מצות ספירת העומר נאמרה בשתי פרשיות בתורה.
האחת בפרשת "אמור" שם נאמר "וספרתם לכם ממחרת השבת – מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה – עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום – והקרבתם מנחה חדשה לה'"
והשניה בפרשת "ראה" שם נאמר – "שבעה שבועות תספר לך – מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות- ועשית חג שבעות לה' אלקיך"
והנה בגמ' חגיגה יז:- "…והאמר אביי מצוה למימני יומי דכתיב "תספרו חמישים יום" – ומצוה למימני שבועי דכתיב "שבעה שבועות תספר לך".
מבואר בדברי אביי שמהמילים "תספרו חמישים יום" בפרשת "אמור" – לומדים את המצוה למנות ימים – ומהמילים "שבעה שבעות תספר לך" בפרשת "ראה" – לומדים את המצוה לספור שבועות.
ואע"פ שגם בפרשת "אמור" מוזכר ענין השבועות "שבע שבתות תמימות תהיינה" – מ"מ ה"וספרתם" לא נאמר בפירוש על ענין השבתות – "וספרתם לכם שבע שבתות" ורק נאמר "שבע שבתות תמימות תהיינה" אבל על הימים נאמר בפירוש "תספרו חמישים יום".
והנה בפרשת "אמור" נאמר "וספרתם לכם ממחרת השבת – מיום הביאכם את עומר התנופה – שבע שבתות תמימות תהיינה" – הפסוק מייחס את הספירה אל הבאת העומר.
לעומת זאת בפרשת "ראה" נאמר "מהחל חרמש בקמה – תחל לספור שבעה שבועות" – כאן הפסוק מייחס את הספירה אל קצירת העומר.
ומבואר בראשונים – שעל כן מצות ספירת העומר לכתחילה היא בלילה שהוא הזמן של קצירת העומר – "מהחל חרמש בקמה" – אבל בדיעבד אם לא ספר בלילה – יכול לספור ביום שהוא הזמן של – "מיום הביאכם".
כיון שמפשטות הדברים יוצא שבפרשת "אמור" שמשם למדים ספירת ימים – הפסוק מייחס את הספירה להבאת העומר ובפרשת "ראה" שמשם לומדים ספירת שבועות – הפסוק מייחס את הספירה לקצירת העומר – משמע קצת שספירת ימים קשורה עם ענין הבאת העומר – וספירת שבועות קשורה עם הענין של קצירת העומר והדבר צריך ביאור.
בספר "אור חדש" על הפסוק "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס" מבאר המהר"ל – שענינו של קרבן העומר הוא להכיר את מעשי ה' בתוך הטבע [ראה לעיל במאמר "ממחרת השבת" – באריכות].
ואולם ב' חלקים ישנם בהכרה זו, החלק האחד – להכיר את הבורא – לראות את יד ה' בטבע הבריאה בדומם בצומח ובבריאת האדם וכו' והחלק השני – להכיר את המנהיג – לראות את יד ה' בתוך מאורעות החיים – שאע"פ שנראה לעין שהאדם הוא המנהל את הדברים – אבל באמת יד ה' היא העושה הכל.
לפי זה יש לומר שמצות הבאת העומר היא שייכת לחלק הראשון – בהבאת העומר אנו מכריזים שאת השעורים הללו השי"ת הוא שגידל אותם והצמיחם – וכמו שביאר המהר"ל שם את דברי ה"מדרש רבה" בפרשת "אמור" – שהעומר הוא כביכול שכרו של הקב"ה – על כך שהוא משיב ומעלה עננים ומגדל את הצמחים ומדשן את הפירות.
ואולם מצות קצירת העומר נראה שהיא כנגד שייכת לחלק השני – ההכרה – שהש"ית הוא המנהיג של כל מעשי האדם וכמו שכתב רבי צדוק הכהן ב"מחשבות חרוץ" [אות י'] …וכך ספירת העומר מונין מיום הבאת העומר – ראשית הקציר שהוא ראשית השתדלות האדם – להיותו מביא הראשית להשי"ת דהכל ממנו.
ועוד כתב שם …ולמחרתו שנעלם התגלות זה [של יו"ט ראשון של פסח] והתחילו בהשתדלות אדם דימי המעשה שאחר השבת ויו"ט – הביאו העומר להכיר דגם כל ההשתדלות הוא מהשי"ת.
על פי זה מובן מה שהמן כלה מכליהם של ישראל ביום הבאת העומר כמו שנאמר בפסוק "וישבות המן ממחרת השבת"– מן השמים סבבו שהיום שבו היו צריכים להתחיל בהשתדלות בפרנסה על ידי מעשי האדם – נזדמן ביום שבו מביאים את הקרבן המלמד את היחס הנכון לחשתדלות הזאת שגם השתדלות היא מכח השי"ת.
נמצא אם כן שמצות הבאת העומר היא ההכרזה – שהבריאה היא מהשי"ת ומצות קצירת העומר היא ההכרזה – שהשתדלות של האדם – אף היא מהשי"ת.
על פי זה יש לבאר – מדוע ספירת הימים מתייחסת להבאת העומר – ואילו ספירת השבועות מתייחסת לקצירת העומר.
יתכן לומר שספירת הימים שהיא ספירה פרטית יותר ומבוררת יותר – שונה בזה מספירת השבועות שהיא יותר כללית.
ולפי זה יש להוסיף ולומר – על פי מה שהתבאר שהבאת העומר ענינה הכרת השי"ת בבריאה עצמה – שחלק זה הוא קל יותר להכרה על ידי האדם – כי בכל מקום שיד אדם אינה נוגעת – קל יותר לראות את יד ה' באופן ברור ומפורט – ועל כן ספירת הימים הברורה יותר ומפורטת יותר – מתייחסת להבאת העומר.
לעומת זאת ספירת השבועות מתייחסת לקצירת העומר – אשר כפי שהתבאר באה לחדש את ההכרה שגם פעולות האדם – כח ה' הוא המוביל אותם – ומאחר וקשה יותר לאדם לראות את כח ה' וידו בתוך אותם המעשים שהוא האדם פועל – על כן הראיה שם היא יותר כללית – ובזה היא דומה יותר לספירת השבועות.
ויתכן להוסיף דברים בענין זה.
השל"ה הקדוש [מסכת פסחים – פרק תורה אור – עמוד ו'] כותב שספירת ימים ושבועות שבמצות ספירת העומר היא כנגד סוד שמיטה ויובל
ולפי פשוטו כדרך שבמצות שמיטה סופרים שש שנים והשנה השביעית היא שנת השמיטה – ולאחר מכן כמו שנאמר בפרשת בהר סופרים שבע שמיטות – "וספרת לך שבע שבתות שנים – שבע שנים – שבע פעמים" – "וקדשתם את שנת החמישים שנה" – כך בספירת העומר סופרים את הימים וכאשר הם מצטרפים לשבוע סופרים את השבועות עד יום החמישים – נמצא שספירת הימים היא בדוגמת ספירת שבע שנות השמיטה – וספירת השבועות היא בדוגמת ספירת שבע השמיטות שבסיומם בא היובל – שנת החמישים.
וראה בטור סוף סי' תצ"ג – שהביא אסמכתא למנהג שלא לעשות מלאכה בזמן ספירת העומר – מזה שנאמר במצות שמיטה "שבע שבתות" ונאמר בספירת העומר "שבע שבתות" – ועל כן כמו שבמצות שמיטה אין עושים מלאכה – כך במצות "ספירת העומר" – ישנו זמן שאין עושים בו מלאכה.
והנה בספר "מכתב מאליהו" [ח"ד עמוד 179] הביא בשם הרדב"ז בספר טעמי המצוות המבאר על פי דברי הרמב"ן בפרשתנו שגדר השמיטה הוא – התבטלות הגשמיות וגדר היובל הוא – ביטול האנוכיות.
וביאור הדבר הוא – שבמצות השמיטה על ידי שהאדם מפקיר את פירות שדהו ואינו משתדל במלאכות שרגיל לעשותן הוא מתנתק מהגשמיות – אבל ביובל שאז האדמות שבות לבעליהן – שורש הדבר מפני שיובל הוא זמן שבו יש חזרה אל השורש הפנימי ובשורש הפנימי הכל מתאחד – ועל כן היובל שהוא זמן של התכללות ואחדות – יש בו את היסוד של ביטול האנוכיות.
לפי דברי השל"ה יוצא שספירת הימים היא בדוגמת השמיטה שענינה ביטול הגשמיות – וספירת השבועות היא כנגד ספירת היובל השייך לביטול האנוכיות.
התבאר לעיל שבפרשת "אמור" שמשם לומדים את ספירת הימים נאמר "וספרתם לכם ממחרת השבת – מיום הביאכם את עומר התנופה – שבע שבתות תמימות תהיינה" – הפסוק מייחס את הספירה אל הבאת העומר.
לעומת זאת בפרשת "ראה" שמשם לומדים את ספירת השבועות נאמר "מהחל חרמש בקמה – תחל לספור שבעה שבועות" – כאן הפסוק מייחס את הספירה אל קצירת העומר.
נראה שב' ההגדרות הללו של ביטול הגשמיות וביטול האנוכיות מתאימות גם לביאור החילוק שבין מצות קצירת העומר לבין מצות הבאת העומר ויבואר בזה מדוע ספירת הימים קשורה בפסוק להבאת העומר וספירת שבועות קשורה לקצירת העומר.
את מצות הבאת העומר מבאר המהר"ל על פי המדרש – שענינה הוא לבטא את ההכרה שהשי"ת הוא המגדל את הצמחים – לפי זה יש לומר שמצות הבאת העומר ענינה ביטול הגשמיות וזאת על ידי ההכרה שמה שמקיים את הגשמיות הוא רק הניצוץ האלוקי המחיה את הכל.
וכך ראיתי בספר "נאות הדשא" בשם האדמו"ר רבי דוד מסוכטשוב זצ"ל שביאר בזה את דברי ה"מדרש רבה" בפרשת לך לך – שקרבן העומר רמוז בפרשת המילה במילים "ואתה את בריתי תשמור" – שטעם הדבר מפני שכמו שהסרת הערלה שבגוף – תכליתה לגלות את הפנימיות הרוחנית של הנשמה – כך קרבן העומר בא לגלות את הניצוץ האלוקי המחיה את הכל.
הגילוי הזה מגלה שמהות הקיום של הנבראים היא רוחנית ולא גשמית – ולכן הבאת העומר שייך לספירת הימים שהיא כנגד מצות השמיטה.
לעומת זאת מצות קצירת העומר שהיא מצוה של פעולת האדם – ענינה "ביטול האנוכיות" – שייחד האדם את פעולותיו לא להנאת עצמו אלא להשי"ת – וזהו ענין "ראשית קצירכם" שעל ידי שהקציר הראשון יהיה להשי"ת – ימשוך אחריו את כל פעולותיו במזונו שיהיו כולם מתוך התבטלות להשי"ת – ולא מתוך הרגשה של כוחי ועוצם ידי – ועל כן היא קשורה לספירת השבועות שהיא כנגד היובל.
והנה בספירת העומר מלבד ספירת ימים ושבועות – יש לכאורא כעין ספירה שלישית הכוללת בתוכה ימים ושבועות כאחד.
כאשר אדם לדוגמא סופר – היום תשעה ועשרים יום – שהם ארבע שבועות – ויום אחד לעומר – אזי יש כאן ספירת ימים – במילים "היום תשעה ועשרים יום" – יש כאן ספירת שבועות – במילים "שהם ארבע שבועות" ויש ספירה נוספת בזה שאומר "ויום אחד" – שזו ספירה של הימים של השבוע הנוכחי – והיא כוללת בתוכה יום ושבוע.
ויתכן שהיא רומזת לאופן של הסתכלות – הכולל בתוכו את ביטול הגשמיות וביטול האנוכיות כענין אחד.
ראה בספר "מכתב מאליהו" [ח"ב עמוד 25] שכתב – שעל פי פנימיות המצוה של קרבן העומר היא באה ללמד אותנו שאין לנו להשתמש בעולם הזה אלא ככלי לעבודת ה' – כי כל העולם כולו להשי"ת הוא ואין להשתמש בו אלא לעבודתו ית' עכ"ל.
ועוד כותב ה"מכתב מאליהו" [כרך ד – עמוד 119] – שכאשר הגשמיות משמשת כלי לרוחניות אזי היא נחשבת כרוחניות.
נמצא שב' אופני הסתכלות יש המבטלים את הגשמיות והופכים אותה לרוחניות – האחת ההסתכלות על הסיבה – והשניה ההסתכלות על התכלית.
לעיל התבאר שהבאת העומר קשורה עם ביטול הגשמיות – מפני שבאה להכיר שסיבת הקיום של הגשמיות היא השורש הרוחני – הניצוץ האלוקי שבו ואילו כאן בדברי ה"מכתב מאליהו" מבואר – שהיות הגשמיות משמשת כלי לתכלית רוחנית הופכת אותה לרוחנית.
מעתה יש לומר – שבמדרגה זו שמייחד מעשיו לא להנאת עצמו אלא לעבודת השי"ת ומשעבד את כל מעשיו להיות כלי לרוחניות – בזה עצמו מונח גם ביטול האנוכיות כיון שלא מתכוין במעשיו להנאת עצמו – וגם ביטול הגשמיות מכח התכלית הרוחנית המהפכת גם את הכלים לרוחניות וכמו שהתבאר – אולי לזה רומז חלק הספירה הזה המאחד את הימים והשבועות.
החיבור בין ספירת הימים שהיא כנגד השמיטה – ביטול הגשמיות ובין ספירת השבועות שהיא כנגד היובל ביטול האנוכיות – הוא על ידי טהרת הכונה לשם שמים – שעל ידי זה גם מתבטלת האנוכיות וגם מתעלית הגשמיות לרוחניות.
