בפרשת בא נאמר – "החודש הזה לכם ראש חדשים – ראשון הוא לכם לחדשי השנה".
וברש"י – הראהו לבנה בחידושה ואמר לו – כשהירח מתחדש יהיה לך ר"ח – ואין מקרא יוצא מידי פשוטו – על חודש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים שיהא אייר קרוי שני – סיון – שלישי.
מדברי רש"י עולים ב' ביאורים במצות "החודש הזה לכם".
הביאור הראשון – שכאן נצטוו ישראל על חלוקת הזמן לחדשים – שבכל זמן שמתחדשת הלבנה מתחיל חלק חדש של זמן הקרוי חודש – אשר על פיו מסודרים עניני המועדים.
הביאור השני כפי פשוטו של מקרא – שישנו מנין מיוחד של חדשי השנה המתחיל בחודש ניסן.
ובדברי הרמב"ן כאן מבואר – שמנין החדשים מניסן – הוא מנין בפני עצמו שאינו קשור לענין השנה, כי השנה מתחילה מתשרי – ואף על פי כן מנין החדשים מתחיל מניסן, כדי לזכור את הניסים הגדולים של יציאת מצרים שהתרחשו בחודש זה.
והנה בתחילת פרשת בראשית – מביא רש"י את דברי המדרש – אמר רבי יצחק – לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל – ומה טעם פתח בבראשית…וכו'.
בסיום בריאת היום הראשון נאמר "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" ופירש רש"י – לפי סדר הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון כמו שכתוב בשאר הימים שני, שלישי, רביעי, למה כתוב אחד – לפי שהיה הקב"ה יחיד בעולמו – שלא נבראו המלאכים עד יום שני. עכ"ל.
אמנם הרמב"ן מבאר – שלכך נאמר בפסוק "יום אחד" ולא "יום ראשון" – שהואיל ועדיין לא היה יום שני לא שייך לקרוא לו ראשון.
ויתכן שנכלל בדברי הרמב"ן – שבשונה משאר הימים ש – ויהי ערב ויהי בוקר יום שני, שלישי, וכו' מורה על מספר היום בששת ימי בראשית – ביום הראשון התורה מספרת על עצם הבריאה של המושג "יום" ולכן ביום הראשון נאמר – "ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד".
ומעתה יוצא שהתחלת התורה היא בבריאת המציאות הנקראת "יום" – ואילו התחלת המצוות שנצטוו בהם ישראל היא ביצירת המושג שנקרא "חודש" – אשר זה דבר שניתן לישראל המקדשים את החודש על פי ב"ד.
חלק הזמן הקרוי "יום" מיוסד על מהלך השמש אשר בעלותה ובזריחתה – הוא תחילת היום ובשקיעתה – גמר היום.
מאידך, מציאות ה"חודש" מיוסדת על מהלך הלבנה המשלימה סיבוב שלם בזמן זה – ובכל עת שהיא מתחדשת ניתן לישראל הכח לקבוע תחילתו של חודש חדש.
המצוה הראשונה שנצטוו ישראל היא – בענין החודש שהוא תלוי בלבנה ולא בשמש
השמש נקראת מלך עולם הטבע – כך כתב המהר"ל – ולכן מוצאים בדברי שלמה המלך – "אין חדש תחת השמש" – ו"מה יתרון לאדם בכל עמלו – שיעמול תחת השמש" – שהכונה היא תחת הנהגת הטבע – ותחת הנהגה זו נמצאים אומות העולם – הנמצאים כולם תחת השמש.
לעומת זאת כלל ישראל הם תחת הנהגה שהיא מעל הטבע ולמעלה מן השמש – ושם יש חדש ויש יתרון לאדם בכל עמלו – אם יעמול בתורה שהיא למעלה מן השמש.
וכך מבאר הגר"א את ענינה של מצות סוכה – שבה נצטוינו לשבת בסוכה המגינה מהשמש – בצל האמונה, להראות שהנהגת עם ישראל אינה שייכת להנהגה של "תחת השמש".
הנהגת עם ישראל אינה שייכת להנהגת הטבע שהיא תחת השמש, אלא להנהגה של מעל השמש – מעל הטבע ולכן הם מונים ללבנה ולא לשמש – ועל כן מנין החדשים אינו מתחיל מראש השנה – אלא מחודש ניסן שבו התגלתה ההנהגה הזו של הקב"ה עם עמו ישראל לעיני כל העולם כולו בניסי יציאת מצרים.
ועל כן ענין קביעת זמן ראש חודש נמסר לחכמי תורה שבעל פה – להראות שלא זו בלבד שההנהגה של הקב"ה עם כלל ישראל היא מעל הטבע – אלא גם השלטון על הטבע – נמסר לחכמי התורה שהם הקובעים את סדרי הטבע.
וכמו שמבואר בירושלמי – שכאשר חכמי ישראל מעברים את השנה ומוסיפים לה חודש נוסף – אזי הטבעים התלויים במנין השנים – משתנים כפי מספר החדשים שקבעו ב"ד.
בזה יש לבאר הטעם שמצוה הזו של ראש חודש – נבחרה להיות הראשונה שנצטוו בה עם ישראל כעם – ומדוע היא מהווה פתיחה לפרשת המצוות שהצטוו בהן ישראל בזמן היציאה ממצרים?
מצות ראש חודש מגלה את החביבות העצומה של עם ישראל בעיני הבורא ית' שהפקיד בידי עבדיו הנאמנים חכמי התורה – את הקביעה של סדרי הזמנים.
ועל כן אנו חותמים בתפילת המועדים "מקדש ישראל והזמנים" – והכונה היא שהקב"ה מקדש את ישראל שהם מקדשים את הזמנים.
כיון שעם ישראל הם הקובעים מתי יחול ראש חודש – אם כן הם הקובעים ומקדשים את זמני המועדים – ולכן מיד עם לידת עם ישראל ביציאת מצרים כהקדמה לכל המצוות שנצטוו אז ובכלל – המצוה הראשונה שהצטוו בה עם ישראל בהיותם לעם היתה קידוש החודש – להראות להם את גודל החביבות שלהם בעיני השי"ת – וכן את גודל חשיבותם בזה שבורא העולם נותן בידיהם את האחריות שמכאן ואילך מעשיהם משפיעים על המציאות כולה.
על פי האמור יש לבאר את דברי הטור בהלכות ראש חודש:
הטור כותב שם – שאילו לא חטאו ישראל בעגל – היו י"ב הראשי חדשים – י"ב ימים טובים – ובגלל חטא העגל הפסידו את החגים הללו – ומזה שחטא העגל היה סיבה להפסיד דוקא את היו"ט של ראש חודש – יש ללמוד שיש קשר בין חטא העגל ובין ראש חודש והדבר טעון ביאור.
לפי מה שהתבאר יש לומר שלפני חטא העגל – כל ראש חודש היה יום טוב – מפני שבו באה לידי ביטוי המעלה הנשגבה שקיבל עם ישראל בבריאה – להנהיג את סדרי הטבע ולקבוע את סדרי הזמנים – ואולם בחטא העגל נפגמה מעט המעלה הזו.
ה"בית – הלוי" מבאר שעומק הכשלון של חטא העגל היה שעם ישראל מתוך כוונות טובות – בהשפעת הערב רב – הלכו אחרי שכלם ועשו דברים שהואיל ולא נצטוו על כך על ידי השי"ת – נחשב להם הדבר כעבודה זרה.
כל עוד עם ישראל מילא את תפקידו מתוך הכנעה גמורה לציווי ה' – אזי ראש החודש ביטא את שלמות המעלה של עם ישראל שהם עבדי מלך מלכי המלכים המנהיגים את העולם על פי רצונו – אבל כאשר נכשלו בחטא העגל על ידי שערבו במעשיהם שיקול דעת שאיננו משועבד לציווי השי"ת – הפסידו מהשלמות של מילוי תפקידם זה בעולם להנהיג את המציאות כרצונו ית' – ועל כן מאז ואילך שוב אין כל ראש חודש נחשב ליום טוב.
על פי זה יש לבאר מדוע אין מפסיקים בין קריאת פרשת פרה ובין קריאת פרשת החודש והם נקראות תמיד בשתי שבתות רצופות.
מצות פרה אדומה באה לכפר על חטא העגל כמו שאמרו חז"ל תבוא האם ותקנח צואת בנה.
אופן התיקון על פי דברי "בית – הלוי" הוא – שהואיל ושורש חטא העגל היה שהלכו אחרי שכלם – התיקון הוא על ידי מצוה שאינה מובנת בשכל – ונעשית מתוך ביטול לרצון השי"ת.
לפי זה יש לומר – שהסמיכות של פרשת פרה לפרשת החודש באה ללמד אותנו את הצורך לאחוז תמיד בשתי הקצוות – מצד אחד מפרשת החודש אנו לומדים את גודל החביבות והחשיבות של עם ישראל – שנתנה בידו השליטה בסדרי הטבע – אבל מצד שני מפרשת פרה עלינו ללמוד – שחשיבות זו מותנית בכך שמעשינו משועבדים לציווי השי"ת – מבלי לערב את שיקול דעתנו בדברים שלא נצטוינו עליהם – כי רק אז המעלה של "החודש הזה לכם" החשיבות של השליטה בטבע – היא בשלמותה.
