בס"ד
שלום וברכה
אם חתני, אלמנת כהן- חיה עם אחי בעלה, אלמן אף הוא – לשניהם בנים ובנות בוגרים "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה…ערירים יהיו – לשעת מיתתן משמע סופן לבא לידי ערירי דאם יש לו בנים קוברן לפיכך הבנים בחשש חס ושלום, מה יכולים הבנים לעשות בכדי להינצל ?
בתודה ובברכה
תשובה:
מן הראוי להסב את תשומת ליבם לכך, שיש איסור לקחת אשת אחיו כאשר יש לאשה בנים מבעלה, ושיש בכך איסור "כרת".
אם מדובר על בנים שקודם נישואים אלו אין לבנים מה לחשוש, שהרי בנים לא יומתו על אבות.
שאלה זו חמורה היא, ומיסודות היהדות יש בה.
השאלה היא בקיצור כך:
מי שנגזר על אביו כרת וערירי, והבן ירא שמים ושומר מצוות ובוכה ומצטער על עוונות אביו, מה חטאו שימות גם הוא?
(יש להדגיש שהשאלה היא רק בציור הנ"ל. כי אם אמנם גם האב יחזור בתשובה בוודאי לא יאונה להם כל רע, שהרי ה' יתב' חידש בחסדו שתשובה מועילה בעולם. והשאלה היא רק כאשר האב עדיין רשע, והבן צדיק וחוזר בתשובה, וא"כ למה יומת בעוון אביו, כאשר התורה אמרה "ובנים לא יומתו על אבות".)
ובכן תמצית התשובה בקיצור היא, כי ח"ו לא יאונה לבן כל רע, אם הוא גדול מגיל שלש עשרה, או אף אם הוא קטן מגיל זה, אם הוא מסרב ואינו מסכים למעשי אביו. וחלילה להתרפות מעבודת ה' בגלל זה. הש"י יתן להם חיים טובים וארוכים לעבודתו יתברך.
להלן התשובה בנימוקיה בארוכה:
הראשונים נחלקו מה הוא עונש "כרת וערירי". ושתי שיטות מפורסמות יש, רש"י והתוס'. אבל באמת מצינו ארבע דעות בדבר, וכדלהלן.
בגמרא (יבמות נה.) נאמר, "..כל חייבי כריתות בכלל היו, ולמה יצתה כרת ב'אחותו' וכו'. 'דודתו' דכתב בה רחמנא 'ערירים יהיו' למה לי, וכו'. רבה רמי, כתיב 'ערירים יהיו', וכתיב 'ערירים ימותו', הא כיצד? יש לו בנים קוברן, אין לו בנים הולך ערירי. ואיצטריך למכתב ערירים יהיו ואיצטריך למכתב ערירים ימותו, דאי כתב רחמנא ערירים יהיו, הוא אמינא עד חטאיה, אבל מחטאיה ואילך לא, כתב רחמנא ערירים ימותו; ואי כתב רחמנא ערירים ימותו, הוא אמינא מחטאיה ואילך, אבל מעיקרא לא, צריכא. ע"כ.
והנה, שיטת רש"י (בגמרא כאן, וכן בחומש ויקרא יז ט, וכן כ כ), וכ"כ הריא"ז (יבמות ב.), שכל עונש כרת כולל בתוכו שני דברים, האחד הוא קיצור החיים, כלומר שימיו נכרתים ומת קודם זמנו, והשני הוא מיתת הבנים, שימות בלא להשאיר בנים בעולם. ושיטתו זו עולה משאלת הגמרא למה כתבה התורה 'ערירים' בדודתו, כלומר כיון שכל העריות הללו בכרת ממילא יש גם עונש ערירות בכל אחד. לשיטת רש"י לא רק בכריתות של עריות, אלא גם בשאר כריתויות העונש הוא גם ערירי, וכדמוכח ברש"י שבת כה ע"א ד"ה וכרת, עיי"ש.
אולם הריב"א (בתוס' כאן, ולעיל דף ב ע"א ד"ה אשת אחיו, וכן במס' שבת דף כה ע"א ד"ה כרת) ס"ל שכרת הוא רק קיצור ימים שחייו נכרתים. ועונש 'ערירי' למות בלי בנים הוא עונש אחר. ורק בעונש כרת שנאמר בו גם "ערירי" יש את שני העונשים, אבל סתם כרת אינו כולל ערירות בנים. [וההבדל בין כרת למיתה בידי שמים הוא שכרת בגיל חמשים ומיתה בידי שמים בגיל ששים, כ"כ הראשונים שם]. אמנם לשיטה זו קשה שאלת הגמרא כאן דהא צריך לכתוב 'ערירים' לגופו, דאם לא כתוב אין עונש זה. וע"ז תירצו התוס' דהיינו למדים זאת מאשת אחיו, עיין בדבריהם. ע"כ שיטת התוס'.
ושיטה אחרת יש להקדוש רבי נתנאל (הובא בתוס' מהר"ם מרוטנבורג, בקובץ שיטות קמאי ליבמות נה.), וכן ניראת שיטת הרמב"ן (בפירוש החומש ויקרא יח כט), דאמנם בכל חייבי עריות שכתוב בהם כרת יש גם עונש ערירי, אך זהו רק בעריות כיון שהוקשו זה לזה (שם בגמרא עמוד א), אבל לא בשאר חייבי כריתות כגון אכילת חלב ודם, ששם לא נאמר עונש ערירי. והטעם, שבעריות כיון שהוא רצה ליצור בנים בעבירה עונשו מידה כנגד מידה שגם הבנים שהיו לו ימותו. משא"כ בשאר כריתויות.
עוד שיטה מצינו להנצי"ב (בהעמק דבר עה"ת ויקרא ו ו, ובמרומי שדה ליבמות ב ע"א תוד"ה אשת), שהירושלמי פליג על עיקר הדין הנ"ל של רבה בבבלי, וס"ל שאין למדים ערירוּת כלל זה מזה, אלא רק כל מקום כפי שנכתב, 'ערירים יהיו', או 'ערירים ימותו'. וממילא כ"ש שאין למדים ערירוּת לעריות שלא כתוב בהם ערירוּת, וק"ו בן בנו של ק"ו שאין ערירוּת בשאר כריתות שאינן עריות.
עכ"פ לכו"ע בעריות שבהן כתוב 'ערירי', העונש הוא גם שימות בלי בנים, בין בנים שהיו לו קודם החטא, ובין בנים שיהיו לו אח"כ. ונתעוררתי לעיין בזה, דהא אמרה תורה "לא יומתו בנים על אבות, איש בחטאו יומתו", ומדוע עונש ערירות פוגע גם בבנים, בעוון אבותם?
והנה נודעה קו' הגמרא בברכות (ז.), "כתיב 'פוקד עוון אבות על בנים', וכתיב 'ובנים לא יומתו על אבות',, לא קשיא, הא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם". ולכאורה גם כאן עונש ערירי לא יפגע אלא בבנים האוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. אבל יפלא לומר כן, דעד כאן לא אמרו אלא בעונש המוטל על הורים גרידא, שגם הבנים ינזקו כשהם אוחזים מעשי אבותיהם, אבל כאשר העונש בתורה הוא מפורש מיתה לבנים, הנה התורה לא חילקה דבר אלא הבטיחה שיהיה ערירי, ולא אמרה שהדבר תלוי בהתנהגות הבנים.
ועדיין נימא בה מילתא. התוספות (שבת כה ע"א ד"ה כרת) הקשו על שי' רש"י דכל כרת הוא גם ערירי, ממ"ש במס' מו"ק (כח.) שרב יוסף עשה יו"ט בהגיעו לגיל ששים כיון שיצא מעונש כרת. ולשי' רש"י דבכל כרת יש גם עונש מיתה בלא בנים, מנא לרב יוסף שיצא מעונש כרת, אולי ימות בלי בנים ח"ו. עיי"ש.
עוד הקשו התוספות ישנים שם לשיטת רש"י, מהמבואר בירושלמי (ביכורים פ"ב ה"א) על זקן שאכל חלב כיצד נדע שיש לו כרת, ותירצו שימות בפתע פתאום. ע"כ הירושלמי. ולשי' רש"י עדיין קשה דכרת הוא דווקא כשגם ימותו הבנים.
ולכן התוס', והתוס' ישנים, וכן גם התוס' רא"ש (ריש יבמות), כתבו לתרץ שעונש מיתת הבנים אינו אלא על בנים קטנים, ולא על בנים גדולים. דהא איש בחטאו יומתו. משא"כ הבנים הקטנים שמיתתם היא עונש בעיקר לאב ולא לבן, שהם כנזק לרכושו. [ובזה לא קשה על מיתת רש"י]. וז"ל התוס' ישנים ריש יבמות, "יש לו בנים גדולים שאין מתים בעון אביהם, לפי שאין אוחזים מעשי אבותיהם בידיהם". ויש להבין לשונו, שמעשי הקטנים בסתמא הם נחשבים "אוחזים מעשי אבותיהם", לפי שאין להם דעה משלהם. ומעשי הגדולים תלויים באוחזים מעשי אבותיהם או לא.
וע"ע בים של שלמה (יבמות סי' ח), ובמזרחי (בביאורו על רש"י ויקרא כ כ), שהקשו לשיטת רש"י ממ"ש במס' מו"ק (כח.) "מחמישים ועד ששים זו היא מיתת כרת, והא דלא חשיב ליה משום כבודו של שמואל הרמתי", כלו' דהוא מת בן חמשים ושתים ויטעו לחשוב שמת בעונש כרת. והנה לרש"י כיון שהיו לו בנים במותו א"כ ודאי לא נענש בכרת. ובמהר"ל (גור אריה עה"ת ורש"י שם) הביא קושייתם, ותירץ שרק בנים קטנים שאין להם זכות עצמם, מתים כשאביהם מתחייב כרת, אבל בנים גדולים לא. ושמואל הרמתי בניו היו כבר גדולים כמבואר בפסוקים. ודברים אלו הם בסגנון האמור לעיל.
ובעקבות כל הדברים הנ"ל אולי יש לומר עוד, דעונש הבנים אינו עונש כלל על עוון שעשו אחרים, היינו שאם הם לא ראויים לעונש לא יקבלוהו כלל. אלא שפעמים רבות מגיע עונש לבנים, ואעפ"כ לא ייענשו בזכות אבותם. משא"כ במי שיש לו עונש כרת וערירי, אין לבן את הזכות הזו, ואם הבן חייב עונש – לא ינצל בזכות אביו אף אם יש לו זכות. ועיין בריקאנטי (בראשית פרק יט) שכתב גבי לוט שניצל מן ההפיכה, שזה בזכות אברהם, "ומכאן ראיה שצדקת הצדיק תועיל לזרעו אף אם אינם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, רק שלא יהיו רשעים גמורים. וצריך להתבונן בפסוק [יחזקאל יד,כ] חי אני נאם ה' אם בנים ואם בנות המה בצדקתם יצילו נפשם". עכ"ד. ומבואר שאכן יש זכות לבנים מההורים. ובעונש כרת נכרתת זכות זו.
ואל תתמה בן קטן זה מה חטא שימות, כי כבר כתב הרמב"ן (ויקרא יח כט) שענין הכרת הוא שהנפש מחוברת אל שורשה העליון, ושם לא שייך הפסד או מיתה, וממילא נפש שעשתה מעשים שאינה יכולה עוד להתחבר אל שורשה למעלה, מוכרח שתינתק, כענף הנכרת מן האילן שממנו יחיה שרשו. עכ"ד. ואין זה עונש אלא מציאות. וכמו שפסק ממזרות על הנולד מחטא אביו ואמו אינו עונש אלא מציאות.
וע"ע גמרא שבת (לב:), בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים. ועפ"ז פירש הלבוש (סי' רכה) את הברכה שמברך האב ביום הבר מצוה של "ברוך שפטרני מעונשו של זה", היינו שעד עתה הבן נענש בעון האב, וממילא אב נענש על שגרם גם לבנו עונש, ומבן יג שנה אין הבן נענש יותר בעוון האב, והאב שמח שאינו מזיק עוד לבנו. [וזה דלא כמ"ש המג"א (שם) שעד עכשיו היה נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חינכו, ומכאן ולהבא אינו נענש].
ואמנם הגר"ש קלוגר (בחכמת שלמה על השו"ע שם) הקשה על הלבוש הנ"ל, דהא אמרו חז"ל עה"פ ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, דהשמדה היא כילוי בנים, ותפלת משה עשתה מחצה, ונשארו אלעזר ואיתמר. ולהלבוש קשה, דנדב ואביהוא היו גדולים יותר מי"ג שנה ויום א', ואעפ"כ נענשו בעון אביהם, ומוכח שבן גדול ג"כ נענש בעון האב. ועיי"ש שהניח בצ"ע. ועכ"פ קשה גם קו' דלעיל מה חטאו הגדולים למות בעוון אביהם. מ"מ בשו"ת יביע אומר (ח"ו אור"ח סי' כט) כתב שדברי הלבוש נמצאים בכמה מקומות בדברי חז"ל, שאין נענשים אלא בנים קטנים. שכך הביאו בילקוט שמעוני (רות, סי' תר), "אמר רבי חייא בר אבא, עד שלש עשרה שנה הבן לוקה בעון האב, מכאן ואילך איש בעוונו ימות". וכן בספרי (פר' כי תצא סי' קמז), "איש בחטאו יומתו, גדולים מתים בעון עצמם, קטנים מתים בעון אביהם; ופירש"י 'איש' בחטאו יומתו, אבל מי שאינו 'איש' מת בעוון אביו, שהקטנים מתים בעוון אבותם בידי שמים. וכן הוא ברמב"ם (פ"ו מהל' תשובה ה"א) וז"ל: ויש חטא שהדין נותן שנפרעים על חטאו בעוה"ז בגופו או בממונו או בבניו הקטנים, שבניו של אדם הקטנים שאין בהן דעת ולא הגיעו לכלל מצות, כקניינו הן, וכתיב איש בחטאו יומתו, עד שיעשה איש. עכ"ל. וכל זה מבואר כדברי הלבוש, והגרש"ק נעלם ממנו כל הנ"ל. עכ"ד היבי"א.
ולכאורה יש לסתור דברי הלבוש, מהא דהגמרא (ברכות ז הנ"ל) חילקה בין אוחזים מעשה אבותיהם ובין לא אוחזים. ולהלבוש יש להקשות למה לא חילקה בנקל יותר, בין בנים גדולים ובנים קטנים. וצ"ל כדברינו לעיל, שהן הן הדברים, שהקטנים מתים בעוון אבותיהם בגלל שכל מעשיהם הם בגלל אבותיהם, דהא אין בהם דעת להחליט מעצמם. משא"כ הגדולים מגיל יג שכבר יש בהם דעת, כשהם עושים מעשה אבותיהם או כשאינם עושים מעשה אבותם, זה מדעת עצמם. וכעת עמד רנה מקומו. מ"מ, מבואר דבבן גדול שאינו אוחז מעשה אבותיו בידיו, ואולי אפילו בבן קטן המתנגד למעשה אביו אין להם לחוש כלל.
הרב אליהו בר שלום
דיין ומו"צ שכ' רמת שלמה בעיה"ק ירושת"ו
