חמץ שעבר עליו הפסח

בתורה:

וְלֽא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֽא יֵרָאֶה לְךָ שאורְ בּכָל גּבֻלֶךָ׃ (שמות יג,יז)

במשנה:

"חָמֵץ שֶל נָכְרִי שֶעָבַר עָלָיו הַפֶסַח – מֻתָר בַהֲנָאָה. וְשֶל יִשְרָאֵל – אָסוּר בַהֲנָאָה, שֶנֶאֱמַר: 'וְלא יֵרָאֶה לְךָ שְאר'."  (פסחים ב ב)

 בגמרא:

בגמרא במסכת פסחים: לדעת רבי יהודה, חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדאורייתא. ולדעת רבי שמעון אין איסור תורה בחמץ שעבר עליו הפסח. אלא קנס הוא שקנסו חכמים, עונש על שעבר על איסור התורה והותיר חמץ בבעלותו.

קנס:

כלשון הגמרא: "קנסא קניס – הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא". להלכה נפסק כרבי שמעון שהאיסור הינו משום קנס.

ברמב"ם:

"חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם. ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים, מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא אסרוהו, אפילו הניחוֹ בשגגה או באונס. כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח" (הל' חמץ ומצה פ"א ה"ד)

בשולחן ערוך:

חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסח, בין שעבר עליו כל הפסח ובין שלא עבר עליו אלא מקצת הפסח – אפילו מקצת יום טוב האחרון של גליות, הרי הוא אסור בהנאה לכל אדם מישראל, לפי שקנסוהו חכמים לבעל החמץ על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא. [שולחן ערוך הרב תמ"ח]

בין לו בין לאחרים:

קנס זה הינו גם לאחרים ולא רק לזה שהותיר ברשותו חמץ  בפסח. וכך כותב הרמב"ן: "שקנס זה בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין לו בין לאחרים." (לא: ד"ה ה"ג)

וכך נפסק בשולחן ערוך: "ולא רצו חכמים לחלוק בגזירתם ואסרוהו על כל אדם. ולא עוד אלא אפילו היה בעל החמץ אנוס, שלא היה יכול לבערו, או שלא היה יודע ממנו כלל עד לאחר הפסח, אף על פי כן אסרוהו בהנאה, כדי שלא יניח כל אדם חמצו עד לאחר הפסח ויאמר אנוס הייתי". [שו"ע הרב שם]

חמץ של גוי שעבר עליו הפסח:

במשנה:

כאמור במשנה: "חָמֵץ שֶל נָכְרִי שֶעָבַר עָלָיו הַפֶסַח – מֻתָר בַהֲנָאָה"

בגמרא:

הגמרא במסכת פסחים דף ה' עמוד ב,' לומדת זאת מדיוק לשון התורה, שנאמר: "לא יראה לך שאור" מדייקת הגמרא מהמילה לך – ואומרת: "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"

כלומר התורה לא אסרה נוכחות פיזית של חמץ בבית היהודי, אלא אסרה שיהיה לאדם בפסח חמץ השייך לו או שקיבל אחריות עליו – כגון פיקדון באחריות.

ברמב"ם:

ישראל וגוי שהיו באין בספינה, והיה החמץ ביד ישראל, והגיעה שעה חמישית – הרי זה מוכרו לגוי, או נותנו לו במתנה; וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, ובלבד שייתנו לו מתנה גמורה.

בשולחן ערוך:

וכך נפסק בשולחן ערוך: "ישראל שיש לו חמץ הרבה בערב פסח, ורוצה למכרו לנכרי המכירו ומיודעו, או ליתנו לו במתנה, אף על פי שהוא יודע בהנכרי שלא יגע בחמצו כלל, אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ואז יחזירנו לו, הרי זה מותר.דכיון שאם לא היה הנכרי רוצה להחזירו לו, לא היה יכול לתבוע ממנו בדין שיחזירנו לו, אם כבר קנהו הנכרי באחד מדרכי הקנייה שיתבאר, נמצא שכל ימי הפסח החמץ קנוי להנכרי בקנין גמור, ואחר הפסח שהוא מחזירו לו, מתנה הוא שהוא נותן לו". [שו"ע הרב שם]

למעשה:

אין לקנות אחר הפסח חמץ גמור אלא בחנות שיש בה תעודה המעידה על מכירת החמץ לגוי בשנה זו, באמצעות רב מוסמך.

כשמתארחים בבית שאינו שומר כשרות, יש להיזהר שלא להשתמש אחרי פסח במוצרי חמץ כמו בירה או וודקה (הכשרים לכל ימות השנה), אם יש חשש שהיו בבעלותו בפסח ולא נמכרו לגוי.

גם הנוהגים כדעת שולחן ערוך הרב, למכור את החמץ ב'ערב קבלן' דווקא, אינם אוסרים אחר הפסח חמץ שנמכר בלא ערב קבלן.