לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

ספירת מלאי חמץ ברשת-מזון בפסח

נשאלתי ממנהל סניף צרכנית מזון פה בעירנו יצ"ו בדבר דרישת מנהלי רשת הצרכניות הדורשים מהם לערוך ספירת מלאי בכל חודש לועזי, ותאריך תחילת החודש הלועזי באותה שנה חל באחד מימי חוה"מ פסח והעוֹבְדות נדרשות לספור גם את מוצרי החמץ אשר נמכרו לנכרי בער"פ, והמציאות היא שהעוֹבְדות שסופרות המלאי אינן עובדות בד"כ בימי חוה"מ, ואם יבואו בחוה"מ ע"מ לספור מוצרי הצרכניה יהיה זה רק לצורך ספירת מלאי זאת. והשאלה היא האם שרי לערוך ספירת מוצרים זו בחוהמ"פ ולכלול בה גם את מוצרי החמץ שנמכרו לנכרי.

א) כתב המרדכי בפ"ב דפסחים רמז תקפ"ז וז"ל: מעשה בא לפני הר"ש משאנץ,

בישראל ונכרי שהיו שותפין בתנור ולישראל היו לו נכרי אחד שהיה גזבר שלו ואופה עבורו ובא האופה גזבר של ישראל והביא לישראל ב' ככרות במוצאי פסח, מה שהשביח לו תנור שלו כפי כל התנורים שבעיר ואסור לו לקבלם. ולא מיבעיא האי חמץ דאסור שזכה בו הישראל בשביל שכר תנורו שכן מנהגם וה"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אלא אפי' מעות לקבל בשבילו אסור, דכיון דחמץ של ישראל בפסח אסור בהנאה, ה"ל משתכר באיסוה"נ, דאפי' חמצו של נכרים בפסח אסור לישראל ליהנות ממנו, אע"ג דלענין בל יראה ובל ימצא אינו עובר עליו בשל אחרים, מ"מ בפסח אסור ליהנות, דלא יאכל כתיב, דמשמע אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. ומיהו אם קיבל הישראל כבר המעות, מותר ליהנות מהן, כדתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת.

ודברי המרדכי הנ"ל נפסקו בטושו"ע ת"נ ד', עי"ש דפסק השו"ע שאסור להשתכר באיסורי הנאה בפסח.

ובשו"ע לקמן סעיף ז' איתא: אסור להשכיר כלי לאינו יהודי בפסח, כדי שיבשל בו חמץ. אבל משכיר לו חמור להביא עליו חמץ. וכתב ע"ז המשנ"ב: והקשו האחרונים דליאסר בין בכלי בין בחמור משום משתכר מאיסורי הנאה שאסור לכתחלה, וכמ"ש בסעיפים הקודמים. ומסקי דדין זה הוא להאי שיטה דאין איסור להשתכר באיסורי הנאה רק בע"ז וכדו'. אבל לפי מה דנקטינן להחמיר לאסור להשתכר לכתחלה בכל מקום, ה"ה דאסור גם לגבי חמור להביא עליו חמץ, עכ"ל. ובהמשך כ' דאסור דוקא כשאמר לו בפירוש שמשכירו כדי להביא עליו חמץ. ולעיל (בסעיף ד') נקיט המ"ב בשעה"צ דכתב לאסור משום משתכר באיסוה"נ דוקא לשיטת המג"א והגר"א ועוד איזה אחרונים דמסקי לאיסור בזה לקמן בסעיף ז', וכדעת הרמ"א בהג"ה סעיף ו'. אבל באמת דעת המחבר בעצמו לקמן בסעיף ז' מוכח דס"ל כדעת הפוסקים שמקילים בזה. עכ"ד ועיש"ע.

ולפי כל זה, דחזי' דאיכא דעות רבות דס"ל דאסור להשתכר באיסוה"נ דחמץ, יש לדון האם שייכא להכא. דהנה ככל שיהיו יותר מוצרים לספירת המלאי, כך יתווספו לה שעות עבודה. ונמצא שבחלק משעות עבודתה משתכרת ממש מספירת החמץ, ולכאו' הוי משתכר באיסוה"נ.

ובשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי' א' אות כא) הביא בשם ס' פרי צדיק להגר"י בלאזער נ"ע שדן האם שרי לישראל להשכיר עצמו לנכרי לעשות מלאכה בחמצו של הנכרי. ודן בדבר מדין רוצה בקיומו, ולבסוף מסיק דאף א"נ דכה"ג לא הוי רוצה בקיומו, מ"מ הרי הוא משתכר באיסורי הנאה. וע"ע סידור פסח כהלכתו פ"י סק"ו אות א'. וכפי שציין לי בזה הגהמ"ח מרא דאתרא פק"ק שליט"א.

אמנם אכתי י"ל דשאני הכא דלא נשכרה לצורך החמץ גרידא, אלא לצורך ספירת המלאי הכללית של הצרכניה, ומוצרי החמץ אינם אלא חלק (ואולי חלק מזערי) של החנות. ואפשר דכה"ג לא נחשב למשתכר מאיסוה"נ, כיון שהשכר הוא שכר כללי.

והגר"ש קלוגר ז"ל בשו"ת האלף לך שלמה סי' רס"ג נשאל בדין השומר ומקבל שכר בשמירת התבואה, כאשר מעורב בה חמץ. והשיב וז"ל: נראה דמותר, כיון דהחמץ ניכר ואפשר להפריד האיסור מן ההיתר, א"כ לא נאסר ההיתר ע"י האיסור, והוא לחודיה קאי וההוא לחודיה קאי, וא"כ השכר שמקבל הוי עבור ההיתר. אבל בשביל שמירת האיסור לבד ודאי אסור לקבל שכר, עכ"ל. ואם כי לכאורה נפשטה שאלתנו מדברי הגרש"ק. אך עדיין אולי י"ל דשאני התם שסכום השמירה הוא כולל, אך כאן הלא המשכורת משולמת לפי שעות ספירת המלאי. ונמצא שחלק מהזמן יוחד לספירת מוצרי החמץ, וצ"ע.

ואולי יש להתיר הדבר עפמש"כ בס' שערים המצוינים בהלכה על קיצוש"ע סי' קי"ז סקי"ג שהמקבל שכר חדשי מותר לו לקבל שכר עבור סידור החשבונות, כשחלק מהחשבונות הם חשבונות חמץ. ומפני ששכר סידור חשבונות החמץ ניתן לו בהבלעת שאר ימי החודש. וע"ע שע"ת ובשו"ת דובב מישרים ח"א סי' מ, ואינו תח"י כעת חיה.

והנה בכל זה נדברנו בענין משתכר באיסוה"נ של העובדת האמונה על ספירת המלאי. ועתה יש גם לדון האם בעלי הצרכניה נחשב ג"כ להם שמשתכרים מאיסוה"נ. ודודי ידידי הגרא"ש מאיר שליט"א רצה לומר שהם הלא אינם מרויחים ממש מספירת המלאי. אלא דע"י הספירה והסידור מתבררים להם ענינים במכירה, ויודעים לכלכל צרכיהם וכו', לידע כמה נמכר וכמה סחורה יש להזמין וכדו'. וזה לא נחשב למשתכר מאיסוה"נ. וכן הדעת נוטה, וכך הסכים לזה מרא דאתרא הגרש"ז גרוסמן שליט"א, מח"ס סידור פסח הנזכר.

ב) עוד נראה לדון בזה קצת מדין "רוצה בקיומו", ובזה החילותי בס"ד.

בע"ז (לב, א) דנו לגבי חרס הדרייני מהו לסמוך בהן כרעי המיטה. רוצה בקיומו ע"י ד"א שרי או אסור וכו'. ופרש"י: ע"י ד"א. ישראל רוצה בקיומו של יין נסך ולא בשבילו אלא בשביל החרס ולסמיכה, עכ"ל. ובהמשך הגמ' איכא מ"ד דרוצה בקיומו ע"י דבר אחר אסור. ובתוד"ה והא בסוה"ד כתב דפסקינן הלכתא כמאן דאסר. הלכך יש פוסקים דצריך ליזהר שלא לעשות שום תשמיש בכלים הבלועים חמץ בפסח משום דהוי רוצה בקיומו, עי"ש. והפוסקים הוכיחו מדברי התוס' דס"ל דהאי גזירת חז"ל דרוצה בקיומו נאמר גם גבי איסוה"נ דחמץ. וכ"פ הטושו"ע (או"ח תנ, ז) שאסור להשכיר כלים לגוי בפסח שיבשל בהם חמץ, מפני שרוצה בקיומו של איסור ע"י דבר אחר שלא יבקע הכלי. אמנם לדעת הפרי חדש (שם) והרדב"ז (ח"א סי' ר"מ) ליתא לדינא דרוצה בקיומו בחמץ בפסח, וכבר האריכו בדבר בדברי הפוסקים, עי' נו"כ השו"ע ובשו"ת יהודה יעלה ח"א או"ח סי' צ"ט ובעוד דוכתין.

ולפי"ז יש לדון שיהיה אסור לסופרי המלאי לעשות כן בפסח ולהשתכר מכך, משום שחפצים בשכר ספירת המלאי של החמץ ונמצא שרוצים בקיום החמץ.

והנה דין רוצה בקיומו מצינו גבי ע"ז גם באיסוה"נ שכלל אינו שלו, וכבע"ז (סד, א). דאיתא שם: ישראל שהיה נושה בעכו"ם מנה ומכר עבודת כוכבים והביא לו, יין נסך והביא לו, אסור וכו' דהוה ליה כי רוצה בקיומו, עכ"ל הש"ס. וחזינן שאיסור רוצה בקיומו שייך גם בממון הנכרי, והעיקר הוא שהישראל לא ירצה שיהיה בעולם ע"ז. וכן מצינו בע"ז (סג, ב) מיבעיא להו שכרו לשבור ביין נסך מהו (ופרש"י: לשבר חבית ולשפוך את היין), מי אמרינן כיון דרוצה בקיומו אסור או דלמא כל למעוטי תיפלה שפיר דמי. ופרש"י: דמי אמרינן כיון דישראל זה רוצה בקיומן של חביות האלו שלא ישתברו עכשו מאליהם עד ששברם הוא ויטול שכרם אסור, עכ"ל. וחזינן לכאורה ששייך לאסור משום רוצה בקיומן הגם שלא מדובר כלל בממון איסוה"נ שלו אלא של הנכרי. ובכ"ז מכיון ורוצה שאיסוה"נ יישאר בינתים ברשות הגוי, הוי רוצה בקיומו ואסור. ומ"מ עדיין לכלל ראיה לא הגענו, דאפ"ל דשאני התם שהיהודי עצמו מתעסק עם חביות היי"נ עצמן או שהנכרי עצמו מתעסק ביי"נ כדי לשלם לישראל, ומשא"כ הכא שהישראל רק סופר חמץ של נכרי.

ונראה להביא ב' חידושי דינים שיצאו מקן קולמסא דהחת"ס ז"ל, ולסלסל בדברים ולומר דעפ"ד ז"ל אין מקום לומר דהכא איכא דינא דרוצה בקיומו.

החת"ס בח"א (או"ח סי' קכ"ח) כתב וז"ל: "בלא"ה אין שכר שימור אסור אלא דהוה כרוצה בקיומו של איסור, כגון בעבודה זרה שמצוה למהר לבער. ועי' פנ"י חולין ח' גבי סכין של ע"ז ובחמץ שמצוה לבערו ובכלאים דמקיים לוקה", עכ"ל. ובח"ב (יו"ד סי' צ"ח) כתב וז"ל: "ולולי שהתוס' בע"ז (ל"ב ע"א סוד"ה והא הכא) מדמה חמץ ובשר בחלב לעבודה זרה לענין רוצה בקיומו, הייתי אומר דעכ"פ בב"ח לא דמי כלל. דל"ש איסור רוצה בקיומו אלא באיסורים שמצוה לבערם מן העולם, וכגון ע"ז וחמץ בפסח וכו', אבל בב"ח אין שום מצוה לבערו מן העולם וכו'", עכ"ל. ובסוף דבריו כתב: "וכעת מצאתי בספר שחיבר הגאון מליסא על הלכות פסח שם שכיוונתי לדעתו ושמחתי", עכ"ל.

ולפי"ד נראה דהכא, כיון שעובדי הצרכניה אינם מצווים כלל לבער את חמצו של הגוי, שהרי נמכר הוא לנכרי. א"כ אין כל חסרון של רוצה בקיומו בנידו"ד. וכן ראיתי בשו"ת אורח משפט להרב דיפו ז"ל (או"ח סי' פ"ו) לענין יהודים באמריקה שמוכרים את חמצם לנכרי קודם הפסח, אך עוסקים בעצמם בהחמץ בפסח. וכ' דאף דהדבר אסור למאד ויש להתריע ולזעוק ע"כ. מ"מ מדין רוצה בקיומו ליתא, ומשום דלא מצינו שקנסו חז"ל על דבר שרוצה בקיומו באופן שלא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. ומאחר שהחמץ נמכר כבר לנכרי, ממילא הישראל אינו עובר עליו כלל. (ועי"ש במש"כ לענין האם מו"מ בחמץ זה נחשב להערמה במכירה). וא"כ ה"ה בנידו"ד.

אמנם עצם דימוי החת"ס מע"ז לחמץ, צ"ע לדידי אני עני. דמה ענין ביעור ע"ז, אשר נצטווינו לבער כל ע"ז מן העולם וגם ע"ז ויי"נ דנכרים, לבין חמץ. דאנו מצווים לבער רק את חמץ הישראל, אך לא את חמץ הנכרי. וא"כ מהו הדמיון שבין רוצה בקיום דבר ע"ז שמצוה לבערו, לבין ביעור החמץ שאין מצוה לבערו, דשל נכרי הוא.

והנה מצינו ב' ביאורים וגדרים בדין רוצה בקיומו. א] דעניינו דמכיון ואנו מצווים לבער הע"ז והיי"נ, להכי אל לנו לרצות בקיום הע"ז. וכ"נ מדברי רש"י בע"ז (סד, א ד"ה רבנן). ב] רוצה בקיומו יסודו הוספה לדין איסוה"נ. והיינו שבנוסף לאיסור ההנאה, התווסף לנו איסור להנות ולרצות שהדבר הקיים יהיה בעולם. ובס' מקור חיים להגאון בעל הנתיבהמ"ש (סי' ת"נ) נראה שייסד כן. ונראה מדבריו, לפום מיעוט הבנתי הקלושה, דחילק בין רוצה בקיומו דע"ז לרוצה בקיומו דפסח. דדין רוצב"ק בע"ז עניינו דמאחר ועלינו לבער כל ע"ז שבעולם, לכן נאסר עלינו להיות זקוקים לה גם באופן שלא נרויח ממנה אלא רק נימנע מהפסד ממון. אך דין רוצה בקיומו דחמץ עניינו כעין איסוה"נ (ולא משום שמצוה עלינו לבער חמץ נכרי אלא דכשם שחמץ אסור לנו בהנאה, כך התווסף דין חז"ל שאסור לנו גם לרצות בקיום חמץ הנכרי), ולפי"ז שרי לרצות בקיום חמץ שלא מרויח ממנו אלא רק מונע על ידו הפסד ממון. דהפסד ממון לא נחשב להנאה, וכדמצינו בפ"ו דב"ק בסוגיה דמבריח ארי. (ולקמן נעסוק בענין זה).

סו"ד אנו למדים שאם הגדרת רוצה בקיומו היינו כעין איסוה"נ. א"כ גם מדברים שאין אנו מצווים לבערם, אל לנו לרצות בקיומם. וכמש"כ הטושו"ע שאסור להשכיר לנכרי כלי לפסח לבשל בו חמץ, מפני שרוצה בקיום החמץ כדי שלא יתבקע הכלי. וא"כ אף דאין אנו מצווים על חמצו דהנכרי. מ"מ אסור לן לרצות בקיום חמצו במקום דאיכא נפקותא לטיבותיה לדידן. ואם גדר רוצה בקיומו הוא כדי שהישראל ידאג לביטול הע"ז, א"כ זהו שייכא דוקא בע"ז ולא בחמץ בפסח, וכמש"כ הפר"ח בסי' ת"נ, ועי' נשמת אדם הלכות פסח סי' ו'. וא"כ ממ"נ דברי החת"ס אינם ברורים כל צרכם. וגם מש"כ דהגאון מליסא כתב כדבריו, הראנו לדעת ששונים דבריהם, וצ"ע.

והחת"ס בתשובה להגר"ב איגר ז"ל (ח"א או"ח סי' קט"ז) כתב וז"ל: ומה דבדיק לן מחותני הגאון נ"י על דברת המג"א סי' תמ"ח סק"ה דבנותן חמצו ע"מ להחזיר ליכא אלא משום חומרא דחמץ, אבל מעיקר הדין שרי. וקשה הא רוצה בקיומו של חמץ שאם יאבד באונס פטור הנכרי לשלם. ואפי' למ"ד חייב לא בעי למיקם עמו בדינא ודיינא. אלו דברי מחותני הגנ"י. ולפע"ד לא מצינו רוצה בקיומו אלא ברוצה להרויח, כמו שכרו לשבור ביי"נ או בקיום כלאים במס' ע"ז ר"פ השוכר ובפ' אין מעמידין גבי חרס הדריינא, שרוצה בקיומו ליהנות בסמיכת כרעי המיטה. וכן המשכיר יורה לבשל בו חמץ בטור ובמג"א סי' ת"נ. אבל להיות ניצל מהפסד לא שמענו. דהרי הרהינו אצלו ואומר מעכשו מותר, אע"ג דאם נאבד באונס יהיה הנכרי פטור מלשלם ורוצה הישראל בקיומו, והמקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי מותר, אע"ג דבודאי רוצה הוא בקיומו שהרי קיבל אחריותו. ואומרים באיסוה"נ הרי שלך לפניך, אעפ"י שעי"ז רוצה בקיומו והכל שלא להפסיד קרנו, אבל לא להרויח, עכ"ל החת"ס. והוא ז"ל שב על יסודו זה כמה פעמים בתשובותיו.

ואני עני התקשיתי טובא מגמרא ערוכה, בע"ז סד, א, אשר הזכרתיה לעיל, דישראל שהיה נושה בעכו"ם מנה דאסור לנכרי למכור יי"נ כדי לשלם החוב דהוי רוצה בקיומו. ועי' כלבו (סי' צ"ו) שכתב בשם בה"ת דאיירי כשאין לנכרי דבר אחר למכור לצורך החוב, ואם נמצא כן אזי מותר למכור גם היי"נ. וא"כ חזי' דרוצה בקיומו נאסר באופן שהישראל רוצה בו כדי לא להפסיד ממון ורק לקבל בחזרה את חובו ומבלי להרויח, וצ"ע.

ואפשר דיש לתרץ בדוחק דהכא איירי בתשלום הריבית על החוב אך לא בחוב עצמו. וריבית החוב אינו מניעת הפסד אלא רווח, וא"ש. ואכתי צ"ע.

אמנם אחר שיצא הדבר מפי המלך, החת"ס זי"ע, יתכן דלפי"ז בנדו"ד לית איסורא דרוצה בקיומו לגבי בעלי הצרכניה. מפני שקשה להגדיר ספירת מלאי כרווח, אלא כמניעת הפסד ותו לא. שע"י הספירה מכלכלים דרכיהם בתבונה ויודעים צעדיהם אל נכון. אמנם גבי העובדת הסופרת ודאי שרוֹצָה בקיום החמץ כדי להרויח את שעות הספירה. אך כשעובדת בלאו הכי בשעות קבועות או שמעדיפה לשבת בביתה ולא לספור את החמץ, ורק מתוקף עבודתה נאלצה לעשות כן, אזי נחשב שאינה רוצה בקיום החמץ. ועיין לקמן בדברי השע"ת שהבאנו באות ג', דכה"ג לית לאיסור רוצה בקיומו.

ג) הנה מצינו בהלכות פסח דאסור ליגע בחמץ דילמא אתי למיכליה, וכבשו"ע ונו"כ סימן תמ"ו ובמקומות רבים. ובשע"ת ובאה"ט סס"י ת"נ הביאו לדברי השער אפרים סי' ז' בדין יהודי שהיה שומר לשנה על יין נכרי, אי מותר לשמור ולקבל המעות בעד השכר בפסח. ומסי' דרשאי הישראל לעמוד על המשמר, ויקח עמו עוד אחד שיישב עימו, דאז אין לחוש שמא אתי למיכל מיניה, כמ"ש בהלכות שבת סי' ער"ה, ומטעם רוצה בקיומו אין חשש, כשאין הישראל עושה מעשה בידים, רק יושב ומשמר, עכ"ל הבאה"ט. וראיתי שציינו גם לדברי שו"ת דובב מישרים ח"א סי' מ' שאסר ליהודי לעבוד ברשתות מזון חמץ של נכרים שמא יבוא לאוכלו, (ואין הספר תח"י). ובעניותי צריך להרהר האם שייך אתי למיכליה בשקיות מזון סגורות השייכות לצרכניה, כאשר אחראי הצרכניה מסתובבים במקום. ועי' משנ"ב סי' תמ"ח סקי"ב דאיכא למיחש שיבוא לאוכלו דכיון דדידיה הוי מעיקרא לא בדיל מיניה, עכ"ל. וא"כ דוקא כשהחמץ היה שלו קודם לכן לא בדיל מיניה. אך הכא הלא החמץ שייך לצרכניה. ויש לסלסל בדבר. וכמו"כ הלא צריך לכסות החמץ המכור, כמובא במשנ"ב שם בשם הפוסקים. א"כ כיצד אפשר לספור את המלאי?!

ד) והנה כל הדברים דלעיל אינם נצרכים כלל, אחר שנראה פשוט דספירת מלאי חמץ פסח הוי הערמה. וכבר האריכו הפוסקים רבות בדינים אלו של הערמה במכירת חמץ. ואף שיש הסוברים שהערמה שנעשתה רק אחר המכירה אינה מבטלת את המכירה. מ"מ ודאי דאסור לעשות כן, וכמש"כ הפוסקים. ועוד הוסיף לי בדבר הגרש"ז גרוסמן שליט"א מרא דאתרא דפ"ק, דיתכן ודרישת בעלי רשת הצרכניות לספור מלאי חמץ בפסח, מוכיחה שמכירת החמץ נחשבת בעיניהם לבוקי סריקי והמכירה בטלה לגמרי, עי' בדבר בספרו סידור פסח כהלכתו.

ה) ובנוסף לכל הנ"ל אמרתי למנהל הצרכניה דבלאו הכי אסור לספור מלאי בחוה"מ, באשר אינו דבר האבד. וכל מה דהתירו לפתוח רשתות מזון בחוה"מ הוא משום צורך המועד וכבוד יו"ט, עי' שו"ע ונו"כ תקל"ט. אך אין היתר לעסוק בכל צרכי המסחר שבצרכניה כבשאר ימות החול. אמנם לעובד עצמו הוי דבר האבד. אך למנהלים אי"ז דבר האבד, וכאמור.

– מכתב –

אל הו"כ מורי ורבי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א

בהורמנא דרבנו שליט"א אציע ספיקותי שנסתפקתי בהם בעוניי.

א) החת"ס או"ח קט"ו כתב דאיסור רוצה בקיומו נאסר רק במקום רווח, אך לא כשנוגע למניעת הפסד. והתקשתי טובא מדברי הש"ס בע"ז ס"ד א' דישראל שהיה נושה בעכו"ם מנה אסור להנכרי למכור היי"נ כדי לשלם חובו משום רוצה בקיומו, ושם הוא ממש מניעת הפסד, וצ"ע.

ב) החת"ס או"ח קכ"ח כתב דרוצה בקיומו הוא דוקא במקום שמצוה לבערו מן העולם, וכעבודה זרה וחמץ בפסח. וצ"ע דבשלמא בע"ז מצוה לבער גם ע"ז דהעכו"ם. אך לכאו' לית עניינא לבער חמץ של נכרי. והלא בש"ס מצינו כו"כ פעמים דאיכא רוצה בקיומו גם בחמץ של נכרי, וכן בטושו"ע סי' ת"נ, וצ"ע.

והשיב מו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א:

א) חוב של גוי הוא קרוב להפסד כמ"ש בע"ז ו' ב' גוי לענין פרעון לעולם מיצר, והוי ריוח ממש.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *