מצוות אכילת מצה

כ"ט אדר ב' ה'תשע"א

“בָרִאשון בּאַרְבּעָה עָשׂר יוֹם לַחודֶשׁ, בּעֶרֶב, תאכְלוּ, מַצות” (שמות יב)

מצוות עשה מהתורה לאכול מצה בליל ט”ו בניסן [ליל הסדר]. לפני האכילה מברכים שתי ברכות: “ברוך  אתה  אד-ני אלוה-ינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ”  ו”ברוך אתה אד-ני , אלה-ינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מצה”

הכמות החייבת להיאכל:

  • לכתחילה יש לאכול כמות של פעמיים כזית שהיא 27 גרם –  כשליש מצת-יד. ובמידת הצורך כגון שקשה הדבר ניתן להסתפק ב: 11 גרם – כשביעית מצת-יד קטנה.
  • יכול לאכול רק ‘כזית’ אחד, יאכלנו ב’כזית’ הראשון בתחילת הסעודה, שמברכים עליו המוציא ו’על אכילת מצה’.
  • מי שיכול לאכול יותר, יאכל גם את ה’כזית’ של ה’אפיקומן’
  • מי שיכול לאכול יותר, יאכל גם את ה’כזית’ בסימן ‘כורך’, עם המרור.
  • ומי שיכול רצוי שיאכל בזמן אכילת ה’אפיקומן’ שני ‘כזיתים’ – אחד זכר לקרבן הפסח, ואחד זכר למצה שהייתה נאכלת עם הקרבן.

(על פי הרב גינזבורג רב היישוב עומר)

טעם המצווה:

שני טעמים ניתנו בתורה למצווה זו:

הטעם האחד הוא משום שבהיותם במצרים, לפני אכילת קרבן הפסח שהקריבו, ציווה ה’ את בני ישראל לאכול את קרבן צלי האש יחד עם מצה ומרור. שנאמר: וְאָכְלוּ אֶת הַבָשָׂר בַלַיְלָה הַזֶה, צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ”,

הטעם השני לאכילת מצות הוא לזכר הדחק וחוסר הזמן של הבוקר שלאחר אכילת הפסח שלא הספיק בצקם לתפוח / להחמיץ, כי גורשו ממצרים. כמו שנאמר: “ויּאפוּ אֶת הַבָצֵק אֲשֶר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִי לֹא חָמֵץ, כִי  גֹרְשׁוּ מִמִצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵה, וְגַם-צֵדָה לֹא-עָשׂוּ לָהֶם” (שמות י”ב, לט).

מדאורייתא:

כותב החתם סופר: “מצוות עשה של אכילת מצה משומרת בליל פסח, היא יחידה שנשארה לנו מכל מצוות אכילה שבכל התורה. שהרי כיום אין לנו לא אכילת קרבן פסח ולא אכילת קדשים, לא תרומה ולא מעשר שני. רק מצווה אחת משנה לשנה [אכילת מצה] ואם גם היא לא תועלה בידינו בשלמות… הייטב בעיני ה’ חלילה ?” (שו”ת חו”מ, קצ”ו, השמטות)

מצה בזמן הזה:

הגמרא במסכת קידושין לז דנה בסוגית חיוב מצה בזמן הזה, לכאורה הואיל וכתוב בתורה (במדבר ט) כי יש לאכול את המצה יחד עם קרבן הפסח כמו שכתוב: “צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ”, משמע שרק בזמן שמקריבים קרבן פסח, יש חיוב לאכול מצה, אך בזמן שאין קרבן פסח, אין חיוב לאכול מצה. ומכריעה הגמרא, מכך שנאמר “בכל מושבותיכם תאכלו מצות” – המילה מושבותיכם באה לרבות בכל מקום ובכל זמן שאתם יושבים –  לרבות בזמן הזה.

מצה כל שבעה:

כאמור המצווה והחיוב מן התורה הוא על אכילת מצה בליל חמשה עשר, היינו ליל הסדר. האם ישנה מצווה באכילת מצה בשאר ימות הפסח שלאחר ליל הסדר?

  • הרמב”ם פוסק: כי “בשאר הרגל אכילת מצה רשות, רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או כליות או פירות. אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה, ומשאכל כזית יצא ידי חובתו”. [הלכות חמץ ומצה ו ה]
  • בשולחן ערוך פוסק רבי יוסף קארו: “אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד”
  • בשולחן ערוך הרב כותב בעל התניא: “אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד… אבל שאר כל הלילות וכל הימים אינו מוזהר אלא שלא לאכול חמץ, דהיינו שאם רוצה לאכול פת שנילושה במים יזהר שלא תבוא לידי חימוץ אלא יאפנה כשהיא מצה שלא נתחמצה עדיין… ואף שביו”ט חייב לאכול פת… יכול לאכול פת שנילושה במי פירות שהיא מצה עשירה (ועיין סי’ תס”ב שבמדינות אלו אין נוהגין במצה עשירה כלל) אבל לחם עוני אין צריך לאכול אלא בלילה הראשון בלבד … שכל השבעת ימים אינו מוזהר לאכול מצה אלא שלא לאכול חמץ, ומשאכל כזית יצא ידי חובתו מן התורה.”
  • המשנה ברורה כותב בשם הגר”א כי “מצווה לאכול מצה כל שבעה, אלא שאינו חיוב”.
  • האדמו”ר מסוכוצ’וב בעל ה’אבני נזר’ כותב: (או”ח סי’ שעז), כי כאשר אוכל מצה בשבעת הימים הוא מקיים מצווה כשם שהאוכל בסוכה מקיים מצווה.

 

האוכל מצה שותף במעשה בראשית:

 

הרוקח כותב “האוכל מצה כהלכתה שבעה ימים, כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, דכתיב: “מצות יאכל את שבעת הימים”, ימים אין כתיב כאן, אלא שבעת הימים – שבעת ימי בראשית”.(ס’ רצא):

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים