מכירת ירקות המוחזקים בתולעים

כ"ד אדר ב' ה'תשע"א

יש לדון האם מותר למכור ירקות המוחזקים בתולעים כגון כרוב וחסה שאינם מגידול מיוחד.

יש להבחין בעניין זה בין חנויות המוכרות לציבור השומר תורה ומצוות המודע לאיסור תולעים ומורגל בבדיקות המאכלים, לבין חנויות המוכרות גם לציבור שאינו שומר תורה ומצוות. ובתחילה נדון בחנויות המוכרות לציבור המודע לאיסור תולעים:

מכירה לציבור שומרי תורה ומצוות

בנידון זה יש לדון משני פנים, ראשית לפי המבואר בסעיף דידן שאסור למכור סחורה מתולעת לגוי מחשש שימכור לישראל א”כ כ”ש שאסור למכור לישראל, ויש לדון מצד איסור לפני עיוור.

הנה מבואר בט”ז (ט’) שאיסור זה לא נאמר אלא בפירות שבד”כ לא צריכים בדיקה והם נקיים וכעת נמצאו  בהם תולעים דיש לחוש שיאכלום בלי בדיקה, ונראה מדבריו כי בירקות המוחזקים בתולעים, שהדבר מפורסם שטעונים בדיקה מדוקדקת, לא נאמר איסור זה שהרי אין לחוש שיאכל הישראל בלי בדיקה.

עוד יש לדון מצד הדין שנפסק  בסי’ קי”ז שאסור לעשות סחורה באיסורי אכילה, ומקור איסור זה במשנה בשביעית (פ”ז מ”ג) “אין עושין סחורה…לא בבכורות לא בתרומות לא בנבלות לא בטריפות לא בשקצים ולא ברמשים”. ושם במשנה ד’ נאמר: “ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינין טמאים מותר למכרם” וכן נפסק בשו”ע שם, והרמ”א הוסיף דה”ה אם נזדמנה לו נבלה וטרפה בביתו מותר למכרם.

עוד נפסק שם שכל שאין איסורו אלא מדרבנן מותר לעשות בו סחורה, ולפ”ז פירות וירקות שאינם מוחזקים בתולעים, אך חייבים בדיקה משום שיש בהם מיעוט המצוי של תולעים, מותרים בסחורה כיון שאינם אסורים מן התורה כמבואר בפמ”ג (שפ”ד כ”ח).

והנה הפר”ח בקונטרס אחרון בסי’ פ”ד פסק שאין איסור לסחור במאכל מתולע כיון שאין נותנים יותר דמים בשביל התולעים, ונמצא שאינו סוחר באיסור אלא רק בפירות. וחלק בזה על דברי הבית הלל (סק”ב) שאוסר לסחור בפירות מתולעים. והפמ”ג (שפ”ד י”ח) תמה על הפר”ח מה איכפת לן שאינו מקבל תוספת דמים על התולעים הרי ס”ס יש חשש שיאכל מהפרי המתולע בשעת מכירה, ע”כ צ”ע על מה מקילים העולם לסחור בדברים מתולעים האסורים מן התורה.

ונראה כי שורש המחלוקת תלוי בטעם האיסור לסחור באיסורי אכילה, דהנה הש”ך בסי’ קי”ז (סק”ב) ביאר שטעם האיסור הוא גזירה שמא יבוא לאכול מהם, כיון שמוכרם לצורך אכילה, או לפחות יטעום מהם כדרך המוכרים. טעם נוסף כתב הש”ך שהחשש הוא שהרואה אותו סוחר באיסורי אכילה יחשוב שגם אוכל מהם. ולפי טעמים אלו מובנת סברת הפמ”ג שגם במוכר פירות מתולעים יש לחוש שיבוא לטעום מהם, או שיחשדוהו שטועם מהם.

אבל הט”ז שם (א’) ביאר שאיסור זה הוא מדאורייתא כמבואר בפסחים (כ”ג.) ודרשינן זאת מהפסוק “ושקץ יהיו לכם” בהוויתן יהו שלא יסחור בהם לכתחילה, ומה שמותר לסחור אם יזדמנו לו דרשה הגמ’ מהמילה לכם- שלכם יהא (ועיין שם שכתב שאף שבשו”ת הרשב”א מבואר שאיסור זה הוא משום גזירה שמא יאכל, כוונתו שהתורה מסרה דבר זה לחכמים להחליט מה אסור ומה מותר. וכן הוכיח מתוס’ סוכה (ל”ט) שאיסור זה הוא מדאורייתא ודלא כתרומת הדשן סי’ ר’ שכתב בשם גליון התוס’ דהך דרשא הוי אסמכתא ואיסור סחורה הוא מדרבנן).

והפר”ח בסי’ קי”ז שם אזיל בשיטת הט”ז דאיסור זה הוא מדאורייתא, שהתורה אסרה לסחור באיסורי אכילה, והשתא מובנים דבריו שפיר שאיסור זה נאמר דווקא כשסוחר ומרוויח על האיסור, אולם בפירות מתולעים שסוחר רק בפירות עצמם ואינו מרוויח כלל מהתולעים לא אסרה התורה לסחור בהם. ((עיין בדרכי תשובה (סי’ קי”ז סק”ו) מש”כ בשם הגהות מהרש”ק (על הפמ”ג שם) שתלה את המחלוקת כנ”ל, ועיי”ש שהמהרש”ק תמה על משמעות דברי הפמ”ג שהטעם לאיסור סחורה מאיסורי אכילה הוא מדאורייתא ומשום גזירה שמא יאכל, איך יתכן הדבר שגם אסור מהתורה וגם הוי גזירה? ושם הדרכ”ת הביא משו”ת חת”ס (יו”ד סי’ ק”ח) שיתכן דבר זה דהתורה מסרה דבר זה לחכמים דהיכא דחיישינן שמא יאכל יש איסור סחורה והיכא שאין חשש שמא יאכל אין איסור סחורה.

 

ובעיקר מה שהבין המהרש”ק מתוך דברי הפמ”ג שאיסור סחורה הוא  מדאורייתא, לא הבנו שהרי לפי הנוסח הנדפס לפנינו כתוב כך: “דהא דאין עושין סחורה בדבר העומד לאכילה והוא אסור מן התורה, הוא שמא יבוא לאכול ממנו בשעת מכירה” עכ”ל, ולכאורה כוונתו שבאיסור אכילה שהוא אסור מן התורה (לאפוקי איסור אכילה מדרבנן) יש איסור סחורה מחשש שמא יבוא לאכול וכו’ וא”כ לא אמר הפמ”ג מעולם שאיסור זה של סחורה הוא מדאורייתא אלא רק גזירה שמא יבוא לאכול, וצ”ע.))

ברם, יש לדון סברות נוספות להתיר לסחור בפירות מתולעים אף לפי הסברה שאיסור סחורה הוא מחשש שמא יאכל ((ואין לומר שמותר לסחור בפירות אלו משום שהתולעים מהתורה בטלים בפרי ומה שבריה לא בטילה הוי דין דרבנן וא”כ מותר לסחור בו. זה אינו, שהרי התולעים ניכרים ע”ג ה פרי ע”י התבוננות, ודבר הניכר לא בטל מדארוייתא.)):

א. בשו”ת שואל ומשיב (תליתאי ח”ג סי’ ל’) כתב שכשם שמצינו היתר בדייג או צייד שנזדמנו לו דברים האסורים בתוך הדברים המותרים, או שנתנבלה לו בתוך ביתו, שמותר לסחור בהם, כך י”ל שאדם המגדל פירות, אלא שגדלו עליהם חרקים הוי כ”נזדמנו לו” ולא נאמר בזה איסור סחורה.

ב. עוד יש לדון ולומר כיון שסדר האכילה הטבעי של פירות וירקות אלו הוא ע”י בדיקה מדוקדקת מתולעים, לא שייך בזה איסור סחורה, ואף לטעמים שכתב הש”ך אין לחוש, דאין חשש שיאכל בלי בדיקה כי מדובר בפירות וירקות שהרגילות היא לבודקם, וכן אין חשש מפני  הרואים שאין לחוש שהוא אוכל איסור, שהרי ניתן לבדוק ולאכול.

לכן נראה שפירות וירקות, אף שמוחזקים בתולעים, אם ניתן לאכלם בדרך היתר כגון ע”י בדיקה או שטיפה וטחינה, אפשר לסמוך על דעת הפר”ח להקל למכרם, וכבר העיד הפמ”ג שנוהגים העולם לסחור בהם.

אמנם, כיון שיש אנשים שאינם מודעים כלל אלו פירות או ירקות מוחזקים בתולעים, נראה שמן הראוי לפרסם מודעה בחנות על הפירות או הירקות המוחזקים בתולעים למען לא יכשלו הציבור באכילתם מחוסר ידיעה.

יש להדגיש שכל דברינו הנ”ל מתייחסים רק לחנויות המוכרות ירקות לציבור השומר תורה ומצוות.

מכירה לציבור שאינו מודע לאיסור תולעים

בחנויות שחלק מלקוחותיהם אינם שומרים תורה ומצוות ואינם מודעים כלל לאיסור תולעים יש לדון האם מותר למכור להם, מחמת שני איסורים: משום איסור לפני עיור שהוא איסור תורה, ומשום איסור מסייע לדבר עבירה שהוא איסור דרבנן, וכפי שיבואר להלן.

בגמ’ ע”ז (דף ו:) איתא “אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר… ת”ל ולפני עיוור לא תתן מכשול”, ובגמ’ מבואר שאיסור זה קיים אך ורק בתרי עברי דנהרא דהיינו באופן שאם לא יתן לו כוס יין לא יוכל להשיג יין באופן אחר כיון שנמצא מעבר לנהר, אבל אם יכול להשיג את היין במקום אחר אינו עובר משום לפני עיוור. ולפ”ז אם ניתן להשיג ירקות אלו גם במקומות אחרים, א”כ המוכר אותם אינו עובר על איסור תורה של “לפני עיור”.

לפני עיור כשיכול להשיג את האיסור אצל ישראל אחר

ברם, המשנה למלך (בפ”ד מהל’ מלווה דין ב’) חידש שכל ההיתר הנ”ל הוא דווקא אם כשלא יושיט לו את הכוס יוכל להשיג יין אצל גוי, אבל אם אין לו אפשרות להשיג יין אלא אצל יהודי אחר, אכתי חשיב תרי עברי דנהרא ועובר על לפני עיור. ולפי דבריו גם בנידון דידן אם מה שהקונה יוכל להשיג ירקות אלו במקום אחר היינו חנות של יהודי אחר עדיין עובר על לפני עיור. ואף שהמשנל”מ בעצמו הביא את דעת הפני משה שחלק עליו וכן דעת כמה אחרונים לחלוק על חידושו של המשנל”מ יעויין בשו”ת כתב סופר (יו”ד סי’ פ”ג) ובשו”ת טוב טעם ודעת (תליתאה ח”ב סי’ ל”ב), מ”מ החכמת אדם (כלל ק”ל אות ב’) והברכי יוסף (חו”מ סי’ ס’ אות נ’) פסקו כדברי המשנה למלך וכן הכריע הגריש”א שליט”א בקובץ תשובות (ח”א או”ח סי’ כ’). ולפ”ז אם אין חנות של גוי באזור, באופן שלא ניתן להשיג ירקות אלו אלא רק אצל יהודי אחר, עובר משום לפני עיור. אולם אם יש באזור חנות של גוי שניתן להשיג אצלו את אותם ירקות אינו עובר על איסור תורה של לפני עיור.

 

אם עובר על לפני עיור בספק

עוד יש לדון האם עובר על לפני עיור באופן שהדבר ספק אם יבוא לידי איסור, יעויין בט”ז (יו”ד סי’ קנ”א סק”א) שמבואר בדבריו שאם הדבר ספק אם הקונה ישתמש בדבר לאיסור או להיתר אינו עובר על לפני עיור. והדבר מובן בסברא שכל שהדבר ספק אם יעבור איסור אינו נחשב מכשול ((ומה שכתב בשו”ת טוב טעם ודעת תליתא ח”ב סי’ ל”ב שגם באופן שאין הדבר ודאי עובר על לפני עיור, והוכיח כן מרש”י בע”ז ו’: שכתב שלא יושיט יין לנזיר שמא יבוא לשתות, ומשמע שגם בספק אסור, נראה כי אין כוונתו לאסור אלא רק באופן שהפשטות היא שבא לשתות את היין, דאף שהדבר לא וודאי, מ”מ כיון שזו הפשטות, לכן אסור. וכך מבואר שם בתוס’ ד”ה מנין דמסתמא למשתי ביקש. אבל דבר שלא ידוע שבא לאוכלו והוא ספק אצלו לא נראה שאוסר.)).

לפ”ז אולי היה מקום לומר דכיון שבד”כ רוב העולם שוטפים את הירק לפני אכילתו, ויתכן שיאכלו את המאכל בדרך היתר אחר שטיפה וניקוי, א”כ היה מקום לדון שאין בזה משום לפני עיור.

אמנם אם הדבר ידוע ששטיפה וניקוי שאנשים רגילים לעשות לפני אכילתם לא מסירה את התולעים, כגון באופן שמצויים תולעים בתוך הירק עצמו או בתוך העלים שלו, עדיין יש בזה משום לפני עיור.

 

איסור מסייע לדבר עבירה

דעת הר”ן פ”ק דע”ז (א: ד”ה מניין) דאסור להושיט ע”ז לגוי מדרבנן אע”ג דיכול ליטלו בלאו הכי משום דאסור לסייע לעוברי עבירה, וכן דעת התוס’ בשבת (דף ג. ד”ה בבא) והרא”ש שם סי’ א’. אמנם במרדכי (פ”ק דע”ז סי’ תשצ”ה) מבואר דאין איסור מסייע בזה.

הרמ”א בסי’ קנ”א סעיף א’ כתב שיש אומרים כי אין איסור לפני עיור אם יכולים לקנות את האיסור במקום אחר (כמבואר בע”ז ו’ דכל האיסור לפני עיור הוא רק בתרי עברי דנהרא), ויש מחמירים, ונהגו להקל כסברא ראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. והנה מה שכתב שיש מחמירים היינו דעת הר”ן וסיעתו שיש איסור מדרבנן של מסייע.

והש”ך שם (ו) כתב ששתי דעות אלו לא פליגי, דלכו”ע יש איסור מדרבנן לסייע לעוברי עבירה מישראל, אולם אין איסור לסייע לגוי או למומר בעבירתם. ויעויין בהגהות דגול מרבבה (שם) שביאר שאין כוונת הש”ך לומר שאין איסור מסייע למומר, שהרי גם ישראל שחטא ישראל הוא, אלא החילוק הוא בין מסייע לאדם שעובר עבירה בשוגג שזה אסור לכו”ע, לבין הבא לעבור עבירה במזיד שבזה כתב הש”ך כי אין מצווה להפרישו ולא נאמר בו איסור מסייע. (אמנם עיין בהגהות ברכי יוסף ובשו”ת טוב טעם ודעת תליתאה ח”ב סי’ ל”א מה שכתבו בזה).

לפי זה נמצא כי במכירת ירקות המוחזקים בתולעים, אף באופנים שלא עובר על לפני עיור עדיין להרבה מן הפוסקים יש איסור מדרבנן לסייע לעוברי עבירה, אלא שלדעת הש”ך והדגול מרבבה אין איסור זה באוכל במזיד, וא”כ יש לדון באדם שאף אם נודיע לו על איסור תולעים לא יקבל מאיתנו, דלפי שיטתם אין חובה להפרישו.

 

האם קיים איסור מסייע שלא בשעת מעשה

בשו”ת כתב סופר (יו”ד סי’ פ”ג) כתב לחדש שאיסור מסייע לדבר עבירה לא נאמר אלא א”כ מסייעו בשעת מעשה, אבל אם בשעת נתינה אכתי ליכא איסור, אין בזה משום איסור מסייע. וע”פ דברים אלו כתב ליישב את שיטת הרא”ש, דבפ”ק דשבת (סי’ א’) לגבי הוצאת חפץ בשבת מבעה”ב לעני נקט שיש לעני איסור מסייע וכתב דלא גרע מקטן האוכל נבלות שבי”ד מצווין להפרישו, וביאר הכת”ס שהטעם בזה הוא שמסייעו בשעת מעשה העבירה עצמו, ואילו בפ”ק דע”ז (סי’ ב’) מבואר ברא”ש דשרי לתת למומר איסור השייך לו  דאין מצווה להפרישו (היכא דלא קאי בתרי עברא דנהרא באופן שאין בזה משום לפני עיור), וביאר הכתב סופר דשם כיון שבשעת נתינה עדיין לא עובר המקבל על שום איסור ובשעת מעשה העבירה לא מסייעו כלל לא חשיב מסייע (( עי”ש שהגביל כלל זה דווקא באופן שאין בסיוע עיקר לגוף הדבר, אבל היכא שמסייע לו בגוף העבירה כגון בהכנת המאכל האסור, ודאי יש בזה איסור מסייע.

עוד יש להוסיף, דודאי באופן שאדם כשר קונה ירקות או פירות המוחזקים בתולעים אלא שאינו מודע שמה שקנה מוחזק בתולעים, יש חיוב להודיעו על כך מדין הוכח תוכיח וכד’, שהרי מחובתנו לדאוג שלא יכשלו באיסור, וע”כ נראה שמ”מ יש לפרסם על אותם פירות שהם מוחזקים בתולעים.)). ויסוד זה כתב גם בשו”ת בנין ציון סי’ ט”ו והובא גם בשו”ת המהרש”ם (ח”ב ס’ קפ”ד). ובקובץ תשובות (ח”א סי’ מ’) פסק הגריש”א שליט”א כדבריהם.

לפ”ז יש מקום לומר שאדם המוכר ירקות המוחזקים בתולעים אינו עובר משום מסייע כיון שלא מסייע בשעת מעשה האכילה ולא עוזר בגוף הדבר. ברם, יש להדגיש כי באופן שא”א להשיג את הירקות אלא אצלו, ובלעדיו לא היה משיג ירקות אלו, ודאי חשיב מסייע בגוף העבירה (דגם הרא”ש לא התיר אלא היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא).

מכירת ירקות החייבים בדיקה מדין מיעוט המצוי

הפמ”ג (סי’ פ”ד בשפ”ד ס”ק כ”ח) כתב שחיוב בדיקה מתולעים בירקות שמיעוט המצוי שבהם מתולע הוא חיוב מדרבנן.

ובשו”ת תורת חסד (סי’ ה’) כתב לעניין מכירת מאכלים ומשקאות לאנשים שיאכלו בלי ברכה, כי יש להתיר זאת באופן דליכא לפני עיור, כגון דלא קאי בתרי עברי דנהרא והעובר עבירה יכול לקחת האיסור בעצמו, ומשום איסור מסייע יש לסמוך להקל באיסור דרבנן באופן שאינו מוכר איסור אלא הוי רק חיוב גברא לברך.

ע”פ דברים אלו יש מקום ללמד זכות על המוכרים ירקות ופירות אלו שאינם מוחזקים בתולעים, ולומר שאינם עוברים על איסור דאורייתא של לפני עיור במכירתם משום שרק במיעוט מהם יש תולעים והוי פחות מגדר ספק דאורייתא אלא יש להם חזקת היתר ואיכא רק חיוב מדרבנן לבדקם, ומצד איסור מסייע י”ל  דכיון שפירות אלו לא נחשבים איסור אלא איכא חיוב גברא מדרבנן לבדוק לפני האכילה, ליכא איסור מסייע במכירתם.

חשוב להדגיש כי פרטי הדין בזה משתנים בין סוגי הסחורות, מקומם וטיב איכותם, וכן הדבר משתנה בין ירקות שרגילים לבשלם או לטוחנם וכדו’. וע”כ כל מי ששאלה זו נוגעת לו למעשה ישאל מורה הוראה.

 

העולה מכל האמור:

א. במכירת ירקות המוחזקים בתולעים, לאדם השומר תורה ומצוות ומודע לאיסור תולעים, אין לחשוש משום איסור לפני עיור משום שמורגל בבדיקת המזון לפני אכילתו, ובוודאי יאכל בדרך היתר.

ומצד איסור סחורה באיסורי אכילה דעת הפר”ח (בקונטרס אחרון) להתיר, והבית הלל אסר והפמ”ג (שפ”ד י”ח) נשאר בצ”ע על מה מקילים העולם. אולם יש לדון כמה סברות להתיר: או כמבואר בשו”ת שואל ומשיב דחשיב כמו נזדמנו לו, או דכיון דאפשר לאכול בהיתר אין בזה איסור סחורה.

ומ”מ נראה כי לכתחילה יש לתלות מודעה אלו ירקות  ופירות מוחזקים בתולעים.

ב. במכירת ירקות המוחזקים בתולעים במקום שמצויים בו אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, מלבד הנידון של איסור סחורה באיסורי אכילה, יש לאסור משום איסור דאורייתא של לפני עיור וכן משום איסור דרבנן של מסייע בידי עוברי עבירה.

ג. אם באותו מקום ישנה חנות נוספת של גויים המוכרת ירקות אלו כגון בעל חנות בחו”ל וכד’, המוכר אינו עובר על איסור דאורייתא של לפני עיור, וכן אין לאסור מצד מסייע לעוברי עבירה על פי דברי הבניין ציון, הכתב סופר, והמהרש”ם דכל שאינו מסייע בשעת העבירה ויכול להשיג את האיסור במקום אחר אין לאסור. יתירה מזו יש לצרף את דעת הש”ך שאין איסור מסייע למומר ודעת הדגול מרבבה שאם בא לאכול במזיד אין כלפיו איסור מסייע.

אולם מן הראוי לתלות מודעה אלו פירות וירקות מוחזקים בתולעים האסורות מן התורה.

ד. אם באותו מקום אין חנות של גויים, אך יש חנות של יהודי אחר המוכר ירקות אלו, לדעת המשנה למלך והחכמ”א עובר המוכר על איסור דאורייתא של לפני עיור, אבל לדעת הפני משה והכתב סופר והטוטו”ד  אינו עובר על לפני עיור ולשיטתם גם אינו עובר על איסור מסייע כנ”ל, אולם הכרעת הגריש”א שליט”א לפסוק כדעת המשנה למלך.        

ה. יש מקום ללמד זכות על אדם המוכר ירקות ופירות שאינם מוחזקים בתולעים אך יש חובה לבדקם משום מיעוט המצוי, משום שחובת הבדיקה היא מדרבנן ואין בזה איסור סחורה, וכן אין לחוש משום לפני עיור, לא מיבעיא באופן שיש חנות של גוי סמוכה, אלא אף באופן שאין חנות אחרת מ”מ מדובר בפרי שיש לו חזקת היתר ורק מיעוט עלול להימצא נגוע וא”כ באופן זה ליכא לפני עיור, ומצד איסור מסייע  יש מקום להקל ע”פ סברת התורת חסד שבאיסור דרבנן שאינו מוכר איסור אלא רק יש חובת גברא לבדוק אין איסור מסייע.

ו. למעשה כל אדם שהדברים נוגעים לו למעשה ישאל שאלת חכם כיון שהדבר תלוי בפרטים רבים ומשתנים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים