עליית המפטיר ליתומים קטנים

הרב שמואל ברוך גנוט
כ"ה ניסן ה'תשע"א

עירנו אלעד הוכתה לאחרונה עם פטירתו של אחד מיקיריה, שהותיר אחריו יתומים קטנים. ונשאלה השאלה האם ראוי לתת ליתומים הקטנים לעלות לעליית המפטיר בשבת, לע”נ אביהם זצ”ל, וכדלהלן:

הרמ”א (יו”ד שעו,ד) כתב: ע”כ נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י”ב חדש, וכן נהגו להפטיר בנביא, ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנם, וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים, פודה אביו ואמו מן הגיהנם.

ומקורו מדברי הכלבו (סי’ קיז) שכתב: שנמצא באגדה שפעם אחת פגע רבי פלוני במת אחד שהיה מהלך ומקושש קוצים ונושאן על כתפיו אמר לו בני כל זה למה לך אמר לו רבי כה משפטי כל הימים להביא באשה של גיהנם להיות נדון אמר לו ואין מי יוכל להצילך מן הצער הגדול הזה אמר לו אין מי שיצילנו אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא לכבוד השם בעבורי ואם יעשה זה ידעתי כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי, ויבא רבי פלוני ויגד זה לבנו של מת ויעש ככל אשר אמר לימים נגלה המת אל החכם הנזכר פעם אחרת ואמר לו תנוח דעתך שהנחת דעתי, ועל זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כך שנים עשר חדש גם להפטיר בנביא, עכ”ל. ובס’ דברי סופרים (סי’ שעו אות מ’ בבירור הלכה) העיר לתמוה שלא מצאנו שהפוסקים הביאו מנהג זה, וגם השערי אפרים לא הביאו, וצ”ע אמאי, עי”ש. ואולם בזמנינו נוהגים ליתן עליה זו לאבלים תוך יב”ח, ויש מקומות שמוכרים עליה זו בדמים, והאבלים רוכשים אותה לעצמם.

ובשו”ת ציץ אליעזר (חט”ז סי’ לח) דן האם ישנה עדיפות שאבל יעלה דוקא לעליית המפטיר, או שביכולתו לעלות גם לשאר העליות. וכתב שאין הוכחה ברורה מהרמ”א שהמכוון משום עצם קבלת עליית המפטיר, כי מאי שנא עליה זו משאר עליות של שבעת הקרואים, ואדרבה עליית הז’ קרואים חשיבא יותר, ואין קטן עולה להם. וכתב שיתכן על כן שכוונת הרמ”א  באמת רק על יתום קטן, שהגם שאינו עולה לז’ קרואים אבל עולה מן הדין להפטיר בנביא, ולכן יש לו עכ”פ להשתדל שיקבל עליית המפטיר, אבל גדול יש לו לחזר יותר שיקבל עלייה מהז’ קרואים. או דילמא שהכוונה בזה בעיקר כדי שיתפלל עי”כ לפני העמוד תפלת המוספין [שמותר לאבל עפ”י הדין גם בשבתות, (עיין פ”ת סק”ח), וישנם שציוו וגם שנוהגים כן לעבור לפני התיבה גם בשבתות] ויגיד קדיש. ולפי”ז לפי מנהגנו שאין האבל מתפלל לפני העמוד בשבתות ויו”ט אין מקום לחזרה זאת לקבל עליית המפטיר. והביא שבספר ויגד יעקב עה”ת (גרינוואלד) בספר שמות בקו’ שארית ישראל שבסוה”ס שחותנו של המחבר הגה”צ מהרי”מ ברוין ז”ל אבד”ק ברעזוויטץ כתב לפרש דברי הרמ”א רק בקטן, כיון דמדינא אין קטן עולה למנין שבעה קרואים וטוב לעליית נשמה לעלות ולקרות בתורה ואצל קטן לא שייך תיקון זה על כן טוב שיעלה עכ”פ להפטיר בנביא וכו’, אבל גדול שיכול לעלות למנין השבעה קרואים בוודאי יותר טוב שיעלה ממנין הז’ קרואים וכו’, וא”כ נכון המנהג שגם בשבת שלפני היאצ”ט יהדרו לעלות בתורה, וכפי דברי הקיצושו”ע סו”ס ע”ח, ולא דווקא להפטיר בנביא אלא אדרבה להיות ממנין הז’ קרואים. ומ”מ הביא בשם ס’ ילקוט אברהם שטעם הרמ”א שנוהגין להפטיר בנביא הוא, מפני שאם יעלה למפטיר יהי’ מוכרח להתפלל תפלת מוסף ושניהם יחדיו המה יותר משיעלה לאחד מהשבעה קרואים, או שהטעם הוא משום שיש בברכות המפטיר תפלה על גאולת ישראל ועל קידוש שמו יתברך כמו גבי קדיש, וכן הביא בס’ דברי סופרים (שם) בשם ס’ מחשבת נחום, שענין עליית המפטיר לאבל ע”פ נגלה הוא צידוק הדין השזור בברכות ההפטרה. וע”כ ישנה מעלה דוקא לעלות במפטיר ולא בשאר עליות ז’ קרואים.

והנה הלכה פסוקה היא בשו”ע רפ”ד ד’ שניתן לקטן לעלות למפטיר ולהפטרה, וכתב המשנ”ב בסי’ רפ”ב סקי”ב בשם האחרונים: ” ויותר מזה נוהגין כהיום שאין קורין קטן כלל לשום עליה אפילו אם כבר נשלם מנין הקרואים אלא למפטיר”. ושם סקכ”ג הזהיר בשם המג”א שיש ליתן המפטיר רק “לקטן שהגיע לחינוך שיודע לחתוך האותיות בטוב ודלא כאותן שמניחים קטנים הרבה לומר ההפטרה”, וראו שם בשו”ע ומשנ”ב לענין עליתם בד’ פרשיות ופרשיות מיוחדות. וכך נהגו בקהילות אשכנז, וכך נוהגים עד היום בקהילות הנושאות את מנהגי אשכנז הקדומים, לתת לקטנים שהגיעו לחינוך לעלות למפטיר והפטרה, וכך העידו בפני שעלו קטנים למפטיר בקביעות בביהכנ”ס בשכונת זכרון משה בירשת”ו ובחיפה ובעוד מקומות בא”י לאחר השואה. וכך המנהג בקהילות רבות של בני עדות המזרח. ואולם במקומותינו כאן בארצנו הקדושה, ברוב בתי הכנסיות של בני אשכנז ויוצאי הישיבות הק’ ומקהלות החסידים וכו’, לא נוהגים להעלות קטנים למפטיר, אלא רק בשבת קודם בר המצוה. ומרן הגרש”ז אוירבך זצ”ל ביאר מנהגנו, שיתכן שאנו לא מעלים קטנים למפטיר, כדי שלא יארע שיעלו גם קטנים שאינם יודעים לקרוא את ההפטרה או הברכות כדבעי, ולכן נהגו שלא להעלות כלל קטנים למפטיר. ואמנם לא נתברר המנהג בעליית המפטיר ליתומים קטנים.

ומצינו מפורש בשו”ת מהרי”ל (החדשות סי’ כח) שכתב: ומהר”ז רונקיל ז”ל אמר לנערים יתומים קטנים להרבות בהפטרות כדי לומר ברכו. וכן מצינו בהנהגות הגה”צ רבי דוד בהר”ן זצ”ל, שהעלה יתומים קטנים לעליית המפטיר בכל שנת האבל על פטירת אביהם.

והנה נראה פשוט וברור שגם אם עיקר עליה זו נועדה גם לאבלים גדולים, אך בודאי חשוב הוא הדבר שקטנים יעלו לעליה זו, שהרי כל מקור המנהג שאבלים מפטירים בנביא הוא מדברי הכלבו, הנשען על המעשה הידוע הנ”ל, שחז”ל ייחסוהו לרבי עקיבא, שע”י שעלה בנו למפטיר הקילו בדינו. וכדאיתא ג”כ בזו”ח (פרשת אחרי) ובזו”ח על רות ובמחזור ויטרי  (ח”א סי’ קמד) ובתשובות הריב”ש (סי’ קטו). ואף כי בכל המקומות הנ”ל משמע ביותר שהקטן קרא ההפטרה, אך אי”ז כתוב ממש מפורש, ואמנם המעשה מובא במפורש במסכת כלה פ”ב על קטן, וכך נאמר שם במסכת כלה: קטנים מקבלים פני שכינה וכו’, איבעיא להוא מכפרין עון אבות, או לא, תא שמע דר’ עקיבא נפק לההוא אתרא, אשכחיה לההוא גברא דהוה דרי טונא רבה על כתפיה, ולא הוה מצי לסגויי ביה, והוה צוח ומתאנח, אמר ליה מאי עובידתיך, אמר ליה לא שבקנא איסורא דלא עבידנא בההוא עלמא, ועכשיו איכא נטורין עילוון ממונין, ולא שבקין לי דאינוח, אמר ליה ר’ עקיבא שבקת ברא, אמר ליה בחייך דלא תשהיין, דדחילנא ממלאכי דמחו לי בפולסי דנורא, ואמרין לי אמאי לא תיתי בפריע, אמר ליה אימא לי מה דקא מנחת, אמר ליה שבקית איתתא מעברתא, אזל ר’ עקיבא וכו’, אזל לביתיה אשכח אתתיה מעוברתא, נטרה עד דילדא, אזל מהליה, לכי גדל אוקמיה בבי כנשתא לברוכי בקהלא, לזמן אזל ר’ עקיבא לההוא אתרא, איתחזי ליה, אמר ליה תנוח דעתך שהנחת את דעתי. ובזוהר חדש הביא מעשה זה וכתב שרבי עקיבא לימדו לומר ההפטרה בבית הכנסת, וכן עשה, והמשיך ולימדו תורה עד שגדל בתורה ונסמך בתואר רבי, ואז נגלה המת בחלום אצל רבי עקיבא ואמר לו, רבי, הקדוש ברוך הוא ינחמך כפי שניחמתני, כי בשעה שאמר בני ההפטרה, הפקיעו ממני דין גיהנם, עכ”ד.

הרי לנו שמתוך מקור המנהג שאבל יקרא את ההפטרה, המבוסס על מעשה זה דר”ע, מוכח מיניה וביה שהקטן הוא זה שקרא את ההפטרה וגרם עי”כ לאביו להתעלות בדין שמים. ולפי”ז אולי יש להמתיק קצת מדוע האחרונים לא הביאו את דברי הרמ”א, שנוהגים ליתן לאבלים להפטיר בנביא, כי מכיון שעיקר המנהג היה ליתן עליה זו לקטנים, כמש”כ הצי”א באחד מצדדיו, ומכל האמור לעיל, על כן לא מצאנו כ”כ מציאות שכזו, בה לנפטר יש רק בנים קטנים שהגיעו לגיל חינוך ולביטוי נכון של הקריאה, ולכן האחרונים לא הזכירו המנהג.

וכך הורה מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א לגבאי ביהכנ”ס ‘חניכי הישיבות גבעת שאול’ בעירנו, שיכולים הם להעלות למפטיר את היתומים הקטנים מידי פעם בפעם. אך הוסיף שאם בביהכנ”ס מוכרים את העליות, אזי אין מחויבים ליתנם להיתומים. ונראה דסובר רבנו שליט”א שאין עליה זו שייכת להאבלים דווקא, (ועיין בשיטות ובמו”מ בזה בספרי ויאמר שמואל סי’ ), אלא שאם האבלים חפצים בעליה זו, יכולים הם לרוכשה בממון וכדו’. ומ”מ שפיר יכולים הקטנים היתומים לעלות לעליה זו, וכאמור. וכך החלו לנהוג בביהכנ”ס למעשה, והיתומים הקטנים עולים לעליית המפטיר, מתוך תקוה לראות השתא הכא בתחיית המתים.

— וקיבלתי בזאת מכתב מהגרא”י וועסטהיים שליט”א אב”ד במאנצ’עסטער, וכדלהלן:

לידידי הרה”ג ר’ שמואל ברוך גנוט שליט”א

הנני כותב במהירות ובקיצור – הנה כמו שכתבתם בכמה מקומות באשכנז היה נהוג – עד הזמן האחרון, כמו שראיתי בילדותי בפאריז – שהיו נוהגין ליתן מפטיר לקטנים שהגיעו לחינוך, והיה ג”כ מנהג שבחור שנעשה בר מצוה ואחיו הצעיר כבר הגיע לחינוך, היה הבחור הבר מצוה עולה עלייה מהז’ קרואים, ואחיו הקטן היה עולה למפטיר וקורא ההפטרה, וביררתי זה היום עוה”פ שאכן כך היה המנהג, אלא שבשנים האחרונות הוזנח המנהג הזה.

ומה שבא”י נוהגין לעלות הבחור הבר מצוה למפטיר בשבת לפני הבר מצוה שלו, הנה זה הנמהג נובע מהקהלות בהונגריא, שעד היום עושים כך, ומרן החזון איש הנהיג מנהג זה בבני ברק, ותמיד חשבתי שטעמו היה חושש שהיות שהיה גם מנהג שהבר מצוה היה קורא גם כל הפרשה, והרבה לא ידעו לקרא בדקדוק, הנהיג מנהג הנ”ל כדי שלא יהיה חשש זה היות שהוא עדיין קטן ולא יכול לקרא בתורה, וביררתי אחר זמן רב אצל גדולי תלמידי החזו”א ואישרו לי שאכן זה היה טעמו, ועכ”פ יוצא שלא היה מנהג מיוחד לקטן לעלות למפטיר דוקא בשבת לפני שנעשה בר מצוה, כי זה היה תמיד פשוט שקטן היה יכול לעלות למפטיר, אבל המנהג היה להיפך, שלא יעלה בשבת שכבר נעשה בר מצוה מהטעם הנ”ל, וא”כ אין בזה שום ענין מיוחד לעלות בשבת שלפני הבר מצוה יותר משבת רגיל.

וענין עלייה בי”ב חדש או בשבת שלפני יאהרצייט מבואר בפוסקים שע”י שאומרים הרבה ברכות ומזכים את הרבים לענות כמה אמנים יש בזה זכות להנפטר, ומהאי טעמא מי שיש חיוב כנ”ל מברך ברכת הזימון, כל זה מבואר בפוסקים כפי מה שאני זוכר, אבל אין לי עכשיו הפנאי לחפש כל המראה מקומות.

אוסיף דבר מעניין ששמענו מהגאון רבי חנוך דוב פאדווה זצ”ל, אב”ד דקה”ח בלונדון, שהיה מלפנים רב ביעיה”ק ירושלם ת”ב, שכשנפטר בן של הגאון מוהרי”ח זאננפעלד זצ”ל הנהיג הגרי”ח בתו הקטנה של הנפטר [דהיינו נכדתו] להגיד קדיש בביהכנ”ס וכך המשיכה כמה שבועות עד שכבר לא יכלו העולם לסבול זאת מחמת גודל התרגשותם מזה והוצרך להפסיק הדבר.

בידידות נאמנה ובברכת שבתא טבא הכו”ח בכל חותמי ברכות

אשר יעקב וועסטהיים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *