ההיתר לכתוב את ספר הזוהר

הרב שמואל ברוך גנוט
כ"ט ניסן ה'תשע"א

א] בספר מגן וצינה (להגר”י חבר, פה שלישי להגר”א ז”ל, פרק ט”ו) ובספר מאמר זוהר הרקיע (להגר”י ליינער מראדז’ין זצ”ל) ביארו שהרי מצינו במקומות רבים בש”ס שחז”ל כתבו דברי תורה, כפי שמצינו בשבת (ו’, ב’) שחז”ל כתבו מגילת סתרים, ופירש רש”י שהסתירוה מפני שלא ניתנה ליכתב, וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינם נשנין, כותבין אותן שלא ישתכחו ומסתירים את המגילה. וכן בב”מ (צ”א, א’) אמר רב מצאתי מגילת סתרים בי רב חייא. ופירש”י: מגילה טמונה, לפי שאסור לכתוב הלכות, וכשהיה שומע דבר חידוש וירא לשוכחו היה כותבו ומסתיר מן העין. וכן ביבמות (מ”ט, ב’), ירושלמי תענית (פ”ד, ה”ב) ועוד. ובתמורה י”ד ב’ נאמר שהותר להם לכתוב ספרא דאגדתא, עוד לפני שר”י הנשיא התיר לכתוב את הש”ס משום “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”. והביאור בזה הוא עפ”ד הרמב”ם בהקדמתו ל”יד החזקה”, שהדגיש מספר פעמים שעד רבינו הקדוש לא כתבו דברים שבעל-פה כדי ללמדם ברבים, והחל מר”י הנשיא החלו ללמד המשניות בכתב ברבים. והיינו שבודאי שהחכמים היו כותבים לעצמם את ביאורי התורה והלכותיה, וכל האיסור הוא ללמוד ברבים מתוך הכתב. וכן מפורש בתענית (כ”ח, א’) שהאיסור  הוא דוקא בציבור. וכ”כ  התוס’ ישנים יומא (ע, א) בשם ר”א ממיץ, שאם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, מותר לומר ע”פ דברים שבכתב. וממילא ספר הזוהר נכתב עד אז ליחידים בלבד.

ב] במגן וצינה מוסיף שריבוי ההסתר דבר, והכתיבה הכל-כך רמוזה של חלק הסוד שבהזוה”ק ויתר ספרי הסוד, (שאפילו הגר”א ז”ל, “שהשגתו וחכמתו בזה רבה על כל חכמי דורו וכמה דורות שלפניו”, אמר שלהבין מאמר אחד בספד”צ צריך לטרוח מספר שבועות), זהו גופא כמי שלא נכתבו דמי, כיון שאנשים רגילים הקוראים את הדברים אינם מבינים מאומה, עכ”ד.

ג] וארשום בזאת מקופיא את הנראה לענ”ד בזה: הנה יש לחקור בדין דדברים שבעל פה לא ניתנו להיכתב, האם הוא חסרון בכתיבה, שאסור להפוך תורה שבע”פ לתורה כתובה, הדומה לתורה שבכתב, א”ד שהיא הלכה בהלכות תלמוד תורה, שאסור ללמוד תורה שבע”פ מתוך הכתב ואין זה דין בשינוי חפצא דתושבע”פ אלא דין בלימוד התושבע”פ. וכבר עמדו בזה בספר משנת יעב”ץ ובספר עבודת משא הלכות תפילה (פי”ב ה”ח). ולפי”ז אולי י”ל דהנה תורת רשב”י (ולפחות הספרים אדרא רבא ואדרא זוטא,יעויין בהאי ענינא באדרא זוטא ח”ג,הא השתא שעתא דרעותא הוא ואנא בעינא למיעל בלא כיסופא לעלמא דאתי וכו’ וכך אסדרנא לכו,רבי אבא יכתוב ורבי אלעזר ברי ילעי ושאר חברייא ירחשון בלבייהו.ואמנם יעויין בזוה”ק פרשת שלח,כתב כל אינון מילין דשמע בההוא לילא ולעא לון ולהג לון ולא אנשי מלה וההוא שרגא נהיר קמיה כל ההוא לילא עד דאתא צפרא.ועיין בזה בשער מאמרי רשב”י ובאור יקר רעיא מהימנא שער ה’ סי’ א’ ובזהר חי פרשת וארא) נכתבה ביום פטירתו, ותלמידו רבי אבא כתבה. ובפשטות הכתיבה נועדה לשמר היטב את תורת רשב”י, אשר אמור להיפטר מהעולם עוד באותו היום. וא”כ אם נפרש כהצד שחסרון כתיבת תושבע”פ אינו בעצם הכתיבה, אלא בכך שלא לומדים מתוך הכתב, (וכן מוכח מדברי הראשונים, ואכמ”ל) אזי יתכן ואכן הכתיבה נועדה רק כדי לשמר את דברי רשב”י, מבלי שלמדו ממנה (לפחות ברבים) מתוך הכתב, ותורה זו נשתמרה בגליונותיה עד לאחר שהותרה הרצועה ע”י רבינו הקדוש לכתוב המשניות ותושבע”פ. וממילא אין בדבר כל איסור, שבאמת לא למדו את כתבי הזוהר עד לזמנו של רבי הקדוש.

ובאתי לחדש דבר מציאותי שכזה, לפי שראיתי מש”כ בספר יוחסין (מאמר א’ ערך רשב”י) ובסדר הדורות (ערך רשב”י) שספרי הזוה”ק על כל חלקיו נסדרו רק שלש מאות שנה לאחר פטירת רשב”י. והרי גלוי וידוע לכל העמים הפולמוס הגדול בענין ספר הזוה”ק האם מקורו מרשב”י או שר’ משה די ליאון כתבו, או שמא רבנים אחרים מדורות הראשונים. הרי לנו שאכן ספר הזוה”ק לא נלמד בצורה מסודרת בכל מהלך הדורות, מכתיבתו ועד זמן הראשונים. וא”כ יתכן לומר שאכן כתבוהו כדי לשמרו (עד שיהיה זמן של “עת לעשות לה'” ויותר לפרסם, או ללמדו ליחידים בלבד) ולא ללמוד מתוכו, וממילא ליכא איסורא.

ד] ועוד אפשר לומר בזה שהיה פשוט לרשב”י ד”עת לעשות לה'” שייך טפי בכתיבת תורת הח”ן, באשר שבשונה מכל התורה שבע”פ שניתנה מנביאים הרבה והועברה לרבבות מעבירי התורה ולומדיה, כפטיש יפוצץ סלע. הרי שתורת הזוה”ק ניתנה אך ורק מרועה אחד, לקבוצת תלמידים קטנה, ובזמן קצר למאד. והנה נודע מש”כ הגר”ח מוולוז’ין דהא דסיני ועוקר הרים סיני עדיף (כבסוף הוריות), זהו דוקא עד שניתנה הרשות לכתוב התושבע”פ. מפני שעד אז היתה חובה על כל אחד מישראל לשנן את התורה לבל תישכח שאילולי היו בקיאים בה כנתינתה מסיני, לא היה שייך לפלפל ולעקור בה הרים. ונמצא שאת כל התושבע”פ העבירו כולם במרוצת הדורות מפה לאוזן, והשקיעו בכך רבות, כדי שהתורה תועבר ע”י כל אלפי לומדיה ומעתיקי שמועתה. וממילא עד זמנו של רבי הקדוש לא נשתכחה תושבע”פ ולא ניתנה להיכתב. ומשא”כ תורת הח”ן, שרשב”י היה אחד מעמודי התווך שלה, שאם לא תינתן להיכתב היתה יכולה היא להשתכח במהרה, מפני מיעוט הזמן שרשב”י העבירנה כדבעי, מפני מיעוט התלמידים ששתו הדברים, ומפני קוצר המשיגים, שהרי את תורת הנסתר לא היה שייך להעביר לכל לומדי תורה, כי אם רק לצנועים חכמה.וראה בכתבי הקדוש הארי החי,שער מאמרי רשב”י פרשת משפטים,שיש בנשמות הצדיקים בחינת אור המקיף שיש מהם מבחינת אור הפנימי,ואלו יכולים לדבר בנסתרות ורזא דרזין בדרך כיסוי והעלם אשר יבינום רק אלו הראויים להבין דבריהם. וע”כ פשיטא ליה לרשב”י דבתורתו נאמר “עת לעשות”, הרבה קודם לזמנו דרבי הקדוש. וע”ע בשו”ת מפענח נעלמים (סי’ ה).

ה] עוד י”ל בזה, דהנה רש”י בתמורה (י”ד, ב’) כתב וז”ל: “דברים שבע”פ אינו רשאי לכותבן, וכל הלומד מהן מן הכתב אין לו שכר”. ויש לדקדק בלשונו שלשם מה הזכיר ענין השכר. ואפשר שאכן רש”י חידש לן כאן יסוד גדול, שאין איסור בעצם כתיבת תושבע”פ, אלא שרק לא מקבלים שכר בלימודה מתוך הכתב. וכן מצאתי בשו”ת חקרי לב או”ח (י”ב) שכתב שאין שום איסור ועונש להקורא בע”פ דברים שבכתב ולמי שכותב דברים שבע”פ  וקוראם מהכתב, אלא שהקריאה אינה כדת של תורה לא נחשבת לקריאה, ואינו מקבל ע”ז שכר מצות ת”ת. ולפי”ז שפיר י”ל שהזוה”ק נכתב כדי שלא תשכח תורה זו, ומ”מ גם אם ילמדו בכתיבה זו לא עברו איסור, ורק לא קיימו בזה מ”ע דת”ת. והעדיפו לכתוב תורה זו כדי שלא לאבדה, לאחר שאין בכתיבתה ובלימודה מהכתב איסור.

ו] עוד י”ל בזה שבחכמת הקבלה היה פשוט לרשב”י וחבריו שראוי לכותבה משום “עת לעשות לה'”, מפני שכל ענין חכמה זו מבוססת בעיקר על קבלה איש מפי איש, כנודע מספרים רבים. ואף שגם השכל האנושי יכול לסלסל ולפלפל בדברים אלו, מ”מ עיקרה “קבלה” היא, ממה שקיבלנו מהר סיני (כמש”כ הרמב”ן ז”ל). ומנגד, תורה שבכתב הלא היא כתובה לנו, ותושבע”פ שגם קבלה היא מסיני איש מפי איש, עדיין מצינו בתמורה (ט”ז א’) שעתניאל בן קנז השיב את כל הנשכחות שבתושבע”פ בכח פלפולו. וכן בב”מ (פ”ה ע”ב) אמר ר’ חנינא אי משתכחת תורה מישראל מהדרנא לה מפלפולי. והיינו דתושבע”פ ניתן להסבירה ע”י שכל אנושי זך הרעיון. ולכן פחות חששו לאבדה מתורת הקבלה, שלכאורה א”א להשיבה בכח הפילפול כי אם בכח קבלה איש מפי איש, עד מפי משה מפי הגבורה, ודו”ק בזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *