מכירת חמץ בפסח (חלק ב): הלכות ומנהגים

במאמר בשבוע שעבר ביארנו את הרקע הכללי למנהג מכירת חמץ הנהוג בימינו. ראינו גם דעות שהתנגדו למכירת החמץ וקנייתו לאחר הפסח – אך כאמור שם, פוסקים רבים אישרו את מכירת החמץ, הן בנסיבות מיוחדות (כגון בעלי מפעלים ומבשלות), והן בבתים רגילים. השבוע נפנה את תשומת לבנו לדינים הפרטיים של המכירה: איך ממנים את הרב או את הממונה על מכירת החמץ? האם אפשר לקנות חמץ לאחר חתימה על שטר מכירה? מתי מתבצעת המכירה, ומה כדאי לכלול במכירת החמץ?

מינוי הרב למכירת החמץ

מעיקר הדין, ניתן למנות את הרב או את הממונה על מכירת החמץ, בדיבור בלבד, כלשון ה'שולחן ערוך' (חו"מ, סימן קפב, סעיף א): "ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים, אלא באמירה בעלמא, בינו לבין חבירו". כך ניתן למנות אדם כשליח למכור את החמץ גם אם אין הממונה (הרב) עומד מול הממנה (המוכר), כגון על-ידי מכתב,  מסר בדוא"ל, שיחת טלפון, וכך הלאה (שו"ת צמח צדק, או"ח, סימן מו; ערוך השולחן, סימן תמח, סעיף כח; חזון איש, אבן העזר, סימן קב).

עם זאת, נהגו לחזק את המינוי למכירת חמץ על-ידי כתיבת שטר הרשאה, בחתימת ידו של הממנה (ראה מהרשד"ם, חו"מ, סימן קמו, קע), ויש בזה הידור מכיון שבאופן זה לא יוכל הממנה להכחיש ולכפור במכירה. במכירה המתבצעת באתר האינטרנט שלנו (www.din.org.il) מתקיימת מעלה זו, אם כי לא מתקיימת בו חתימה קונבנציונאלית על שטר .

יש שנוהגים לחזק את מינוי השליחות על-ידי קניין סודר: הממנה נוטל את סודרו של הממונה, ומגביהו לשם חיזוק המינוי (עניין חיזוק ההסכם הוזכר ברמב"ם, הלכות מכירה, פרק ה, הלכה יא), אך לא כולם נהגו כן. החזו"א (הובא בארחות רבינו, מכירת חמץ א) לא נהג לקבל קנין על מכירת החמץ.

רבים נוהגים למסור תשלום קטן לממונה על טרחתו בעסק המינוי. יש שנתנו טעם לכך בשביל שיהיה הממונה "פועלו" של הממנה, ובתור שכזה תתחזק השליחות (מועדים וזמנים, ח"ד, סימן ערה; בהגדת 'מנחת חן', מכירת חמץ, אות ו, כתב שבכך תועיל השליחות אפילו על חמץ שעדיין לא בא לרשותו, כי פועל משעבד את גופו אפילו לדבר שלא בא לעולם).

קניית חמץ לאחר חתימת שטר הרשאה

אחרי החתימה על שטר הרשאה, עדיף שלא לקנות עוד חמץ שמעוניינים לכלול במכירת החמץ. זאת משום שיש פוסקים הסוברים שאין אדם יכול לעשות שליח למכור דבר שעדיין אינו ברשותו. הלכה זו מסתמכת על דברי הגמרא (נזיר יב, ב) שאדם יכול לעשות שליחות רק במה שיכול לעשות בעצמו. כיון שאין אדם יכול למכור את מה שעדיין לא רכש, הרי שאינו יכול לעשות שליח על כך.

מי שבכל אופן רכש חמץ לאחר שחתם על שטר ההרשאה, יש לו להניח את החמץ במקומות שנמכרו או הושכרו לגוי, בכוונה להקנות את החמץ לגוי על-ידי מעשה ההנחה. אפשרות עדיפה היא, לפנות לרב ולבקש ממנו למכור אף את החמץ שנרכש – שכן כאמור, מעיקר הדין אין צורך בכתב ההרשאה, ודי במינוי שליחות בעל-פה.

אולם, אם נכתב בשטר הרשאה שרשאי הממונה למכור אפילו את החמץ שנקנה לאחר חתימת השטר, יש אומרים שהמכירה חלה (שו"ת דברי מלכיאל, חלק ד, סימן כב, אות יז), ואין צורך לפנות שוב לרב.

בנוסף, יש שטענו שבנוגע לחמץ, ניתן למכור גם את מה שלא נכלל בשטר, משום שהמכירה היא זכות עבור המוכר, ו"זכין לאדם שלא בפניו" (שו"ת צמח צדק, או"ח, סימן מו; וראה גם בערוך השולחן, סימן תמח, סעיף כח, שכתב שחמץ הוא דבר מיוחד, ודי בגילוי דעת בלבד בשביל לסלק אותו מרשות המוכר). אין לסמוך על דעה זו לכתחילה.

חובת פירוט המוצרים ומחיריהם

כשמוכרים חמץ באמצעות רב, שמוכר חמץ עבור אנשים רבים, אין צורך לפרט את מוצרי החמץ אותם המוכר מעוניין למכור (אגרות משה, או"ח, ח"א, סימן קנ). כך עולה אף מדברי רבי עקיבא איגר (שו"ת רבי עקיבא איגר, תניינא, סימן ז), שדי בכך שימכור אדם את כל חמצו: "ובעיקר הדין בנידון דנן פשוט שקנה החמץ, דבאומר סתם כל חמצי שיש לי בעולם מכור לך, קנה, כמו באומר כל נכסי מכור לך" (וראה ביאור הלכה, סימן תמח, ד"ה דבר מועט).

יש שנהגו לפרט את סוגי החמץ הנמכרים, אך לא את הכמויות, כפי שכתב ב'ערוך השולחן' שאין חובה למדוד את כמות החמץ שנמכר (ערוך השולחן, סעיף כח). עם זאת, יש רבנים שנהגו לפרט את החמץ הנמכר בצורה מדויקת (ראה קנין תורה, ח"ד, סימן מג).

כתבו הפוסקים שמחיר החמץ צריך להיקבע מראש (מקור חיים, סימן תמח, סק"ט; חיי אדם, כלל קכד, סעיף ג), כדין הכללי של מכירה: "אין הרשות קונה, ולא הכלי, ולא משיכה, ולא הגבהה, אלא אם כן פסק תחילה המידה בכך וכך. אבל כל זמן שלא פסק אין לו שום צד שיקנה בו".

מי שאכן מציין את מחיר המוצרים בשטר ההרשאה, אין לו לציין מחיר פיקטיבי גבוה בהרבה מהמחיר האמיתי, מחשש שההפרש בין המחיר האמיתי לבין המחיר הנקוב יגרום לביטול המכירה (ביאור הלכה, סימן תמח, ד"ה בדבר מועט – וזאת שלא כדעת ה'פרי מגדים', משבצת זהב, אות ה). עם זאת, מותר לכתוב מחיר נמוך יותר מהמחיר האמיתי (תרומת הדשן סימן קל; חק יעקב, סימן תמח, ס"ק טז; חיי אדם, שם). הסיבה לכך היא משום שאין חשש של ביטול המכר במה שהקונה (הגוי) מקבל עסקה טובה. עם זאת, יש שחששו מלעשות כן, כיון שנראה הדבר כהערמה.

אך חשוב לציין שאין צורך בפירוט מדויק של מחיר מוצרי החמץ, ודי בקביעה כללית שמחיר המוצרים ייקבע לפי שומה של שמאי (פתחי תשובה, חו"מ סימן רט; שו"ת דברי מלכיאל, שם, אות נא; שו"ת אגרות משה, או"ח, סימן קנ), או "כפי השער השווה בעיר זו" (צמח צדק, או"ח, סימן מה). רק אם רוצה הגוי לשמור את החמץ לעצמו, עולה הצורך של הערכת מחיר מדויקת, ואילו בדרך כלל, כיון שמחזיר הגוי את החמץ לבעליו המקוריים, אין צורך בכך.

יש לנהוג בדרך דומה גם בנוגע למקום שנמכר או הושכר לגוי (נשמת אדם, מכירת חמץ, סעיף ג, ה). בדיעבד, יש שכתבו שגם בלי שום פירוט, המכירה תקפה (חשב האפוד, ח"ב, סימן פח).

זמן מכירת חמץ (מכירת י"ג או י"ד)

מכירת החמץ חייבת להתבצע לא יאוחר מסוף שעה חמישית (לפי שעות זמניות) מתחילת היום (חיי אדם, כלל קכד, סעיף ב). יש המחמירים להקדים את זמן מכירת החמץ ליום י"ג בניסן, לפני שקיעת החמה, כדי שלא תחול חובת בדיקת חמץ על אותו חמץ ואותם מקומות שנמכרו (מקור חיים, סימן תלו, ס"ק ד).

אך פוסקים רבים מקילים בדבר, וסוברים שמותר מלכתחילה למכור את החמץ ולהשכיר את מקום החמץ בערב פסח (ביום י"ד בניסן), ואף על פי כן אינו מתחייב בבדיקת חמץ של אותם מקומות הנכללים במכירה (האחרונים האריכו מאד בשאלה זו: ראה שו"ת בנין עולם, סימן כ; שו"ת צמח צדק סימן לו; ועוד). ב'משנה ברורה' (סימן תלו, ס"ק לב) הביא את הדעות החלוקות בעניין זה,  וסיים: "ומכל מקום, אף דאין למחות ביד המקילין, המוכר ביום י"ג שפיר עדיף טפי".

כיון שמכירת החמץ פוטרת את המוכר מבדיקתה, ראוי למי שמוכר את כל ביתו וחמצו לגוי (כגון מי שנוסע לכל ימות הפסח) לשייר חדר או חלק מהבית, ולהוציאו מכלל המכירה, כדי שיוכל לקיים מצוות בדיקת חמץ באותו מקום.

אם לא הספיק הרב (או המוכר הפרטי) למכור או לתת את החמץ לגוי לפני שעה ששית (סוף שעה חמישית), שהוא זמן איסור הנאה של חמץ, שוב אינו רשאי למכור את החמץ לגוי (ראה ביאור הלכה סימן תמג). אך יש מקילים ומתירים מכירת החמץ עד סוף שעה עשרית לפי שעות זמניות (שולחן ערוך סימן תמג, ס"א, ומשנה ברורה ס"ק ט). אין לסמוך על דעה זו אלא במקום הפסד גדול.

חמץ הנמצא במדינה אחרת

שאלה מעניינת מתעוררת בבן מדינה אחת, המוכר חמץ הנמצא במדינה אחרת: האם זמן המכירה תלוי במקומו של המוכר, או במקומו של החמץ? נחלקו הפוסקים בשאלה זו, כשיש מצדדים שהאיסור תלוי בזמן איסור חמץ לפי מקום האדם, ויש אומרים שהאיסור תלוי במקומו של החמץ (ראה עונג יו"ט סימן לו; שו"ת האלף לך שלמה סימן רו; אגרות משה, או"ח, סימן צד, צה). לפי דעת רוב הפוסקים, עיקר הדין נקבע לפי מקומו של בעל החמץ.

לכן בן חו"ל הנמצא בארץ ישראל צריך למכור את החמץ שבביתו קודם זמן האיסור במקום שהותו (ולא עד זמן איסור של חו"ל). אם בני ביתו שבחוץ לארץ ממשיכים להשתמש בחמץ על זמן האיסור  שם, יש להקנות להם את כל החמץ, והם ימכרו לגוי לפי הזמן במקומם (שו"ת מנחת יצחק ח"ז, סימן כה, אות א). כך גם להיפך: בן ארץ ישראל השוהה בחו"ל, יש לו לכתחילה למכור את החמץ לפי הזמן המוקדם יותר בארץ ישראל, ולא לחכות עד זמן האיסור בחו"ל.

מה מוכרים?

כאמור לעיל, יש נוהגים למכור חמץ גמור במכירת חמץ. מכירת חמץ גמור תכלול מצרכים כמו לחמים, דברי מאפה שונים, דגני בוקר, שאור, שמרים, משקאות חריפים, בירה, תרופות שיש בהם חמץ, וכך הלאה.

גם לאלו המקפידים שלא למכור חמץ גמור, ישנם מצרכים רבים שראוי לכלול במכירת חמץ, למרות שאינם עונים על ההגדרה של 'חמץ גמור'. דוגמא טובה לכך היא קמח. עקב תהליך של שטיפה שעוברים החיטים (במים או באדים) כחלק מתהליך הטחינה, אין להשתמש בקמח רגיל לאפיית מצות לפסח (ראה שולחן ערוך, או"ח, סימן תסז, ס"ב). אולם, עם זאת, אין הקמח נחשב בשל כך ל'חמץ גמור', ורבים כוללים אותו במכירת החמץ (ראה 'תקנה מכירת חמץ', פרק ד, הערה ב).

בנוסף, יש למכור דגנים שונים בהם יש הרבה גרעינים מונבטים, המוכיחים על היותם חמץ (דבר משה, תנינא, סימן צח, אות כא), יש מי שהמליץ למכור אף את החיטים השמורים לפסח, מפני החשש שמא יש בהם חטים שנבטו (שו"ת רבי משולם איגרא, או"ח, סימן לט, אות טז).

יש למכור גם את החמץ הדבוק בתוך הכלים (אם כי כלים דידן בדרך כלל נקיים), ויש שמוכרים אפילו בליעות חמץ, אם כי אין חובה לעשות כן (חזו"א, סימן קיז, ס"ק טו). עם זאת, יש להיזהר שלא למכור את הכלים עצמם, ומי שמכר את הכלים חייב להטבילם לאחר הפסח, כשמקבלם בחזרה מן הגוי (אך יטבול בלי ברכה: ראה תשובות והנהגות סימן רצד; שו"ת דבר משה, שם).

מי שיש לו מניות בחברה שלה מפעלים המייצרים או שיש ברשותם דברי חמץ, יש לכלול את המניות בשטר מכירת החמץ. מניות אלו אינן נחשבות ל'חמץ גמור', משום שלדעת פוסקים רבים מניות אינן נחשבות לבעלות גמורה, אך עם זאת, יש לכללם במכירת חמץ (ראה מהרי"א הלוי, ח"ב, סימן קכד; מנחת יצחק, ח"ג, סימן א).

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. הגוי חוזר ומקנה את החמץ לרב, בשליחות כל הנמנים על מכירת החמץ, באותם קניינים שנעשה למכור את החמץ לגוי. בנוסף, כיון שהחמץ מונח, בדרך כלל, ברשות המוכר, הרי שהוא קונה בחזרה את החמץ על-ידי רשותו (קניין חצר).

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל