פרשת בחוקותי – “אדם לעמל יולד”

י"א אייר ה'תשע"א

“אם בחקתי תלכו…ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה…וישבתם לבטח בארצכם”  (ויקרא כ”ו, ב’-ה’)

אם בחקתי תלכו, יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו – שתהיו עמלים בתורה”  (רש”י)

אם בחקתי תלכו בגימטריא ‘עמלים דברי תורה’. (בעל הטורים)

רש”י מבאר שכל השכר המובטח בפרשתנו לעם ישראל הוא אם יהיו עמלים בתורה, וזו כוונת התורה באמרה “אם בחקתי תלכו”. וכך גם מבאר רש”י את לשון הפסוק “ואם לא תשמעו לי” (פרק כ”ו פסוק י”ד) שאחריתו ביאת כל הקללות האמורות בפרשה שהכוונה היא שלא תהיו עמלים בתורה. נמצא שעמל התורה הוא מפתח השפע המביא ברכה לעם ישראל ובלעדיו אין לעם ישראל חיים. ונשאלת השאלה מדוע הברכה והקללה תלויים דוקא בעניין זה?

יתרה מזו עלינו להבין מהו אותו עמל שעליו מדברת התורה וכפי שביאר רש”י?

יתכן שהפתח להבין את הדברים טמון בדברי הגמרא במסכת סנהדרין (דף צ”ט ע”ב): “אמר ר’ אלעזר כל אדם לעמל נברא, שנאמר “כי אדם לעמל יולד”. איני יודע אם לעמל פה נברא או לעמל מלאכה נברא, כיון שנאמר “כי אכף עליו פיהו” הוי אומר שלעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה או לעמל שיחה, כיון שנאמר “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך” הוי אומר לעמל תורה נברא. אמר רבא כל הגופים טרחנים הם, כלומר לעמל נבראו, אשרי מי שזכה שעמלו וטרחו בתורה”.

מדברי הגמרא עולה שכל אדם נולד בעולם הזה בשביל לעמול. אכן, נטית נפשו של כל אדם היא לעמול וליצור יצירות חדשות, לכן עוסק הוא במה שחש שבאים לידי ביטוי כוחותיו וכישרונותיו וכך מרגיש הוא סיפוק מחייו.

אדם שמסיבה מסוימת הפסיק לעבוד, עלול להרגיש חלל בעולמו האישי ועליו לחפש אתגרים חדשים שבהם יחוש את מיצוי יכולותיו.

כידוע, האדם מכונה “מדבר” ובזה באה לידי ביטוי מעלתו על פני בעלי החיים. אולם יש הטועים לחשוב שאדם הוא “בעל חי מפותח” שגופו והנאותיו הם תכלית חייו אלא שנוספה לו גם מעלה “שולית” – כח הדיבור. אנשים אלו יכלו את זמנם בריצה מטורפת אחר תאוות העולם ואת כל כוחם ומרצם ישקיעו בהשגת קניינים גשמיים זמניים ועמלם סובב אחר צבירת הון כספי. אצל אנשים אלו העבודה היא עיקר החיים ותכליתה לנסות להנות הנאות הגוף עד כמה שאפשר.

ברם, אנו נוכחים לראות שגם אנשים אלו לא תמיד חשים סיפוק בחייהם. וטעם הדבר הוא שהאדם אינו מורכב רק מגוף אלא גם מנשמה שהקב”ה נפח בו ובלעדיה אינו יכול לחיות. וכבר אמרו חכמינו ז”ל במדרש קהלת (פרק ו’) על הפסוק “וגם הנפש לא תמלא” – משל למה הדבר דומה? לבן עיר שנשא בת מלך. אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום, כיון שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה את כל מעדני עולם אינם חשובים לגביה כלל. למה? מפני שהיא מן העליונים.

גם אדם שינסה לחוש את כל הנאות עולם הזה לעולם לא יחוש מיצוי וסיפוק מוחלט כיון שלא ניסה למלאות אלא את צרכי גופו, אך נפשו עדיין רעבה וכמהה לדברים שיספקו אותה והנאות העולם הזה אינן שוות לגביה כלום.

איך מעניקים לנפש את החסר לה?

על כך באה הגמרא ומלמדת אותנו שתכונת הנפש הטבועה באדם לעמול אינה בשביל לעמול “עמל מלאכה” אלא עמל תורה באמצעות הפה. וסיבת הדבר היא שהפה הוא האיבר שממצע בין חלקו הגשמי של האדם לבין חלקו הרוחני. שהרי כדי לדבר משתמש האדם באיברי הפה אולם עצם הדיבור נעשה בעזרת נשמתו וזהו כח רוחני שניתן לו ולא לבהמה.

בפרשת בראשית נאמר: “ויהי האדם לנפש חיה” ומתרגם אונקלוס: “לרוח ממללא”, כלומר מהות האדם היא בהיותו מדבר. ולכן על האדם למצות כח זה ואינו יכול לעשות כן אלא ע”י עמל התורה.

המהרש”א בסוגיית הגמרא הנ”ל מבאר כי תכלית בריאת האדם שנקרא ‘חי מדבר’ ונתעלה על בעלי החיים היא כדי שיעסוק בתורה וזה יהיה עיקר דיבורו. ואמנם, אמרו חז”ל שכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטילה, אולם עלינו לדעת שבתחילת הבריאה היה על האדם לעסוק לגמרי בתורה ולא היה נצרך כלל לעמל מלאכה, וכפי שהגמרא במסכת ברכות אומרת שחסידים ראשונים שתורתם הייתה אומנותם, מלאכתם הייתה נעשית מאליה. אלא שמחמת חטא אדם הראשון נתקלל בקללת “בזיעת אפך תאכל לחם”, שנצרך לעמול לפרנסתו. נמצא שעיקר בריאת האדם היא למען עמלו בתורה אלא שכשמוכרח לעסוק במלאכת פרנסתו עליו לעשות כן אך יזכור שאין זה אלא מחמת הקללה הראשונה.

מעתה מובן מאוד שעמל התורה הוא מפתח השפע לעם ישראל, שהרי הוא כל מהות בריאתנו למען נוכל להשתמש בפינו להתקרב לבוראנו ולעסוק בתורתו הקדושה, וכך להביא גם את נפשנו לחוש סיפוק עצום ברכישת קניינם רוחניים נצחיים, ואילו הימנעות מעמל התורה אינה אלא התרחקות מכל מטרת חיינו.

לא נותר לנו אלא להבין מהו אותו עמל המכונה “עמל התורה”?

נאמר: “לעולם ישים אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשא” ומבאר המהר”ל שכאן חז”ל גילו לנו על שתי בחינות שונות של עמל. לחמור יש כח לשאת משאות, ולשור יש כח לשנות דברים וליצור מחדש, הוא חורש את האדמה והופך שדה בור לאדמה פוריה. כך גם על האדם מחד לשאת את משא החכמה – לחזור ולשנן את תלמודו. עמל פירושו התגברות על העצלות הטבעית, לאדם יש נטייה טבעית שלא לחזור על תלמודו כי רוצה הוא ללמוד דברים חדשים אך חלק מעמל התורה הוא לשוב ולשננן את הנלמד ועל כך נאמר שהזורעים בדמעה – ברינה יקצורו וכך יוכל לזכור היטב את לימודו.

אולם עמל נוסף מתבקש מהאדם והוא להיות כשור לעול, דהיינו להתייגע להבין כל דבר לאשורו עד שיתיישבו הדברים על ליבו. וגם עמל זה מהווה התגברות על העצלות הטבעית לנתח כל פרט ולהבינו עד הסוף.

מעתה מובנים דברי רבא: שכל הגופים טרחנים הם ולעמל נבראו, אך אשרי מי שעמלו בתורה, מנצל את תמצית חייו ומביא את נפשו לשמחה ואושר עדי עד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *