“בית יעקב – מעם לועז”

רבני בית ההוראה
י"ב ניסן ה'תשע"א

“בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז” – מפרש רש”י – “מעם לועז” – [מעם המדבר ב]שפת לשון אחר – שאינו לשון הקודש.

וצריך להבין – מדוע ענין זה שישראל יצאו מעם שאינו מדבר בלשון בקודש – הוא ענין מהותי ביציאת מצרים.

בפירוש ה”מצודת ציון” על פסוק זה מפרש – “לועז”- כל שפת לשון עם – זולת לשון הקודש תקרא לועז, כמו שאמרו במשנה במסכת מגילה – “קורין אותה ללועזות בלעז”.

משמע שלועז אין פירושו – זר – שפת עם זר, שאם היה הפירוש כך – אזי עבור מצרים גם לשון הקודש היא לועז – מדברי המצודות משמע – ש”לועז” הוא ביטוי המגדיר בדוקא כל שפה שאיננה לשון הקודש.

על הפסוק “לזאת יקרא אשה – כי מאיש לקחה זאת” פירש רש”י – לשון נופל על לשון מכאן שנברא העולם בלשון הקודש.

מאחר והעולם נברא בלשון הקודש – על כן רק לשון הקודש מגלה גם בפשטות אותיות מילותיה את שורש הנבראים – המילה אשה מגלה שנלקחה מאיש – והמילה אדם מגלה שנברא מאדמה.

אמנם מלבד פשט המילים מגלים צירופי האותיות של לשון הקודש – את שרשו של כל נברא בעולמות העליונים – כמו שכתבו הספה”ק שכל נברא נוצר מהאותיות אשר מרכיבות את שמו – כפי שהם בשרשם הרוחני בעולמות העליונים.

וזהו ההבדל בין לשון הקודש לבין כל השפות – לשון הקודש היא הלשון שבה נברא העולם – דהיינו כל נברא ונברא – שמו בלשון הקודש מכיל את האותיות שמהם נברא – ועל כן האותיות המרכיבות כל מילה בלשון הקודש מגלות את המשמעות האמיתית של אותו נברא כפי שהוא בשרשו בעליונים – אבל שאר השפות אינן אלא ביטוי לתפיסה המוגבלת של האדם הרואה לעינים.

לועז לפי זה הוא מלשון לעז – כשם ש”הוצאת לעז” – פירושה עלילה שנוצרת על ידי תיאור מציאות של שקר – כך כל השפות מלבד לשון הקודש כאילו מוציאות לעז על המציאות, כי הן אינן מתארות את המציאות האמיתית, אלא רק מבט מוגבל ושקרי של אדם – הרואה רק את חיצוניות הדברים – בלי לראות את השרשים הרוחניים של הנבראים.

אמנם באמת יש בענין זה עומק נוסף.

בספר קל”ח פתחי חכמה מבאר הרמח”ל – שלשון הקודש היא לא רק אמצעי לתיאור השורש הרוחני של כל נברא על ידי הגילוי של צירוף אותיותיו – אלא שבאמת האותיות הרוחניות של אותו נברא כפי שהם בשורשו העליון הם שורש קיומו והויתו.

דהיינו שמה שאמרו חז”ל “קוב”ה אסתכל באורייתא – וברא עלמא” – אין הכונה רק שאסתכל באורייתא כדרך שמסתכלים במפה או ציור שעל פיו הדברים נבנים – אלא שמאותיות התורה עצמה שהם מציאות רוחנית עליונה נברא העולם וכל פרטי הברואים.

והדברים מתבארים על פי מה שכתב במאמר “דרך עץ חיים” וז”ל שם.

כי כל האותיות שאנו רואים בתורה כולן מורות על עשרים ושנים אורות הנמצאים למעלה – והאורות ההם העליונים מזהירים על האותיות ומכאן נמשכה קדושת התורה, קדושת ספר התורה ותפילין ומזוזות וכל כתבי הקודש…עכ”ל.

מאותם עשרים ושנים יסודות רוחניים שהם השורש של כ”ב האותיות בעליונים – מצירופיהן וצירופי צירופיהן נברא העולם – וזהו הפירוש של “קוב”ה אסתכל באורייתא וברא עלמא” – מאותם האורות כפי שהם בתורה בשרשה בעליונים השתלשלה מציאות העולם.

וכך כותב ה”נפש החיים” [שער ג’ פרק יא].

…והענין כידוע בזוה”ק שהוא יתברך ודבורו חד – וכל דבור ומאמר של הקב”ה במעשה בראשית שאמר “ויהי” הוא הנפש וחיות אותו הדבר שנברא בו וכל רבי רבבות המינים שבו – עם המזלות הממונים עליהם והמלאכים הממונים על אותם המזלות ושרשם ושורש שרשם למעלה מעלה שבכל עולם.

ומאז והלאה עוד כל ימי עולם – דברו יתברך נצב בהם להאירם ולקיימם כל רגע בכל פרטי עניניהם ושינוייהם וסידור מצבם …רק שעתה טח עינינו מראות בעיני הבשר איך ובאיזה אופן דבורו מתפשט בהם.

ולעתיד לבוא כתיב [ישעיה מ’ ה’] “וראו כל בשר יחדיו כי פי’ ה’ דיבר” היינו שיזדכך השגתנו עד שנזכה להשיג ולראות גם בעיני הבשר ענין התפשטות דבורו יתברך בכל דבר בעולם – כמו שכבר היתה ההשגה מעין זו בעת מתן תורה דכתיב “וכל העם רואים את הקולות”…. עכ”ל ה”נפש החיים”.

על פי זה יש להבין את דברי ה”שפת אמת” המביא בשם זקנו בעל “חידושי הרי”ם” – שעשר המכות באו לגלות את עשר המאמרות,

פירוש דבריו – שהמציאות האמיתית של העולם קיימת בכל רגע – רק מתוך אותו דבר ה’ של עשר המאמרות שנאמר בששת ימי בראשית. – מהאותיות של אותן עשר המאמרות נבראו שמים וארץ – ומהן הקיום התמידי של העולם כלשון הפסוק [תהילים קי”ט] – “לעולם הוי”ה דברך ניצב בשמים” – דהיינו, אותו דבר ה’ של עשר המאמרות בראשית הבריאה – ניצב בשמים מאז – ומקיים את הנבראים.

מאחר ומצרים חיו את המראה החיצוני של הטבע – יחד עם החושך של חמריות הגוף המסתירים את האמת הזו – על כן גילה השי”ת את המציאות האמיתית על ידי עשרת המכות שקבלו מצרים – שעל ידם התברר שאין לטבע מציאות אמיתית.

ומהלך הדברים הוא שהמכה הראשונה באה לגלות את המאמר העשירי – המכה השניה באה לגלות את את המאמר התשיעי וכן הלאה.

דוגמא למהלך זה הוא במכת חשך – שהיא המכה התשיעית ובאה לגלות את המאמר השני של “יהי אור”.

האפשרות של סילוק האור באה לגלות שכל התמדת הקיום של האור היא מכח הדבר ה’ של “יהי אור” שעל כן כשם שבדבר ה’ נהיה אור במעשה בראשית – כך בדבר ה’ הסתלק האור במכת חשך.

ומכך שעשר המכות הללו נתנו למצרים – יש ללמוד מכך שמהות הטומאה של מצרים היא – הסתרת העשר מאמרות, כמו שאמר פרעה “מי ה’ – אשר אשמע בקולו” – העינים של מצרים אינן רואות את המציאות כפי שהיא באמת – מתקיימת וחיה בכל רגע רק מכח דבר ה’ בעשר המאמרות של מעשה בראשית..

בפסוק – “בא אל פרעה” בתחילת פרשת בא – לא נאמר בפירוש מהי המכה העומדת לבוא שהכונה היא למכת ארבה.

ופירש הגאון הקדוש רבי שמשון מאוסטרופולי זיע”א – שהדבר נרמז במילים “ב”א אל פרעה” והכונה היא שיש להחליף את האותיות פ’ וע’ שבמילה “פרעה” – באותיות של “ב”א” ואז תתחלף המילה “פרעה” למילה “ארבה”.

בזה פירש גם את המשך הפסוק “למען שתי אותותי אלה – בקרבו” – דהיינו להכניס את האותיות של ב”א בקרבו – במילה “פרעה”.

בעקבות דבריו יש לומר עוד – שנרמז כאן שיש להכניס את אותיות הא”ב [ב”א] בפרעה, דהיינו על ידי המכות ילמד פרעה את השורש האמיתי של הבריאה שהוא אותיות הא”ב, – “למען שתי אותותי אלה בקרבו” – להראות בקרבו שאותיותי אלו של הא”ב הם המקיימים את העולם.

ונרמז הדבר גם בשם הפרשה ‘בא’ – לרמוז שביציאת מצרים התגלה שקיום העולם הוא בכ”ב אותיות.

בזה יש לפרש את הפסוק – “כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות” – ‘נפל- אות’ – ביציאת מצרים ראו איך שקיומו של כל נברא הוא ע”י שנפלה אות מהשמים ומקיימת אותו.

וזהו שבקש דוד המלך [תהילים קי”ט] – “גל עיני ואביטה נפל – אות מתורתך” – גל עיני לראות את האמת שכל הבריאה מתקיימת ע”י אותיות שנפלו מגובהי מרומים – מהתורה הקדושה בשורשה העליון אל העולם הזה.

מעתה יובן הפסוק – “בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז”.

אכן מהות יציאת מצרים היא ש”בית יעקב” – זרע יעקב אשר הוא בעל המידה של “תתן אמת ליעקב” – יצאו “מעם לעז”, עם שמסתיר את המציאות האמיתית ומוציא עליה לעז – בלועזית.

הדיבור שעל ידו מתייחסת מצרים למציאות הוא – באופן של הסתרת השורש האמיתי של הקיום – שהוא דבר ה’ – אשר בעשר המאמרות – ועם ישראל יצאו מתוכם אל האור המגלה את בורא העולם אשר ברא כל בחפצו.

התבאר עד כאן שמהפסוק “בית יעקב – מעם לועז” משמע שגילוי זה מתייחס ליציאת מצרים כמו שהתבאר.

אמנם מהמשך המזמור …הים ראה וינוס … מה לך הים כי תנוס …המדבר על קריעת ים סוף.

משמע שענין זה של היציאה מעם לועז קשור לקריעת ים סוף – וצריך לבאר היכן מוצאים את הגילוי הזה של היציאה מעם לועז אל הגילוי של לשון הקודש בקריעת ים סוף?

בפרשת קריעת ים סוף נאמר.

“ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל… – ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל… – ויט משה את ידו על הים… ויבקע המים.

בכל אחד משלשת הפסוקים הללו אשר בהם עיקר התיאור של קריעת ים סוף בתורה – ישנם ע”ב אותיות.

במשנה בסוכה מה. נאמר – מצות ערבה כיצד… בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה’ הושיעה נא – אנא ה’ הצליחה נא – ר’ יהודה אומר אני והו הושיעה נא.

ומפרש רש”י – אני והו בגימטריא אנא ה’ ועוד – משבעים ושתים שמות הן הנקובים בשלש מקראות הסמוכים בפרשת ויהי בשלח ויסע וגו’ – ויבא בין מחנה – ויט משה את ידו ושלשתן בני שבעים ושתים אותיות ומהן שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון ואחרונה של אמצעי וראשונה של אחרון וכן בזה הסדר כולן…

ביאור דברי רש”י הוא שרט”ז האותיות של שלשת הפסוקים הללו מצטרפים לע”ב שמות – כאשר כל אחד מהשמות מורכב מג’ אותיות.

ובספר “לשון חכמים” לבעל ה”בן איש חי” מובאים דברי הזוה”ק – שמכח ע”ב השמות הללו היה הנס של קריעת ים סוף.

ובחומש האריז”ל תחילת פרשת בראשית – מובאים דבריו – שכל העולמות וכל הנבראים כולם נבראו על ידי ע”ב צירופי שמות הקדושים היוצאים מג’ פסוקים ויסע – ויבא – ויט הנאמרים בקריעת ים סוף.

ונראים הדברים שבקריעת ים סוף התגלה לעם ישראל הסוד של צירופי האותיות שנבראו בהם שמים וארץ.

ועל פי זה יש לבאר את הפסוק “זה אלי ואנוהו” שפירש אונקלוס “ואנוהו” – “ואבנה ליה מקדשא” – וזה כדעת רבי יוסי בן דורמסקית במכילתא שפירש “ואנוהו” – אעשה לפניו מקדש נאה.

במסכת ברכות מובא – יודע היה בצלאל שהקים את המשכן – לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ משמע שהמשכן נבנה על ידי צירופים אלו.

כמו כן שלמה המלך אשר בנה את בית המקדש הראשון נקרא “איתיאל” – ופירשו חז”ל – שידע אותיותיו של אל. [וראה עוד בענין זה במאמר “יודע היה בצלאל”]

על פי זה יש לומר – שמאחר ובים התגלה לכלל ישראל סוד האותיות המקיימות את העולם – על כן כדי להמשיך את הגילוי הזה קבלו עליהם לבנות את המשכן שאף הוא בנוי בסוד האותיות שנבראו בהם שמים וארץ – בכדי להמשיך את הגילוי של ים סוף.

ובמסכת מגילה יח. [וכן במסכת ר”ה כו:] מובא ששפחתו של רבי ידעה לשון הקודש באופן שהחכמים למדו ממנה פירושן של מילים.

הרמב”ם בפירוש המשניות ביאר זאת על דרך הפשט ….והיה [רבינו הקדוש] צח לשון ומופלג מכל אדם בלשון הקודש – עד שהחכמים ע”ה היו לומדים פירוש מה שנשתבש עליהם מאותות המקרא מדברי עבדיו ומשרתיו….

אמנם בשער מאמרי רז”ל לרבינו האריז”ל [מסכת מו”ק] כתב ששפחה זו היתה גלגול השפחות שהיו ביציאת מצרים – כמו שאמרו ז”ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן – ומעלתה גדולה על כל החכמים ההם – עכ”ד.

ולפי מה שהתבאר שבקריעת ים סוף היה הגילוי של סוד צירופי האותיות של לשון הקודש – מובן מדוע היתה השפחה הזו יודעת בלשון הקודש יותר מחכמי אותו הדור.

ויש להוסיף ביאור בדברים.

את הפסוק “שמע ישראל – ה’ אלקינו – ה’ אחד” מפרש רש”י בפרשת ואתחנן – ה’ שהוא אלקינו עתה ולא אלהי העובדי כוכבים – הוא עתיד להיות ה’ אחד שנאמר [צפניה ג’] “כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה – לקרוא כולם בשם ה’ ונאמר “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”. עכ”ל.

ובפי’ המצודות בצפניה שם מפרש – שלעתיד לבוא ידברו כל העמים בשפה ברורה – שהיא לשון הקודש במקום השפות שהם מדברים עכשיו – ואחדות הלשון תהיה סיבה שיתיחדו באמונה – לקרוא כולם בשם ה’.

מבואר שכדרך שלשון הקודש מגלה את שרשי הבריאה – היא מגלה גם את יחוד ה’.

דהיינו – כאשר מתגלים השרשים העליונים של כל נברא ונברא – מתברר איך שכל הנבראים הם חלק משלמות אחת הצועדת לקראת מטרה אחת של גילוי כבוד ה’.

ובילקוט שמעוני שם בצפניה נאמר …לשעבר כתיב “הבה נרדה – ונבלה שם שפתם” …אבל לעתיד לבא “אהפוך אל עמים שפה ברורה” עכ”ל.

משמע מדברי הילקוט – שלעתיד לבוא כאשר יהיה ה’ אחד ושמו אחד – יתבטל העונש של דור הפלגה שה’ בלל את שפתם – וכל האומות ידברו בלשון הקודש כמו עם ישראל.

וזהו שפירש רש”י את הפסוק שמע ישראל – שלעתיד לבוא אומות העולם יחזרו לדבר בלשון הקודש – הלשון המגלה את יחוד ה’.

והנה בירושלמי נקראת לשון הקודש – לשון יחידו של עולם – וביאור הדבר שלשון הקודש היא לשון המגלה את יחוד השם – כי בסוד אותיותיה ומילותיה מתגלים עשר המאמרות שבהם נבראה הבריאה – מאירים השורשים הרוחניים של כל הנבראים בעולמות העליונים – ומתברר על ידי כך שהוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים.

ועל כן נקראת לשון הקודש “שפה ברורה” – כי היא מבררת את האמת שה’ אחד – לעומת זאת שאר השפות נקראות לשון לע”ז [אולי י”ל שזה גם ר”ת לשון עבודה זרה] כי הם אינם מבררות את האמת אלא להפך – מוציאות לעז – ומסתירות את המציאות האמיתית של יחוד ה’.

מעתה יובנו דברי הילק”ש.

דור הפלגה חטאו בהקמת המגדל ומבואר בזוה”ק שפגמו ביחוד ה’ – שחשבו שיש אפשרות לקבל שפע שלא דרך קבלת עול מלכותו ית’ – ועל כן נענשו בכך שניטלה מהם לשון הקודש שהיא הלשון המגלה את יחודו ית’ – “הבה נרדה ונבלה שם שפתם” – והיא נשארה רק אצל בני ישראל המכירים ביחוד השי”ת, אבל לעתיד לבוא – כאשר ה’ שעתה הוא רק אלקינו – דהיינו רק אנחנו מכירים ביחודו ית’ – יגלה את יחודו לכל העולם – אז “אהפוך אל עמים – שפה ברורה” – גם אומות העולם יחזרו להשתמש בלשון הקודש – אשר היא שפה ברורה המבררת את המציאות האמיתית של יחוד ה’.

ונראה שבשני שלבים קודמים של לידת עם ישראל – מוצאים כיצד הדיבור בלשון הקודש הוא חלק מהותי מהבדלה זו.

א] בספר “דרך ה'” מבאר הרמח”ל ששורש ההבדלה של עם ישראל מאומות העולם היה בדור הפלגה ומבאר שם – שאחרי חטא אדם הראשון קבע הקב”ה זמן מוגבל שעד אותו הזמן תהיה אפשרות לבני האדם לקבוע במעשיהם את שרשי הבריא – הזמן הזה נשלם בדור הפלגה שאז הוקבע אברהם אבינו להיות אילן מעולה ויקר שממנו יצאו הענפים המיוחדים של עם ישראל – שהם האנושות במדרגתה המעולה הקרובה למעלת אדם הראשון קודם החטא.

ונרמז הדבר בפרשת האזינו בפסוק – “בהנחל עליון גויים – בהפרידו בני אדם – יצב גבולות עמים למספר בני ישראל” שפירש רש”י שם – שהכונה היא בהפרידו בני אדם בדור הפלגה – הוקבע מספר האומות לשבעים כנגד מספר שבעים נפש של בני ישראל שעתידים לירד למצרים – וכמו שביאר ה”אור החיים” הקדוש שכל נפש מהשבעים נפש אשר הם היו שורש עם ישראל – היתה מכוונת כנגד אומה אחת מאומות העולם.

ושם בדור הפלגה בשורש ההבדלה הזו בין עם ישראל לאומות העולם מוצאים שאומות העולם נבללה שפתם מלדבר בלשון הקודש – ורק עם ישראל המשיך לדבר בלשון הקודש.

ב] אחרי בריחתו של יעקב מבית לבן כאשר נפגשו והקימו גלעד – יעקב קורא לו גלעד בלשון הקודש ואילו לבן קורא לו “יגר סהדותא” בארמית.

ובספר “פרי צדיק” מובא בשם בעל התניא – שכאן בהפרדות של יעקב מלבן והקמת הגלעד הונח שורש להבדלת ישראל מהעמים – ואם כן מוצאים גם כאן בנקודת ההבדלה בין ישראל לעמים את ההפרדה של לשון הקודש לעם ישראל – ושפת לועז לאומות העולם.

על פי זה יש לבאר את הענין של – “בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז”.

יתכן לומר שכונת הפסוק “בית יעקב מעם לועז” היא לומר שבקריעת ים סוף יצאו עם ישראל מעם ששפתו אינה מגלה את המציאות האמיתית – להיות לעם המדבר בלשון הקודש – בים סוף התגלה לכלל ישראל סוד צירופי האותיות של לשון הקודש שמהם נבראו כל הברואים – הגילוי של ע”ב השמות בתוך הפסוקים של קריעת ים סוף – בא לגלות לנו את השרשים האמיתיים של הבריאה.

ומאחר והבנת סוד השמות והצירופים הללו הוא המגלה את סוד יחוד השי”ת בבריאה שהוא אחד ואין עוד מלבדו – אם כן כאשר בקריעת ים סוף התגלה יחוד ה’ – הובדלו ויצאו ישראל מטומאת מצרים ושאר אומות העולם – כי כל האומות אינן מכירות עתה ביחודו ית’ – ועל כן הם מדברים בלשון לועז ולא בלשון הקודש – אבל עם ישראל בקריעת ים סוף ראה עין בעין את יחודו ית’ – והובדל להיות עם המדבר בלשון הקודש – השפה הברורה המגלה את יחודו ית’.

אמנם צריך לבאר מדוע זכו עם ישראל לגילוי הזה בקריעת ים סוף דוקא?

במאמר “מלכותך ראו בניך” התבאר בכמה אופנים הטעם לכך שבקריעת ים סוף נקראו ישראל בשם “בנים” – “מלכותך ראו בניך”.

על פי זה יש לבאר מדוע בקריעת ים סוף זכו לגילוי של סודות צירופי האותיות – על פי מה שכתב הרמ”ד ואלי – תלמיד הרמח”ל [ספר הליקוטים ח”א עמוד קע”ז] – שהשגת סודות אלו קשורה במעלה של “בנים”.

וז”ל שם ..ואם הינו יודעים סוד עניני הצירופים כולם בלי ספק היינו מבינים כל עניני חכמת הבריאה בכלל ובפרט והיא היתה חכמת אברהם אבינו עליו השלום שהבין וחקר ועלתה בידו הבריאה והיא היתה גם כן חכמת אדה”ר קודם שחטא…זהו שאמרו רז”ל שחכמתו היתה יותר גדולה מחכמת המלאכים וסודו כי המלאכים הם מחיצוניות הקדושה ואדה”ר היה מפנימיותה – הוא במדרגת בן והם במדרגת המשרתים בלבד והשי”ת מסר בידו כל מפתחות בית גנזיו כאב המוסר לבנו ומנחילו מכל אשר לו – לא יעשה כן לעבדו – כי אם לתת לו את לחם חוקו ושכרו ישלם לו כפי עבודתו ואין לו עסק בנסתרות אדוניו. עכ”ל.

מבואר בדבריו שהשגת סוד האותיות וצירופיהם נובע מהמעלה של “בנים” שזכו בה ישראל ואם כן יש לומר שמפני שבקריעת ים סוף זכו למעלה של “בנים” – על כן נתגלו להם באותו הזמן הסודות של צירופי האותיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *