ירידת המן ול”ג בעומר

רבני בית ההוראה
ד' אייר ה'תשע"א

בשו”ת חתם סופר [יו”ד רל”ג] הביא בשם מדרש שאחרי שבט”ו אייר נגמרה הצידה שהביאו אתם בני ישראל ממצרים – הלכו ג’ ימים בלא לחם – ובי”ח אייר שהוא יום ל”ג בעומר התחיל המן לרדת.

[ויתכן לרמוז זאת בנאמר בפרשת המן אשר בה ל”ג פסוקים – “עמר ל”ג – לגלת”]

החת”ס מעיר שדברי המדרש הם לכאורא סתירה לדברי הגמ’ בקידושין לח. שם מבואר שנסתפקו מהמן ארבעים שנה חסר שלושים יום – וכיון שמבואר בפסוק שהמן נגמר בט”ז ניסן ככתוב “וישבות המן ממחרת השבת” יוצא שהמן התחיל לרדת בט”ז אייר וכמו שעולה מהפסוקים – ראה רש”י שם, וזה דלא כהמדרש שהביא שהמן התחיל לרדת בי”ח אייר.

ויתכן ליישב את הסתירה בין דברי הגמ’ לדברי המדרש – בהקדמת דברי הרמב”ן בפרשת בשלח – שגם לפי סוגית הגמ’ בקידושין שהמן החל לרדת בט”ז אייר עדיין לא היה זה בקביעות – ורק בל”ג בעומר החל לרדת בקביעות וכפי שיבואר.

בפרשת המן ישנה לכאורא כפילות לא מובנת.

תחילה מובא שאחרי שאזלה הצדה שהביאו ממצרים והעם התלוננו, הבטיח להם משה רבינו בדבר ה’ – “ערב וידעתם כי ה’ הוציא אתכם מארץ מצרים – ובוקר וראיתם את כבוד ה'” – ונתבשרו בזה על ירידת המן בבוקר והשליו בערב.

ומיד לאחר גמר הפרשה הזו נאמר שוב “וידבר ה’ אל משה לאמר – שמעתי את תלונות בני ישראל, דבר אליהם לאמור – בין הערבים תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה’ אלהיכם”.

והדבר פלא, הרי כבר הובטח להם דבר זה על ידי משה בדבר ה’ – ומדוע נאמר הדבר שוב.

הרמב”ן מבאר את הכפילות הזו ובהמשך דבריו כתב … ויתכן שמתחילה לא הבטיחם להיות להם המן כל ימי המדבר והיו חושבים אולי יהיה ליום אחד או לשנים בהיותם במקום ההוא – ובנסעם משם יבואו אל מקום לחם ועתה אמר להם “בין הערבים תאכלו בשר” – תמיד ובכל בוקר ישבעו לחם כל ימי המדבר. עכ”ל.

מבואר בדברי הרמב”ן שיש כאן שתי פרשיות בהבטחת המן, הפרשה הראשונה יש בה הבטחה ליום או יומים עד שיגיעו למקום לחם – ורק בפרשה השניה הובטחו בקביעות על ירידת המן.

לכאורא יש לפרש דברי הרמב”ן שמצד ההבטחה הראשונה היו עלולים לטעות ולחשוב שאין להם הבטחה אלא ליום או יומיים – ועל כן חזר ואמר להם שהכונה היא שירד בקביעות.

אבל אם כן צריך להבין מדוע היה צורך לשם כך בפרשה נוספת, הרי אפשר היה לומר כבר בפעם הראשונה את ההבטחה בצורה ברורה, באופן שיבינו שהכונה היא שהמן עתיד לרדת בקביעות.

ועל כן נראה בכונת הרמב”ן שאכן יש כאן שתי פרשיות, הפרשה הראשונה היתה הבטחה ליום או יומיים, דהיינו לימים ט”ז – י”ז אייר – והפרשה השניה היתה הבטחה נוספת שהמן ירד בקביעות אחרי גמר היום או יומיים – ואם כן יש לומר שהפרשה השניה ענינה הבטחה על ירידת המן בקביעות החל מי”ח באייר – ל”ג בעומר.

ותתיישב בזה הסתירה בין דברי הגמ’ לדברי המדרש – הגמרא מדברת על הזמן שבו התחיל המן לרדת בפועל שזה התאריך של ט”ז אייר – לעומת זאת המדרש מדבר על התאריך שבו החל המן לרדת בקביעות – שהוא י”ח אייר – ל”ג בעומר.

ויתכן לבאר שיש קשר בין השייכות המיוחדת של יום ל”ג בעומר לירידת המן – לבין השייכות של יום זה לשמחתו של רשב”י.

במסכת ברכות לה: – ת”ר “ואספת דגנך” מה ת”ל – לפי שנא’ “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך”, יכול דברים ככתבן – ת”ל “ואספת דגנך” – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר’ ישמעאל.

ר”ש בן יוחי אומר – אפשר אדם חורש בשעת חרישה – וזורע בשעת זריעה – וקוצר בשעת קצירה – ודש בשעת דישה – וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית ע”י אחרים, שנא’ “ועמדו זרים ורעו צאנכם” ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית ע”י עצמן, שנא’ “ואספת דגנך”… אמר אביי – הרבה עשו כר’ ישמעאל ועלתה בידן, כר’ שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן.

התו”ס שם בד”ה כאן בזמן – שואלים – שבדברי רבי שמעון בר יוחאי מבואר שפרשה שניה שנאמר בה “ואספת דגנך” מדברת באין עושים רצונו של מקום – ואילו בסוגיא שם קודם לכן מבואר שהפסוק “ואספת דגנך” מדבר בעושין רצונו של מקום?

המהרש”א מוסיף לשאול – הרי פרשה שניה מתחילה “והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי” – אם כן איך יתכן שזה נקרא אין עושין רצונו של מקום?

התו”ס עונים על שאלתם שפרשה שניה מדברת שעושים רצונו – אבל אין עושין רצונו כל כך שאינם צדיקים גמורים.

המהרש”א מבאר את כונת דברי התו”ס – שבפרשה שניה לא נאמר “ובכל מאדכם” כמו בפרשה ראשונה וזו הכונה שאינם עושים רצונו כל כך – כי אינם מוכנים למסור את מאדם – ממונם לאהבת ה’ – ועל כן אינם צדיקים גמורים.

והנה ב”נפש החיים” [שער א’ פ”ח ובהג”ה שם] מבאר – על פי מה שאמרו שם בגמ’ שדרכו של רשב”י שלא להשתדל כלל בענין הפרנסה היא דרך ליחידים – שעל כן פרשה ראשונה של ק”ש ששם נאמר “בכל מאדך” שהכונה שלא עוסק בפרנסה כלל – נאמרה בלשון יחיד.

ויחיד המסוגל לכך ולא עושה כן הוא נקרא “אין עושין רצונו של מקום” – ולכן למרות שפרשה שניה נאמרה בלשון רבים – הפסוק “ואספת דגנך” נאמר בלשון יחיד – מפני שהוא מכוון כלפי היחיד שיכול ללכת בדרכו של רשב”י ואינו עושה כן.

בפרשה ראשונה סדר הפסוקים הוא “שמע ישראל – הוי”ה אלקינו – הוי”ה אחד” – ומיד אחרי כן “ואהבת את ה’ אלקיך – בכל לבבך – ובכל נפשך – ובכל מאדך”- ההכרה ביחוד השי”ת – היא המחייבת את האדם לייחד את כל מציאות חייו לעבודת השי”ת.

ונראים הדברים – שככל שההכרה של האדם ביחוד השי”ת יותר גדולה – כך החיוב שלו ליחד את חייו לעבודת השי”ת גדולה יותר – ככל שהוא מכיר שאין עוד מלבדו – הוא מחויב יותר לחיות באופן שלא יהיה לו בחייו דבר מלבד התורה והמצות.

ומעתה יש לומר – שעל כן רשב”י שהוא המגלה את חכמת האמת שכל ענינה הוא לגלות בפרטות את יחוד השי”ת – הוא המחייב למסור את הנפש בשלמות וליחדה לעמל התורה – עד כדי המנעות מהשתדלות בענין הפרנסה.

ובגמ’ שבת לג: מבואר – שאחרי שאליהו הודיע לרשב”י ור”א בנו שמת הקיסר ובטלה הגזירה, יצאו וראו אנשים חורשים וזורעים. אמר – מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה – כל מקום שנותנין עיניהן נשרף.

ומפרש רש”י – ועוסקין בחיי שעה – דאפשר ע”י נכרים והקב”ה מחלק מזון וריוח לעושי רצונו.

ויתכן שתחילה סברו שדרכו של רשב”י היא דרך לרבים – ואחרי שחזרו למערה לעוד שנה הבינו שזו דרך רק ליחידים.

והנה ירידת המן היא שורש ומקור למידת הבטחון בעניני הפרנסה לדורות, ולכן נצטוו דור המדבר להניח את צנצנת המן למשמרת דורות – וכמו שמביא רש”י שם שבדורו של ירמיהו, כשהיה מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה, היו אומרים לו מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן ואמר להם, ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו.

ומעתה מה נפלאים הדברים שיום שמחתו של רבי שמעון בר יוחאי, הסובר שיש לו לאדם לעסוק בתורה ולבטוח בה’ בסיפוק פרנסתו, הוא בל”ג בעומר, הוא היום שבו החל המן – המלמד אותנו יסוד זה – לרדת בקביעות.

על פי זה יעלו כמין חומר דברי הגמ’ ביומא עו.

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי – מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה.

ויש לשאול – אילו היה יורד להם מן פעם אחת בשנה, באיזה יום בשנה היה יורד? ויתכן לומר על פי מה שהתבאר, שבל”ג בעומר החל המן לרדת בקביעות, שאם היה יורד המן פעם אחת בשנה – היה יורד בל”ג בעומר שהוא הזמן שבו החל לרדת בפעם הראשונה בקביעות, והוא אשר שאלו תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי מפני מה לא ירד להם לישראל המן פעם אחת בשנה – בל”ג בעומר.

וענה להם רשב”י – אמר להם, אמשול לכם משל, למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו בכל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים, היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב, נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים.

תשובת רשב”י היתה – שהבטחון אינו רק אמצעי כדי להגיע על ידו אל סיפוק צרכי הפרנסה, הצורך התמידי בבטחון בהשי”ת – הוא היוצר את היראה המכוונת את לבו של האדם לשמים – ההרגשה המתמדת של התלות בהשי”ת – היא כדי שיקביל האדם פני אביו שבשמים בכל יום ויום.

וכך גם צריך להיות הלימוד התדירי מפרשת המן, יש ללמוד ממנה לא רק את עצם הידיעה על יכולת השי”ת לפרנס את האדם בכל מצב, אלא גם שהמצב התדירי שבו אדם צריך לשאת עיניו למרום, הוא תכלית בפני עצמה המקרבת אותו אל אביו שבשמים ואל עבודתו הטהורה – אשר על כן ירד המן דבר יום ביומו ולא פעם אחת בשנה.

ויתכן להוסיף ביאור מדוע באמת התחיל המן לרדת בל”ג בעומר דיקא [כדברי המדרש שהביא החתם סופר או כפי שהתבאר שאז החל המן לרדת בקביעות]

ה”חתם סופר” בפרשת תזריע על הפסוק “וביום השמיני ימול בשר ערלתו – ושלושים יום ושלשת ימים תשב – בדמי טהרה” – מביא את דברי הזוה”ק כאן – המבאר את הפסוקים כך.

אחרי ברית מילה מתחילה הנשמה הקדושה להכנס בגוף – אבל איננה מתיישבת בגוף בשלמות עד שיעברו שלושים יום אחרי שלשת הימים הראשונים שבהם הילד סובל מכאב המילה – וסוד זה נרמז כאן – “ביום השמיני ימול בשר ערלתו – ושלושים יום ושלשת ימים תשב” – רק אחרי ל”ג יום מהמילה מתיישבת הנשמה בגוף.

על פי זה מבאר ה”חתם סופר” את מעלתו של יום ל”ג בעומר – מאחר וביציאת מצרים נימולו בני ישראל נמצא שהיום שאחרי יום הל”ג – הוא ל”ג בעומר – שאז נשמתם התיישבה בשלמות בגופם.

והנה בזוה”ק פרשת בשלח ס”א: ז”ל:

תא חזי, ישראל כד עאלו ואתדבקו במלכא קדישא – בגין גילויא דרשימא קדישא כדין זכו למיכל נהמא אחרא עילאה – יתיר ממה דהוה בקדמיתא.

כד נפקו ישראל ממצרים עאלו בנהמא דאקרי מצה – והשתא זכו ועאלו למיכל נהמא אחרא עילאה – יתיר מאתר עילאה דכתיב “הנני ממטיר לכם לחם מן השמים” – מן השמים ממש – עכ”ל הזוה”ק.

ומבאר בפירוש “מתוק מדבש” – שכונת דברי הזוה”ק היא שישראל דבקו בקב”ה ביציאת מצרים – ועל ידי רשימא קדישא דהיינו על ידי המילה והפריעה – התעלו מאכילת המצה לאכילת לחם בדרגה גבוהה יותר – שהוא המן.

ולכאורא יש לשאול – שמדברי הזוה”ק משמע – שתחילה אכלו מצה ואחרי שנימולו התעלו לדרגת המן – והרי בני ישראל נימולו עוד קודם אכילת המצה – כדי שיוכלו לאכול את קרבן הפסח שערל אסור בו – ומדוע לא קבלו מיד את המן?

ולפי דברי ה”חתם סופר” הדברים הם הפלא ופלא, שאף שנימולו בפסח, אבל כדי להיות ראויים לאכול את המן – היו צריכים להמתין עד שתתיישב – הנשמה בגוף על ידי המילה – שלושים ושלשה ימים כדברי הזוה”ק בפרשת תזריע – ועל כן התחיל המן לרדת [בקביעות] בל”ג בעומר שאז נשלמו הל”ג יום ממילתם וכמו שהתבאר לעיל. [וראה עוד במאמר “עד הגל הזה” – תוספת ביאור על פי דברי ה”חתם סופר”]

ויתכן לבאר יותר את הדברים מדוע באמת לא היו ראויים לאכול את המן עד שהושלם החיבור של הגוף והנשמה ע”י המילה – על פי דברי הרמב”ן וה”ראשית חכמה”.

הרמב”ן בפרשת בשלח כתב …המן הוא מתולדת האור העליון שנתגשם ברצון בוראו ית’ ונמצא שאנשי המן ומלאכי השרת ניזונין מדבר אחד …וכן הזיו ההוא כמעלת דור המדבר שהשיגו לזיו השכינה בים כמו שאמרו ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא – ומאותה שעה נתעלית נפשם להתקיים בתולדותיו שהוא המן. עכ”ל.

בדומה לכך כתב ה”ראשית חכמה”. [ח”ב עמוד תת”מ – בהוצאת וגשל]

הנפש קודם בואה לעולם הזה היא עומדת למעלה ונהנית מזיו השכינה – והעליונים אם לא יהנו מזיו השכינה תתבטל מציאותם כי אותה הארה היא סיבת קיומם – ועל כן מורידים אותה ומלבישים אותה בגוף – ומסיבת הפרידה אי אפשר שתהנה מזיו השכינה בסיבת מסך הגוף המפריד – וישראל במדבר נהנו קצת מזיו השכינה דהיינו סוד המן שהוא אור עליון שנתגשם. עכ”ד.

ואם נצרף את דברי הרמב”ן עם דברי ה”ראשית – חכמה” יש לבאר בזה את מהלך הדברים.

הנפש שהיא מהעליונים – קודם חיבורה לגוף יכולה להיות ניזונת מהמן שהוא מהעליונים מזיו השכינה – ואחר חיבורה לגוף שוב אין האדם יכול להיות ניזון מהמן בגלל החלק הגופני בו.

ואולם בקריעת ים סוף התעלו בני ישראל לדרגה גבוהה של חיבור הגוף אל הנשמה – באופן שעל ידי זה הזדכך הגוף – ושוב גם הגוף שלהם שהפך להיות יותר רוחני וקרוב לעליונים – יכול היה להתקיים מהמן.

ואולם, כדי שהגוף יגיע לשלמות הזיכוך שתאפשר לו להתקיים מהמן שהוא מזון העליונים – היה עליו להתחבר עם הנשמה בשלמות – וחיבור זה נשלם רק שלושים ושלשה ימים אחרי המילה כמו שהתבאר בדברי הזוה”ק – על כן לא התחיל המן לרדת עד ל”ג בעומר – שאז כבר נשלמו ל”ג ימים אלו וכמו שביאר ה”חתם סופר”.

2 תגובות

    דנואל:

    למה בשבועות היו צריכים לאכול חלב אם היה להם המן?

    רבני בית הוראה:

    מסתבר שאכן לא היו צריכים אבל העיקר הוא שהיו אסורים בבשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *