"ויבוא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם…" (ויקרא ט, כ"ג)
ויצאו ויברכו את העם – אמרו ויהי נעם ה' אלקינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, לפי שבכל שבעת ימי המילואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה, משה רבנו, כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו, ונדע שנתכפר לנו עוון העגל, לכך אמר להם זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו וירא עליכם כבוד ה'…" (רש"י)
יש להבין מדוע שרתה השכינה רק ביום השמיני ולא מהיום הראשון שהוקם המשכן?
עוד יש להבין מדוע הוצרך משה לפרק ולהקים את המשכן בכל יום מחדש, ולא השאירו על כנו עד אשר תשרה בו השכינה?
תשובה מיוחדת לכך כתב הרה"ג חיים שלמה שאנן שליט"א (אב"ד בתל אביב) בספרו "עיונים בפרשה", ומבאר שהתורה באה כאן ללמדנו נקודת אור בעבודת ה'.
גם אדם שהשקיע והתאמץ עד מאוד, לא יירא מכשלונות או משברים העלולים להיערם לו בדרכו, שכן גם המשכן שהוקם שבע פעמים ע"י משה רבנו בחיר הנביאים, עדיין לא שרתה בו שכינה והיו צריכים לפרקו ולבנותו מחדש, ובכך לימדה אותנו התורה שלעולם יש תקווה שהרי בסופו של דבר בפעם השמינית אכן שרתה השכינה.
אולם מאידך גיסא, גילתה לנו התורה שעל האדם להשקיע את מירב כוחותיו על מנת להשיג את מטרתו ולא להרפות ידיו אף מדבר שנראה לכאורה בלתי אפשרי, שהרי משקל הקורות של המשכן היה בודאי כמה טונות, עשרים עצים שעוביים אמה, רוחבם אמה וחצי וגובהם עשר אמות, ואת הקמתם ופירוקם עשה משה לבדו. ודאי שבאופן טבעי אין בכחו הפיזי של אדם רגיל לעשות כן, ואעפ"כ משה רבנו לא נמנע מלעשות את המוטל עליו, וההמשך היה כבר בידי שמים – המשכן קם בדרך נס.
ע"פ דברים אלו יתכן להמשיך ולומר שהתורה רמזה לנו שאדרבה, דרך העליה הטבעית של האדם בעבודתו הרוחנית היא דוקא באמצעות המכשולים והנסיונות הנשלחים אליו מן השמים, ולכן להקמת המשכן קדמו שבעה ימי פירוק והרכבה, ללמדנו שהפירוק הוא חלק חשוב בהרכבה – בבניה.
ומתוך דברים אלו עולה הבנה חדשה בדברי 'החכם מכל אדם' במשלי (כ"ד,ט"ז): "כי שבע יפול צדיק וקם" – אין אלו רק דברי עידוד ותמיכה בדיעבד, אלא אלו נקודות אור בסלילת דרכו של הצדיק ולימוד כי דרך עלייתו והגעתו למדרגתו הגבוהה היא דוקא באמצעות נפילותיו והקימה שלאחריהם.
גם אדם העולה בסולם- יוכל להתקדם לשלב הבא בסולם רק דרך ה"חורים" שבין שלבי הסולם.
