קריעת ים סוף והתומים

רבני בית ההוראה
י"ב ניסן ה'תשע"א

בפרשת תצוה נאמר – “ונתת אל החושן את האורים ואת התמים – והיו על לב אהרון בבאו לפני ה'”

וברש”י – הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החושן – שעל ידו הוא מאיר את דבריו ומתמם את דבריו.

וראה בדברי הרמב”ן כאן – שהיו בחושן ב’ שמות האחד האורים – שמכוחו האירו האותיות והשני התמים – שמכוחו הצטרפו האותיות למילים הנכונות. [וראה עוד בדברי הרמב”ן שכתב – שמלבד היות השמות הללו בכפלי החושן – היה צריך הכהן גם לכוון בהם כדי שיעלו פעולתם.]

ובספר “תורה אור” על הרמב”ן מביא מדברי האריז”ל [טעמי המצוות – פרשת תצוה] שב’ השמות הללו של האורים והתומים היו שם של ע”ב ושם של מ”ב.

וראה בבעל הטורים כאן שכתב “את האורים ואת התומים” – בגימטריא – שם בן שבעים ושתים.

במאמר הקודם הובאו דברי רש”י במסכת סוכה – ששם של ע”ב הוא שם היוצא מג’ פסוקים שנאמרו בקריעת ים סוף – ויסע – ויבא – ויט וכן הובא שם מהספר “לשון חכמים” לבעל ה”בן איש חי” בשם הזוה”ק – שהנס של קריעת ים סוף היה מכח ע”ב השמות הללו.

והגר”א [אדרת אליהו – פרשת וזאת הברכה] על הפסוק “תמיך ואוריך – לאיש חסידיך” כותב וז”ל.

…ואמר “תמיך ואוריך” – ממטה למעלה שמתחילה זכו לתמים ואח”כ לאורים – ותומים הוא – כנגד הים ששם נשלמו כמ”ש “ויראו העם את ה’ – ויאמינו בה'” – שהוא שני עמודים של כל התורה כמ”ש “רוצה ה’ את יריאיו את המיחלים לחסדו” – ושם קבלו עול מלכותו עליהם כמ”ש למעלה – ובהר סיני קבלו את אור תורה והם האורים עכ”ל.

ומשמע מכל זה שיש קשר ושייכות בין הגילוי של קריעת ים סוף – לגילוי של התומים והדבר צריך ביאור – מה הקשר והשייכות בין השלמות שהגיעו אליה בקריעת ים סוף – ובין ההארה של ה”תומים”?

בגמ’ סוטה לו: ותתפשהו בבגדו לאמור …באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון אמר לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם – רצונך שימחה שמך מביניהם …מיד ותשב באיתן קשתו.

ובמכילתא בפרשת בשלח – שמעון איש קטרון אומר – בזכות עצמות יוסף אני קורע להם את הים שנאמר “ויעזוב בגדו בידה” וכתיב “הים ראה וינוס”.

נמצא שיוסף עמד בנסיון בזכות המחשבה על שמו שיהיה כתוב על אבני החושן – ובזכות עמידתו זו בניסיון זכו ישראל לקריעת ים סוף – ובקריעת ים סוף זכו ישראל לאותה שלמות שמכוחה זכו לתומים המאירים את אבני החושן.

ונראה שהואיל והגילוי של התומים היה על ידי שאותיות שמות השבטים אשר היו כתובים שם האירו – יש ללמוד מכך שהגילוי של התומים היה הארה אשר נבעה מתוך קדושת נפשות ישראל.

על פי זה יש לבאר מה שאמרו חז”ל שבזכות הנאמר באהרון – “וראך ושמח בלבו”- זכה לחושן על לבו.

מאחר והארת התומים היתה גילוי אשר נבע מפנימיות נפשות ישראל – על כן הוא היה צריך להיות מונח על לב כזה המחובר אל כל נפשות ישראל ולא שקוע בעצמו – בזכות “וראך ושמח בלבו” – ביטול האנוכיות והסרת מחיצות המידות של אהרון הכהן – הושרש הכח הזה גם בזרעו – שיהיו ראויים לכך שמהחושן אשר על לבם יתגלה דבר ה’ מתוך קדושת נפשות ישראל על ידי התומים.

מעתה יתכן לבאר שאותה מעלה של פנימיות נפשם של ישראל המתגלית בתומים – זכו לה ישראל בקריעת ים סוף וזהו פירוש דברי הגר”א שאת התומים קבלו בים.

אמנם הדבר צריך ביאור היכן מוצאים שבקריעת ים סוף – התגלתה פנימיות נפשותיהם של ישראל?

על הפסוק “ויבקעו המים” מביא רש”י את דברי חז”ל – שבזמן קריעת ים סוף נבקעו כל מימות שבעולם – וצריך להבין לשם מה נבקעו בזמן קריעת ים סוף – כל מימות שבעולם?

ומבאר המהר”ל [גבורות ה’- פרק מ”ב] – שדבר זה בא ללמדנו שבקריעת ים סוף נשלמה לא רק היציאה הגופנית ממצרים ושעבודם אלא גם נשלמה בזה היציאה מיסוד המים המורה על החמריות – ובקיעת כל מימות שבעולם מורה על דבר זה שעם ישראל יצא לחירות מגבולות ה”מיצרים” וה”סוף” של החומר בנרמז במים שהם חמריים – ויש להרחיב מעט בביאור דברי המהר”ל..

מוצאים בגלות וגאולת מצרים בכמה ענינים את יסוד המים.

א] המצרים השליכו את התינוקות של בני ישראל למים

ב] סופם של המצרים שטבעו במים

ג] משה רבינו שעל ידו נגאלו ישראל ממצרים נקרא כך – על שם שנמשה מן המים

בספר “שערי קדושה” לרבינו חיים ויטאל מבאר שמידות האדם יונקות מארבע יסודות הבריאה שהם – אש רוח – עפר – מים – ומבאר שם שיסוד המים שבאדם – ממנו המשיכה להנאות ותענוגים חמריים – כדרך שהמים מצמיחים כל מיני תענוגים.

וכך מבאר המהר”ל שמשה רבינו שנקרא על שם שהיה משוי מן המים – נרמז בזה שהיה נבדל מהתענוגים החמריים השייכים ליסוד המים – ואע”פ כן נקרא “משה” ולא “משוי” – לרמוז שעל ידי שהיה בעצמו משוי מיסוד המים – היה בכוחו למשות גם את עם ישראל מיסוד המים ולכן נקרא משה.

על פי זה יש לבאר – שמה שניסו המצרים להטביע את בני ישראל במים רומז שמטרתם היתה לא רק להטביע את התינוקות במימי היאור – אלא להטביע את כל עם ישראל במי החומריות והגשמיות.

וכאשר נגאלו בני ישראל מגלות מצרים עברו בתוך הים ביבשה – רמז לכך שיסוד המים שבבריאה נבקע בפניהם – בקריעת ים סוף השליט אותם השי”ת על יסוד המים – שלא להשתמש בחמריות אלא לצורך הקדושה – ולכן עברו בתוך המים ונשארו יבשים.

לעומת זאת סופם של המצרים היה שטבעו במים – הן בים סוף הגשמי והן ביסוד המים ששקעו בחמריות

בזה יובנו גם דברי המכילתא שהובאו לעיל שקריעת ים סוף היתה בזכות יוסף אשר גבר על יצרו במעשה דאשת פוטיפר.

ובמדרש רבה [ויקרא לב – ד’] ר’ הונא בשם ר’ חייא בר אבא אמר שרה אמנו ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה ונגדרו כל הנשים בזכותה – יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן העורה – ונגדרו ישראל בזכותו – א”ר חייא בר אבא כדאי היה גדור ערוה בעצמו שנגאלו ישראל על ידו.

בזכות יוסף אשר גער בים התאוה ויחרב – זכו כלל ישראל אף הם להיות גדורים מן הערוה ולכן זכו ל”ויגער בים סוף ויחרב” [תהילים קו] – בזכות יוסף אשר גבר על יסוד המים – על המשיכה לחמריות – זכו כלל ישראל שנבקע יסוד המים בפניהם.

בזה יאיר לנו ענין המצה שהידורה הוא להיות נשמרת מן המים – הן מעת קצירתה עד לישתה והן אחרי אפייתה למחמירים מלאכול שרויה – יש כאן רמז לכך שביציאת מצרים התעלו מעל יסוד המים.

בספר “תומר דבורה” מבאר שתורה שבעל פה שייכת למידת הוד – ויובן בזה מה שהביא ה”פרי צדיק” בשם האריז”ל שאהרון הכהן שהוא השייך בפרט למידת הוד – הוא שורש התורה שבעל פה.

והוסיף על כך ה”פרי צדיק” – שעל כן הפעם הראשונה שמוצאים בתורה לימוד הלכה מסברא – שזה שייך לבחינה של תורה שבעל פה – הוא אצל אהרון הכהן בפרשת שמיני בענין השעיר שנשרף.

ונראה שהגילוי של התומים על ידי החושן אשר על לבו של אהרון הכהן – שייך אף הוא לגילוי של תורה שבעל פה – [בדברי הגר”א באדרת אליהו בפרשת “תרומה” מבואר – שלמ”ד שצירוף האותיות המאירות בחושן היה נעשה במחשבתו של הכהן – זה שייך למדרגה של תורה שבעל פה.]

בשו”ע הלכות קריאת התורה [סי’ קלט סעיף י’] מבאר המחבר את לשון הברכה שלאחריה – “אשר נתן לנו תורת אמת” – זו תורה שבכתב – “וחיי עולם נטע בתוכנו” – זו תורה שבעל פה.

ובמ”ב שם כתב לבאר המקור לכך שתורה שבעל פה נקראת “וחיי עולם נטע בתוכנו” – שזה על שם הכתוב “דברי חכמים כדורבנות – וכמשמרות נטועים”

ובטעם הדבר יש לבאר – על פי דברי ה”קרית ספר” בתחילת ההקדמה לספרו – שם כתב שהתורה שבעל פה נבראה בבריאת העולם ונגנזה בנשמות הצדיקים – ולפי זה מתפרשת הברכה – “וחיי עולם נטע בתוכנו” – שאכן המייחד את תורה שבעל פה הוא לעומת תורה שבכתב הוא מה תורה שבכתב קבלנו באופן של נתינה מבחוץ – ואילו תורה שבעל פה גנוזה בנשמות ישראל מבריאת העולם.

ואולי לכן היא קרויה תורה שבעל פה – מפני שעם ישראל על ידי עמלם מוציאים אותה ממקום גניזתה בפנימיות נפשותם – על ידי עמל הפה..

במדרש תנחומא פרשת נח נאמר – וכתיב “ולא תמצא בארץ החיים” ומאי “לא תמצא בארץ החיים” וכי בארץ המתים תמצא – אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה – אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר “זאת התורה אדם כי ימות באהל” – וכך דרכה של תורה – פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל – לפי שלא כרת הקב”ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה… עכ”ל.

ויש לבאר שמאחר ותורה שבעל פה היא גנוזה בנפש פנימה – על כן אין אפשרות להוציא אותה מהכח אל הפועל אלא על ידי כתישת הגוף – רק על ידי הסרת המחיצות של הגאוה והתאוה – אפשר להגיע אל פנים הנפש – שם גנוזה התורה ולהוציא מהכח אל הפועל.

וב”קרית ספר” שם מבאר – שלפיכך לא נכרתה ברית אלא על התורה שבעל פה מפני שהיא הקשורה בנפש ישראל.

מעתה יש לומר שבקריעת ים סוף – כאשר נבקע יסוד המים – התעלו כלל ישראל מעל התאוות החמריות וכל טומאת מצרים – והגיעו אל שלמות האמונה והיראה – ולמעלה הגדולה של ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן – הם זכו אז להתנתק מהראיה החיצונית של העולם הגשמי – ולהתרומם אל הראיה של הפנימיות – ועל ידי זה התגלתה להם התורה אשר בפנימיות נפשם.

מכח ההתגלות הזאת של התורה הגנוזה בנפשות הצדיקים – זכו לתומים – לאותה תורה והוראה המתגלים מתוך נפשות ישראל – אשר התורה שבתוכם התגלתה בקריעת ים סוף.

ויאירו לנו בזה דברי הגמ’ בסוטה שהבאנו לעיל שבעת הנסיון של יוסף נגלה לו דיוקנו של אביו ואמר לו עתידים בניך שיכתבו על אבני אפוד וכו’.

לפי מה שהתבאר – זכותם של השבטים שיהיה שמם כתוב על אבני האפוד נובעת מבקיעת יסוד המים שבקריעת ים סוף – מאותה מעלה של ההתגברות על המשיכה לתענוגי החומר – על ידי כך התגלתה פנימיות נפשותיהם של ישראל – ומשם הוא הגילוי של התומים – ועל כן אם יוסף הצדיק ח”ו, לא היה עומד בנסיון של אשת פוטיפר ולא היה גובר על יסוד המים – לא היה ראוי שיכתב שמו על אבני האפוד.

[ולפי פשטות הדברים – יתכן לומר עוד שאם יוסף לא היה עומד בנסיון – אולי לא רק שמו לא היה נכתב על אבני האפוד – אלא גם כלל השבטים לא היו זוכים לזה – שהרי לאותה מדרגה של ים סוף שמכוחה זכו לתומים – הגיעו מכח העמידה בנסיון של יוסף כמו שהתבאר לעיל.]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *