר לי הקב”ה, כבר חיית את רוב ימי חייך. אמרתי אם כן, אינני רוצה [שתהפוך את העולם לראשיתו]. אמר לי הקב”ה, בשכר שאמרת שאינך רוצה [להפוך את העולם] אתן לך לעולם הבא שלוש עשרה נהרות שמן אפרסמון זכים כנהרות פרת וחידקל, שתתענג בהם, וכו’.

גם כאן אנו רואים את היסוד הזה, שכדי להוסיף לאדם על מזונותיו הקצובים לו מראשית היוולדו, צריך להפוך את כל העולם מתחילתו ולברוא אותו בסדר אחר ((אמנם, עיין במהרש”א בח”א שם, שמסתפק אם הכוונה להחריב את כל העולם כולו, או רק את עולמו של ר”א בן פדת עצמו ולבוראו שנית, עי”ש.)), וגם אז אין שום בטחון שאדם זה יתמזל מזלו וייוולד במזל של מזונות.

ושמעתי לבאר את ההבנה בזה, שהקב”ה ברא את העולם בצורה מתוכננת ומסודרת באופן שכל פרט קשור בפרט האחר. ולכל נברא בעולם יש לו תפקיד שקשור ומשפיע על כל העולם שהיה ושיהיה, כי כל ימי העולם הם מערכת שלמה ומורכבת, שכל פרט בה הוא חלק מהכלל השלם. וכאשר נגזר על אדם שיהיה עני, אין זה דבר ששייך רק אליו, אלא זה חלק ממכלול שלם שבו נקבע שהפרט הזה יהיה עני, ולכן כדי לשנות את המצב של אותו יחיד ממה שנגזר עליו, צריך להפוך ולשנות את סדרי העולם כולו מתחילתו, ורק אז יתכן שבמצב החדש של העולם כולו ישתנה מצבו של היחיד מעניות לעשירות.

ולפי זה מובן המעשה באותו אדם שנעשה לו נס להניק את בנו ולא נשתנה מה שהוקצב לו למזונות, שקשה מאד לשנות ממה שמוקצב למזונותיו של אדם, וצריך בשביל זה לשנות את כל סדרי העולם כולו מתחילתו, וכבר עדיף ויותר קל ופשוט להפוך איש פרטי למניק את בנו, שלא נשתנתה אלא מהותו הפרטית של אותו אדם, בדבר שאינו תלוי במהלך הבריאה כולה.

ג. עוד יתבאר הענין, על פי האמור במסכת תענית (ב ע”א): “אמר רבי יוחנן, ג’ מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן, מפתח של גשמים, מפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים… במערבא אמרי, אף מפתח של פרנסה. ורבי יוחנן מאי טעמא לא קא חשיב להא, אמר לך גשמים היינו פרנסה”.

והנה, תחיית המתים ולידה שהם במהותם יצירה חדשה, מובן שאינם מאורע רגיל הקורה מאליו אלא יש כאן יצירה חדשה לגמרי, ולכן הם בידו של הקב”ה בלבד ולא נמסרו לשליח. אבל הגמרא אומרת את זה גם על פרנסה, וצריך להבין מה מייחד את ענין הפרנסה, שתהיה שונה משאר השפעות שמשפיע הקב”ה בעולם.

המהר”ל (חידושי אגדות, שבת נג ע”ב), מבאר את עומק הענין של הקושי במזונותיו של אדם – שהם יותר קשים מן הנס, ויסוד דבריו הם, שכל הניסים שנעשים בעולם אינם יוצרים דבר מחודש לגמרי, אלא רק שינוי בדברים קיימים (וכגון: הפיכת המטה לנחש, הרי יש בעולם נחש, רק שהמטה השתנה ונהפך להיות דבר אחר). אבל המזונות אינם דבר הקיים בעולם – אין איזשהו “מאגר” של מזונות שהקב”ה נוטל ממנו ו”מחלק” כביכול לכל הבריות, אלא הקב”ה זן ומפרנס וממציא לכל אדם ואדם בייחוד את מזונותיו, וזהו דבר מחודש לגמרי! וזה הרבה יותר קשה מ”קריעת ים סוף” שהוא השתנות של הים, אבל מזונות זו יצירה חדשה לגמרי הנעשית במיוחד לכל אדם ואדם (עי”ש).

ומכאן אנו למדים, כי הפרנסה היא דבר הצריך תמיד לנתינה מחדש, ולכן עדיף כלפי שמיא לשנות את טבע האדם כדי שיוכל לזון את בנו, מליצור פרנסה ומזונות חדשים, שזוהי בריאה מחודשת לגמרי.

אם נתבונן בדברים, נבין את גודל המשמעות של הפרנסה בחיי האדם, ונוכל להעצים בנו את ההרגשה שבענין הפרנסה אנו תלויים בקדוש ברוך הוא יותר מבשאר הענינים. שבשאר ענינים הלא יש איזה מהלך טבעי, ואילו בפרנסה – אין מהלך טבעי, והכל מידו של הקב”ה ממש בכל רגע ובכל שעה!

ההנהגה הראויה במזונות שהוקצבו לאדם

ד. אחר שעמדנו על מהותם של המזונות המסופקים לנו מידו הרחבה של הקב”ה, עלינו לעמוד וללמוד מדברי חז”ל את ההנהגה הראויה והרצויה באותם מזונות.

אמרו חז”ל (ביצה טז ע”א): “כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו”.

ופי’ רש”י: “כל מזונותיו של אדם – כל מה שעתיד להשתכר בשנה, שיהא נזון משם, קצוב לו, כך וכך ישתכר בשנה זו”. ומוסיף רש”י ומבאר לשם מה הודיעונו חז”ל ידיעה זו: “ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה, שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו”.

אלא שהשאלה הגדולה העומדת כעת לנגד עיננו היא: מהי “יציאה מרובה”, שעלינו להזהר שלא לעשותה? הרי אף אחד לא יודע כמה קצבו לו מזונות לשנה, ומנין לנו לדעת מה היא הוצאה מרובה?

ודברים אלו יתבארו על פי מה שכתב רש”י במקום אחר, על דברי הגמרא בחולין המביאה את הפסוק “יכלכל דבריו במשפט” (תהלים קיב, ה), מפרש רש”י: “שלפי היכולת הוא עומד על צרכיו ולא בכל תאות לבו”.

דברי רש”י אלו הם יסוד גדול למעשה, כאשר האדם רוצה לדעת מה הם הצרכים שלו ומה היא הוצאה מרובה, המדד הוא לפי היכולת שלו. כלומר, צורת החיים של האדם נקבעת לא לפי תאוות ליבו – לפי מה שהיה רוצה לחיות ברמה זו או אחרת, אלא רק “לפי היכולת” – לפי מה שיש לו בפועל. וזו עצה למעשה, שהאדם יקבע את רמת החיים שלו רק לפי היכולת שלו, שבמשך הזמן הוא רואה מה ממוצע ההשתכרות שלו לחודש, ועפי”ז יקבע את היכולת שלו, ולא לפי מה שיש לאחרים או מה שהיה רוצה שיהיה לו…

הקב”ה גוזר ובורא לכל אחד ואחד את רמת הפרנסה שלו, וקוצב לו את מזונותיו באופן פרטי, ועפ”י זה צריך האדם לקבוע את צורת חייו. ואפילו אם הוא מאד רוצה או שחושב שהוא צריך – אי אפשר ללכת נגד רצון ה’! אם כך הקב”ה גזר עליו – זה מה שיהיה ולא יעזור לו כלום, ואם הוא יוציא יותר – לא יהיה לו יותר, כי “מזונותיו של אדם קצובין” כמו שאומרת הגמרא.

יש תופעה שאנשים חיים לפי מה שנראה בעיניהם שמתאים להם לחיות, הם מחליטים על רמת החיים לפי הסביבה שבה הם חיים או החברה שבה גדלו ולא לפי מה שיש כעת בידם, וזו נקודה שצריך לתת עליה את הדעת ולהפנים שהדרך הנכונה היא שלא לחרוג ממסגרת המזונות שקצובין לו ולא יותר – כי המזונות קצובים לאדם לפי תפקידו ומקומו הפרטי בעולם, ואינם תלויים במקום מגוריו או בחברה בה הוא חי.

אמנם צריך לשים לב, שגם כאשר חיים “עם מה שיש”, שהחיים הללו יהיו מתוך שמחה! ואין זו עבודה פשוטה. אך מאידך, מעשים שבכל יום, שיש הרבה שחיים בפזרנות והם לאו דוקא אנשים שמחים וטוב להם… ולעומתם, יש הרבה אנשים המסתפקים במועט ושמחים בחלקם. והכלל של הנהגה זו, הם המה דברי חז”ל (אבות פ”ד מ”א) “איזהו עשיר השמח בחלקו” – אם האדם שלם ומרוצה עם “חלקו” אשר ייעד לו הקב”ה ואינו שואף ורוצה יותר ממה שניתן לו, אז הוא עובד את ה’ מתוך שמחה.

דוקא בהוצאות בניו לתלמוד תורה, שאמנם לאברך זה הוצאה גדולה מאד, אבל דוקא מהוצאה זו אין צורך לדאוג כי זה מחוץ לחשבון של מה שנקצב לאדם וכדברי הגמרא שהוצאות בניו לת”ת הם מחוץ לחשבון, וא”כ אדרבה אם נשלם שכר לימוד בלב שלם ונאמין שהקב”ה יחזיר לנו אז הקב”ה יקיים הבטחתו ויוסיף לנו את הסכום של סעיף זה מעבר למה שנקצב בסל המזונות הכללי. וכן בהוצאות שבת על זה הדרך, וכמו שמובא בשם הגר”א ((מובא לראשונה במאסף אוצרות ירושלים, גליון ג (שנת תשט”ו), עמ’ לט, ע”י האדמו”ר מתולדות אהרן זצ”ל ששמע מרבי ישראל פריינד אב”ד הוניאד בשם הגר”א.)) לדייק בדברי המשנה בשבת (פ”ב מ”ה) שכותבת “כחס על הנר כחס על השמן” וכו’, ומדייק הגר”א, למה המשנה כותבת “כחס על הנר” בכ”ף הדמיון, היה צריך לכתוב “חס על הנר”. ואומר הגר”א, שכיון שנר זה נעשה לכבוד שבת וזה מהוצאות שבת שאינם בחשבון מה שקצוב לו ומה שמוציא מחזירין לו, א”כ באמת אין הוא חס על שווי הנר כי לא מבזבז כלום בזה שהנר דולק. ולכן מדייקת המשנה לכתוב “כחס על הנר” כי הוא רק נראה כחס, אבל באמת לא ייגרע ממזונותיו כלום אם הנר יגמר כולו, כי זה מהוצאות שבת.

“ולא לידי הלואתם”

ה. אחד מהדברים שמונעים מן האדם להתרגל ולחיות לפי מה שיש לו, היא האפשרות הזמינה לקבל הלוואה, וההרגל של הציבור לחיות על חשבון הלואות. ראשיתו של מצב זה נעוץ במימון נישואי הילדים, שממילא מוכרחים לקחת גמ”חים להלוואות, וההרגשה היא שזו היא צורת החיים של הציבור החרדי, ולכן אפשר להוסיף עוד הלוואות גם להוצאות שאינם הכרחיות, עד שגם מי שעדיין לא משיא את ילדיו, חי לפעמים בהרגשה שממילא כולם חיים כך, וגם הוא יצטרך בעתיד להיות שקוע בחובות, וזה גורם לו כבר מעכשיו לקחת הלוואות בהרגשה יותר קלה ולהוציא הוצאות לא לפי מה שיש לו. ולכן לפעמים רואים אברך צעיר, שלא חלפו אלא שנים אחדות אחרי נישואיו, וכבר מרחיב ומשפץ את דירתו וכדומה, אפילו שאין לו הכרח לזה. וכל זה משום שבאפשרותו לקבל הלוואות בקלי קלות…

ברם, צריך לזכור ולדעת כי לא זוהי הדרך שיבור לו האדם! הדרך הנכונה היא לחיות לפי מה שכעת מוקצב לאדם, ולא לפי מה שיש בידיו יכולת “לגלגל”… אדם שחי שלא עפ”י רמת ההשתכרות שלו, אלא עפ”י יכולתו לגלגל גמחי”ם… – הרי זה עיוות בכל ההשקפה למהות של ‘המזונות’ שהקב”ה ייעד לו ורק לו! אלו היה משכיל לדעת כי המזונות שהקב”ה יצר יצירה מיוחדת בעבורו, ורק מה שנקצב לו מיועד לו – לא היה מנסה לחיות ממה שאין לו! כי חיים כאלו אינם צורת החיים הרצויה והנכונה!

נכון, הקושיא הגדולה ביותר המטרידה את כולם – ושאין לנו עליה תשובה ברורה – היא הענין של נישואי הילדים. אין ספק שבמצב כיום אין אפשרות לחתן ילדים מבלי לקחת הלוואות וחובות, כמה שנחסוך זה עדיין לא יספיק כדי להשיא את הילדים. ואפי’ מי שמבוסס ומתפרנס בכבוד, זה עדיין לא מספיק בחשבון טבעי להוצאות נישואי כל הילדים. גם מי שמקפיד כל חייו לחיות רק ממה שיש לו – כשהוא מגיע לנישואי הילדים אין בידיו ברירה והוא חייב ללוות כסף.

מסופר על יהודי תלמיד חכם חשוב ששאל את מרן הגרא”מ שך זצ”ל לפני נישואי בתו אם מותר לו ללוות כסף באופן שהוא לא יודע מהיכן יחזיר, והרב שך ענה לו שעל פי ההלכה אסור לקחת חובות כשלא יודע מהיכן יחזיר. משנפנה אותו ת”ח לצאת, עצר אותו הרב שך ואמר לו: “אבל לחתן את הבנות מוכרחים”… זוהי באמת בעיה גדולה, אבל כך סובבו משמים וצריך לחיות לפי המציאות הקיימת. גדולי ישראל אומרים במפורש שלנישואי הילדים האדם הוא אנוס ללוות כסף.

אמנם צריך לדעת ולהחדיר בתודעתנו כי “לא הותרה הרצועה” – הענין הזה שכשמחתנים ילדים מוכרחים לשקוע בחובות גדולים, אינו מצדיק שכבר בראשית הדרך אומר אדם לעצמו שכיון שממילא הוא יהיה שקוע בחובות, אז כבר מעכשיו הוא יגלגל הלוואות ויעלה את רמת החיים שלו. החשבון הזה ממש לא נכון! אם הותרה באונס ליטול חובות שאינו יודע מהיכן להשיבם, אין להתיר במקום שאינו הכרח ואונס גמור – אם כעת הוא לא מוכרח ולא גווע ברעב, איננו רשאי לקחת הלוואות בשביל לחיות יותר בריוח, אלא הוא חייב לחיות לפי מה שיש לו כעת, וכשתגיע תקופת נישואי הילדים ויהיה מוכרח לקחת הלוואות יעשה אז מה שמוטל עליו לעשות והקב”ה יעזור לו.

ואף שאין לנו תשובה ברורה איך אפשר להשיא ילדים וליטול חובות שאיננו יודעים מהיכן להשיבם – אבל דבר אחד כן ברור, ואפשר לומר בצורה חד משמעית, שרואים ברור שמי שחי עד נישואי ילדיו כפי שצריך ולא לווה כשלא היה חייב, וחי רק ממה שיש לו – יש לו סיעתא דשמיא מיוחדת כשמגיע לחתן את ילדיו! אחד כזה מצליח להסתדר ולהחזיר את החובות שלוקח על עצמו. והסיבה לכך שכיון שהוא העמיד את עצמו לחיות לפי ההלכה והוראת חז”ל, והוא עושה מה שמוטל עליו, ממילא כשמגיע למצב שזקוק להרבה כסף לנישואי ילדים ולוקח הלוואות, הקב”ה מסייע לו שימשיך בדרך החיים הישרה שבחר בה.

צריך לדאוג שנוכל להגיע לזמן הזה של נישואי הילדים במצב שנוכל לומר לקב”ה כמו שאמרו הנשים במצרים, “רבון העולם, אני עשיתי את שלי, ואתה עשה את שלך” (שמות רבה כג, ח) – אם ננהג בחיי היום-יום על פי התורה וההלכה, לפי המזונות שקצבו לנו מן השמים, נוכל לבוא ולהתפלל לקב”ה ולבקש שיעזור לנו להמשיך בדרך שבה בחרנו, ולזכות לחתן ילדים מתוך שמחה וכבוד. ואז באמת יסייעו מן השמים, כי מי שחי כך עד היום ובטח בקב”ה והאמין שהכל ממנו והכל קצוב, אז גם עכשיו ינתן לו מה שצריך.

 

“למבעי רחמי”

ו. על דברי הגמ’ בפסחים (קיח ע”א) “קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף”, מבאר הרשב”ם: “כלומר, נס גדול עושה לו הקדוש ברוך הוא למי שנותן לו מזונות כאשר עשה לישראל שקרע להם ים סוף, ונפקא מיניה למבעי רחמי“.

משמע שלגבי פרנסה יש צורך בתפילה יותר משאר ענינים. והביאור בזה, כמו שהבאנו לעיל מהגמ’ בתענית, “ג’ מפתחות בידו של הקב”ה שלא נמסרו ביד שליח… מפתח של גשמים, מפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים… אף מפתח של פרנסה”. ועוד אמרו שם לדעת ר’ יוחנן שלא מנה את מפתח של פרנסה – ש”גשמים היינו פרנסה”.

וכתב הגר”א באדרת אליהו (ריש פ’ וזאת הברכה, עה”פ “משה איש האלקים”), “…ולכן אמרו רז”ל מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים, ואמרו מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים. והענין, כי הגשמים אינן ע”פ הטבע כלל, כי כל הדברים שבעולם אומרים הפילוסופים שהוא ע”פ הטבע… אבל על הגשמים מודים שאינן ע”פ טבע כלל…”.

ולפי”ז ביאר מרן הגרי”ז מבריסק (הו”ד במאסף ישורון, ה, עמ’ רלט-רמ), את דברי הגמ’ בריש תענית (ב ע”א), שצריך להזכיר גבורות גשמים בתפילה דוקא ודרשוהו מקרא (עי”ש), וכל זה הוא משום שירידת הגשמים, כיון שאינה על פי דרך הטבע, לכן היא תלויה בתפילה יותר מכל. וכן הוא מה שכתוב בבריאת העולם (בראשית ב, ה) “וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה’ אלקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה”, ופי’ רש”י שם: “ומה טעם ‘לא המטיר’, לפי ש’אדם אין לעבוד את האדמה’ ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים”. הרי שכל ירידת הגשמים תלויה בתפילתו של האדם, ואינה דבר טבעי הבא ממילא.

וכמ”ש ש”גשמים היינו פרנסה”, שגם היא אינה דבר טבעי הבא ממילא, וכשהאדם “יכיר בטובתן של גשמים” ובטיבם של המזונות המוקצבים לו, שאינם באים ממילא אלא נבראו במיוחד עבורו, אזי יתפלל עליהם והקב”ה ברוב רחמיו ישפיע משפע טובו ל”עיני כל אליך ישברו”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *