תשלום דמי שדכנות בהלכה – מאמר ב’ – כשיש כמה שדכנים

כ"ז ניסן ה'תשע"א

מתוך שיעור שנמסר ביום עיון כח תשרי תשע”א

למאמר הקודם: תשלום דמי שדכנות בהלכה

הגדרת ‘מתחיל’ ‘אמצעי’ ו’גומר’

כידוע, בכל שידוך שמעורבים בו כמה שדכנים הפעולות מתחלקות בין שלושה שדכנים ‘מתחיל’ ‘אמצעי’ ו’גומר’. ‘מתחיל’ הוא המציע השידוך לשני הצדדים. ‘אמצעי’ הוא הממשיך במשא ומתן בין שני הצדדים על עניני הכספים, מקום הדיור, סגנון הלבוש וכדומה. וה’גומר’ הוא המסיים בסיכום כל הענינים ומשכנע את הצדדים לגמור את השידוך. לפעמים גם יכול להיות שפעולה אחת מתוך שלוש אלו תתחלק בין שני שדכנים, וכגון ששנים הציעו, או שיש שני שדכנים שכל אחד עבד עם צד אחר.

 

גובה התשלום מעיקר הדין עבור עבודה חלקית

והנה מעיקר הדין בכל פעולה או טובה שאדם עושה לחבירו והלה חייב לשלם לו מדין ‘יורד’ או מדין ‘נהנה’, משלמים לו כמו שמשלמים לפועלים בעיר שעושים מלאכה זו. אם כמה אנשים עשו פעולה אחת יחד, יש לשלם לכולם יחד כשם שמקובל לשלם לאחד שעושה מלאכה זו, וכל העובדים יתחלקו ביניהם בכסף וכל אחד יקבל כפי חלקו היחסי בעבודה. לדוגמא אם כמה אנשים ירדו לתוך שדה של אחר, אחד חרש לפני הזריעה, אחד זרע, אחד חרש לאחר הזריעה ואחד השקה את השדה. אם נהוג לשכור פועל לכל עבודה בנפרד, יצטרך בעל השדה לשלם לכל אחד כפי הנהוג. אבל אם נהוג לשכור פועל אחד לעשות את כל העבודות, ובדרך זו יוצא יותר זול מאשר לשכור פועל אחר לכל עבודה, יצטרך בעל השדה לשלם לכולם יחד כפי שנהוג לשלם לפועל שעושה את כל העבודות, והם יתחלקו ביניהם כפי ערך עלות כל עבודה בנפרד.

כמו כן בשידוכים, אם אחד הציע בלבד, יש לבדוק כמה היו משלמים עבור הצעה בלבד (אם ההצעה תצא לפועל). וכן בשידוך שעלה על דרך המלך ויש צורך לגמור כמה נקודות בלבד, יש לשלם כפי מה שהיו משלמים לשדכן שיגמור שידוך כזה.

כיון שבדרך תשלום זו יהיה קשה לשער בכל שידוך בנפרד כמה לשלם לכל שדכן שיהיה מעורב, תיקנו הקדמונים תקנות רבות כיצד לחלק בין השדכנים.

תקנת ד’ ארצות בגדר ‘מתחיל’ ושאין ‘אמצעי’

התקנות הראשונות היו ששכר השדכנות יתחלק רק לשנים, למתחיל ולגומר, חצי חצי, ולא לשלש כמו שנהגו אחר כך, וכמו שכתוב בשם פנקס ד’ ארצות (פנקס ליטא) אות לד (הובא בפתחי תשובה סוף סי’ קפה) כמה תקנות.

א. המתחיל והגומר יש להם בשדכנות ואין לאמצעי כלום.

ב. המתחיל הוא רק מי שהציע לצדדים סך הנדוניא והצדדים ישיבו על דבריו.

ג. שכר השדכנות הוא מכל מאה שאק (מטבע ליטאי) מקבל השדכן מח גרוש (מטבע פולני).

בהתחלה היה השדכן מקבל אחוזים מהנדוניא בלבד, אחר כך תיקנו שיתנו שכר שדכנות גם מהתכשיטים שהכניסה הכלה. (היום המנהג הוא לשלם לשדכנים סכום קצוב, ללא קשר עם סכום הנדוניא.)

לפי תקנות אלו מציע רעיון שלא נכנס לפרטי הנדוניא אינו מקבל כלום, שאין מקבלים שכר על הצעת רעיונות בלבד ללא פרטים מעשיים. כמו כן, אין מקבלים שכר על פעולה של ‘אמצעי’ אף על פי שסייע לקרב את הצדדים, אלא רק על גמר השידוך ((בטעם הדבר שלא היו משלמים על אמצעי, יכול להיות שכיון שגם המתחיל היה צריך לעסוק קצת בקירוב הצדדים, לכן תיקנו שעל קירוב דעת נוסף בלבד אין משלמים. כמו שבזמנינו לא משלמים לר”מ בישיבה שהמליץ טוב על הבחור, שהרי כל אחד מבין שעל קירוב הדעת כזה לא משלמים שכר.)).

שינוי המנהג לענין שיש ‘אמצעי’

במשך הדורות השתנה המנהג שיש לחלק לשלשה חלקים, וכמו שכתב בספר עטרת צבי שם ס”ק יז “אבל ראיתי נוהגים שמחלקים לג’ חלקים, שליש למתחיל, שליש לאמצעי שליש לגומר”. וכן כתב בשו”ת נודע ביהודה תנינא חו”מ סי’ לו. וכן כתב בשו”ת שב יעקב חו”מ סי’ יג ובשו”ת ר’ טיאה ווייל חו”מ סי ט שכן היה המנהג בפראג על פי תקנות המהר”ל מפראג שחילקו את השדכנות לשלשה חלקים: מתחיל, אמצעי וגומר, והיו נותנים למתחיל שליש, ואם היה מתחיל רק מצד אחד היה מקבל רק שישית. אמנם, בשו”ת שאילת שלום תנינא סי’ פב כתב שמציע מצד אחד אינו מקבל כלום. אבל בשו”ת הליכות ישראל סי’ ל כתב שהמנהג בזמנינו שנותנים שליש מצד אחד. וכל זה רק במציע, אבל על ‘אמצעי’ כתוב בתקנות מהר”ל מפראג שצריך דוקא שיהיה ‘אמצעי’ משני הצדדים.

שינוי המנהג לענין גדר ‘מתחיל’

כמו כן, גם לענין התקנה שהמתחיל חייב לדבר אל הצדדים מסכום הנדוניא ולקבל תשובה, השתנה המנהג, והמציע השידוך או העסק, באופן שקודם הצעתו לא עלה על דעת הצדדים להתקשר ביניהם, נקרא ‘מתחיל’ אף אם לא נכנס  בפרטים נקרא מתחיל. אבל אם גם בלעדי המציע היה הענין ידוע, אין המציע נקרא ‘מתחיל’ אלא אם נכנס גם בפרטים ואף השווה ביניהם בפרט מסוים. וכן כתב בפתחי תשובה שם בשם שו”ת שב יעקב חו”מ סי’ יג וכן כתב בערוך השולחן שם וז”ל: “ומתחיל נקרא מי שהציע השידוך או העסק באופן שקודם הצעתו לא עלה ע”ד הצדדים להתקשר, ואז אף אם לא עסק בהפרטים נקרא מתחיל. אבל אם גם בלעדו היה הענין ידוע אין זה מתחיל כלל אם לא שנכנס בהפרטים ובאיזה מהפרטים עשה השוואה ביניהם ואף שאח”כ היה איש אחר שגמר מ”מ נקרא מתחיל לפי שעסק בהפרטים ואם גם אחד מפרטיו לא נתקיים אינו מתחיל כלל”. וכן כתב בשו”ת בצל החכמה ח”ג סי’ י, ומוסיף לבאר את הטעם שלא ניתן לדרוש היום מהמציע לדבר על הנדוניא וז”ל: “שבזמנינו הרבה פעמים מקפידין הצדדים שהשדכן לא ידע את כל הפרטים שהתנו ביניהם, ובמיוחד מקפידים שלא ידע את הסכום שעל כל צד ליתן”.

נמצא שהיום ‘מתחיל’ – היינו כל מי שהציע את רעיון השידוך לצדדים, יקבל שליש מהסכום הנהוג לשלם על שידוך, אף אם לא נכנס לדבר על פרטי הנדוניא. ואם הרעיון היה ידוע לכולם אינו נקרא מתחיל, אלא אם השווה את הצדדים בפרט מסוים.

ופשוט שדוקא אם הצדדים התחילו לשקול את ההצעה ולחשוב עליה, יקבל שליש. אבל שדכן שמציע וההצעה לא גרמה לצדדים לחשוב עליה, לא יקבל שליש. וכל שכן אם הבחור עדיין אינו בגיל השידוכין, אלא שהשדכן רוצה להקדים ולתפוס את כל ההצעות כדי שהוא יהיה המתחיל ונותן רשימה של הרבה שמות (וכפי שמצוי בחוגים שמשתדכים בדרך כלל בין עצמם), אינו נקרא ‘מתחיל’.

מיהו ‘אמצעי’ ומה נדרש ממנו לעשות

‘אמצעיהוא “מי שמקרב דיעות המחותנים בדבר הנדוניא וכדומה”, או “מי שמקרב הצדדים שיהיו ראויים להתחתן מצד מעלתם ומצד עושרם וייחוסם וטיב העלם” (לשון שו”ת אבני נזר חו”מ סי לו). כמו כן אם יש לצדדים חילוקי דעות או שבמשפחתם נוהגים מנהגים בענין הלבוש וכדומה וצריך לפשר ביניהם, גם העושה תפקיד זה נקרא ‘אמצעי’.

אמנם כדי להיות בגדר ‘אמצעי’ צריך לפתור בעיות הקיימות אצל הצדדים המונעות גמר השידוך, לשכנע ולהסיר ‘חסמים’, ורק העושה כן נקרא ‘אמצעי’. אבל המספק מידע לצדדים, בין מידע על המשפחה ובין מידע על הבחור או הבחורה. וכגון משגיח בישיבה שעונה על שאלות שצד הכלה שואל אותו על הבחור, אינו בגדר ‘אמצעי’ ולא יקבל על כך שום שכר. ורק אם המשגיח עבד לשכנע את השואל וסילק דעות קדומות שהיה לצד הכלה על הבחור, הוא מוגדר כ’אמצעי’.

כמו כן אם צד החתן הגיע להסכמה עקרונית על השידוך, אלא שרצה לדעת מה הם התנאים הכספיים, התבייש לשאול לצד הכלה ישירות, ולכן ביקש משדכן שילך ויברר זאת אצל צד הכלה, השדכן העביר את התשובה ולאחר מכן המשיכו הצדדים בעצמם בכל המשא ומתן עד שגמרו את השידוך. השדכן הזה ששאל את צד הכלה והעביר את התשובה, אינו נקרא ‘אמצעי’, שהרי לא עבד כלל לשכנע את אחד הצדדים לתת יותר או לוותר יותר, כל פעולתו היתה העברת מידע בלבד, ולכן אינו נקרא ‘אמצעי’.

וכן אם הצדדים ידעו מהצעה מסוימת, צד אחד שלח שדכן לברר אצל הצד השני אם הוא מסכים לשידוך, ולאחר ששמעו שיש הסכמה עקרונית המשיכו לבד את כל השידוך, גם כן אינו מוגדר כ’אמצעי’. כמו כן סידור טכני של מועד ומקום פגישה בין הצדדים אינו מוגדר כפעולת ‘אמצעי’.

שכר ה’אמצעי’ – שליש או דבר מועט

הבאנו לעיל מנהג פראג לתת שליש ל’אמצעי’, מנהג זה אינו מוסכם על כל הפוסקים בכל המקומות. הערוך השולחן בסוף סי’ קפה כתב “האמצעיים לא יטלו כלום, דמדינא העיקר הוא הגומר, והמתחיל כיון שהציע את הענין ראוי לבוא על שכרו גם כן, אבל האמצעי מה עשה, ומכל מקום נהוג עלמא ליתן חלק קצת גם לאמצעי”. וכן כתב גם באבן העזר סי’ נ סעיף מב “והמנהג שהמתחיל נוטל מחצה והגומר מחצה, ומי שעסקו באמצע מדינא אין להם כלום, ומכל מקום המנהג ליתן גם להם דבר מה כי אין ביכולת להעמיד זה על קו הדין”. גם בספר פתחי חושן שכירות פרק יד הערה י כתב כדברי הערוך השולחן שנותנין רק משהו לאמצעי. אבל בשו”ת אבני נזר חו”מ סי’ לו הביא את שני המנהגים אם ה’אמצעי’ מקבל שליש או שאינו מקבל כלום.

‘מתחיל’ או ‘גומר’ שהוא גם ‘אמצעי’

והנה היום יש הרבה מקרים שאחד הציע את השידוך ולא המשיך לעבוד עליו, ושדכן אחר נכנס והתעסק בכל המשא ומתן שבין הצדדים עד גמר השידוך. והעולם נוהגים במקרה זה שהמציע מקבל שליש והשני מקבל שני שליש. וטעם מנהג זה הוא שהשני בדרך כלל עשה גם את עבודת קירוב דעת שבין הצדדים וגם את גמר השידוך, ולכן מקבל את חלק ה’אמצעי’ ואת חלק ה’גומר’. וכן כתב הגאון רבי מנדל שפרן שליט”א בקובץ הישר והטוב חלק ז. ולפי זה יכול גם להיות מקרה הפוך שהמציע גם קירב את דעות הצדדים והביא אותם להסכמה עקרונית, אלא שמחמת איזו סיבה לא נגמר השידוך, ובא שדכן אחר והסיר את המניעה וגמר את השידוך בלי הרבה משא ומתן בין הצדדים. במקרה זה הראשון יקבל שני שליש, חלק ה’מתחיל’ וחלק ה’אמצעי’, והשני יקבל שליש, כיון שהוא עשה את פעולת ה’גומר’ בלבד ((אבל בספר משפטי התורה ח”ב סי’ לב כתב שבכל פעם שיש שני שדכנים מקבל ה’מתחיל’ שליש וה’גומר’ שני שליש ולא חילק בין אם ה’מתחיל’ קירב דעת הצדדים, או ה’גומר’. וצ”ע.)).

ואם יש כמה אנשים שעשו פעולת ‘אמצעי’, שעבדו לשכנע ולקרב דעות המחותנים, כגון שאחד סידר את הנושא של הנדוניא ואחד סידר את הנושא של היחוס וכדומה, הרי כולם עשו את העבודה של ה’אמצעי’ ויתחלקו ביניהם בשליש של ה’אמצעי’, אבל ה’מתחיל’ וה’גומר’ יקבלו את חלקם, היינו כל אחד שליש, שהרי השדכנים באמצע עשו רק את העבודה של ה’אמצעי’ ולכן יתחלקו ביניהם רק בשליש.

כשהציע את הבחור לבת הגדולה והשידוך נעשה עם הצעירה

לפי האמור שהגדרת ‘מתחיל’ ו’אמצעי’ תלויה שמהות הפעולה, יכול גם להיות מקרה שפעולת ה’אמצעי’ קדמה לפעולת ה’מתחיל’. וכמו שנשאל בשו”ת אבני נזר חו”מ סי’ לו על שדכן שהציע לגביר אחד שידוך עבור בנו עם בת גביר אחר ועשה את כל הפעולות וקירב דעתם, ולא עלתה בידו שידוך זה שאבי הבת שידך את בתו עם חתן אחר, אך להגביר הזה היתה בת צעירה יותר ובאו אח”כ שדכנים אחרים ושידכו את הצעירה עם הבחור הראשון. ועתה תובע גם השדכן הראשון שכר שדכנות כי פעולתו היתה ניכרת שעיקר הדבר שיהיו ראויים להשתדך מצד מעלתם עושרם וייחוסם וכו’ ובזה הרי קירב דעתם. והשיב האבני נזר שהשדכן הראשון הרי לא התחיל בשידוך עם הבת הצעירה כלל ורק קירב דיעות המחותנים ואם כן אינו רק ‘אמצעי’ ומגיע לו שליש לנוהגים לתת ל’אמצעי’ שליש, ואף שה’אמצעי’ הוא לפני ה’מתחיל’, שהרי קירב את המחותנים לפני שעלתה ההצעה השניה, מכל מקום השדכן הראשון עשה את פעולת הקירוב ודינו כ’אמצעי’.

וכתב שם עוד חידוש שצד הכלה אינו צריך לשלם כלום לשדכן הראשון, רק צד החתן צריך לשלם שליש מחלקו “שהרי זה פשוט שחיוב שדכנות חל על החתן ועל הכלה כי להם עשה את הטובה רק שהמחותנים משלמים עבורם, ובנידון דידן שלא נתכוין השדכן הראשון לעשות טובה לצעירה, כי נתכוין לגדולה, ובגרמא נעשה טובה לצעירה, אין מגיע לו ממנה כלום”. והיינו שאף קירוב דיעות הצדדים הוא להנאת החתן והכלה, והכלה לא נתחייבה כלום כיון שהוא לא עשה את העבודה בשביל הנאתה, אלא בשביל הנאת אחותה, והעושה פעולה להנאת אחד ובסוף נהנה אדם אחר ממנה, אין השני חייב לשלם עבור ההנאה, ורק החתן נתחייב לשלם עבור קירוב הדעת שנעשה לו לשידוך הזה.

ויש מקום לדון בדבריו, על פי מה שכתבנו במאמר הקודם בשם ספר ערך ש”י שפעולת השדכנות היא גם טובה להורים, וההורים משלמים עבור הנאת עצמם, אם כן עבודת השדכן הראשון היתה אף להנאת אבי הכלה וגם הוא נהנה בסוף מקירוב הצדדים שעשה השדכן, ויצטרך גם הוא לשלם לשדכן כמו צד החתן. וצ”ע.

במאמר הבא בס”ד יתבאר אם השדכן רק הציע את השידוך ואח”כ גמרו הצדדים עצמם ביניהם את השידוך.

גם נראה פשוט שאם לאחר שהשדכן הציע את השידוך לשני הצדדים גמרו הם בעצמם את כל השידוך, והשדכן לא עשה כלום לאחר ההצעה, אלא המחותנים, יצטרכו לשלם לשדכן את כל דמי השדכנות, כיון שלא היו צריכים להגיע לשדכן ‘אמצעי’ ו’גומר’, נמצא שהראשון הציע הצעה כל כך טובה שנכלל בה גם פעולת קירוב הדעות וגם פעולת הגמר, ולכן יש לשלם לו את כל הסכום. וכמו ביורד לתוך שדה חבירו שיזרע את הזרעים באופן כל כך טוב שאין צריך יותר לחרוש לאחר הזריעה, יצטרכו לשלם לו את השכר של כל פעולות הזורע והחורש יחד כיון שבפעולתו נכללים שניהם.

במאמר הבא נכתוב בס”ד על מקרה ששדכן אחד הציע שידוך ומעוניין להמשיך לעבוד עד גמר השידוך, אם מותר לשדכן אחר להתערב ולנסות לגמור את השידוך, אם מותר לצדדים לבקש משדכן אחר לגמור וכמה יש לשלם במקרה כזה למציע. וכן נכתוב על משך הזמן שיכול לעבור בין ההצעה לגמר השידוך ועדיין יהיו חייבים לשלם למציע ועל דין קרובים שסייעו לשידוך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *