כשרות החגב (הארבה)

ה' אדר ב' ה'תשע"א

המכה השמינית:

ארבה – המכה השמינית ממכות מצרים, היה החגב אשר בהגיעו בלהקה נקרא ארבה. בפרשת בא (שמות י’) אומרים משה ואהרן לפרעה מלך מצרים:  כִּי אִם-מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת-עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךְָוכִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוכַל לִרְאֹת אֶת-הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת-יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן-הַבָּרָד וְאָכַל אֶת-כָּל-הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן-הַשָּׂדֶה. וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל-עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל-מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא-רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל-הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם  כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא-הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה-כֵּן. וַיְכַס אֶת-עֵין כָּל-הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיֹּאכַל אֶת-כָּל-עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל-פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא-נוֹתַר כָּל-יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם”.



ארבה:

החגב בהיותו בחברת להקה, משנה את צבעו לשחור עם כתמים אדמדמים, ומהווה עד היום איום גדול על החקלאות. התופעה בה מיליוני חגבים פושטים על שטחים חקלאיים ומכחידה את יבולם, נצפית מפעם לפעם בעיקר במדינות הנחשלות אשר אין בידן את האמצעים להדבירם. הפעם האחרונה בה פשט הארבה על ארץ ישראל הייתה בשנת תשס”ד. נחילי הארבה הגיעו מגבולה הדרומי של ארץ ישראל, פשטו על אילת והערבה, והגיעו עד לחופי ים המלח, ואף נצפו ברמת הגולן.

 

שמותיהם:

בתורה נכתבו שמות החגבים המותרים באכילה וסימניהם: “אַךְ אֶת־זֶה תֹּאכְלוּ, מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף, הַהֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע; אֲשֶׁר לו כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו, לְנַתֵּר בָּהֵן עַל־הָאָרֶץ׃  אֶת־אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ, אֶת־הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ, וְאֶת־הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ; וְאֶת־הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ, וְאֶת־הֶחָגָב לְמִינֵהוּ׃ וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף, אֲשֶׁר־לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם; שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם׃ [ויקרא י”א]

מיניהם:

מכך שהתורה הצמידה את המילה ‘למינהו’ לשמו של כל זן וזן המותר באכילה, למדו חכמינו זכרונם לברכה כי קיימים עוד מינים המותרים באכילה: “מיני חגבים שהתירה תורה, שמונה; ואלו הן: (א)חגב; (ב)ומין חגב- והיא הדובנית; (ג)חרגול; (ד)ומין חרגול- והיא עצרוניא; (ה)ארבה; (ו)ומין ארבה- והיא ציפורת כרמים; (ז) סולעם; (ח) ומין סולעם- והיא יוחנה ירושלמית”. [רמב”ם מאכלות אסורות א] סך הכול שמונה זנים.

סימניהם:

מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן, אוכל; מי שאינו בקי בשמותיהם בודק את סימניהם שנכתבו בתורה: א)שיהיו לו ארבע רגליים בנוסף לשתי הרגליים שיש לו בשביל לנתר. ב) ארבע כנפיים. ג) הכנפיים יכסו את רוב גופו. ד) שיהיו לו שתי רגליים לנתר.

מסורת:

בשולחן ערוך נפסק: כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפיים, וכנפיו חופין אח רוב אורך גופו ורוב היקפו, ויש לו שני כרעים לנתר [ לקפץ ולהעתיק ממקום למקום] בהם, ואפילו אין לו עכשיו ועתיד לגדלם לאחר זמן. אלא שמוסיף רבי יוסף קארו ופוסק: שאף על פי שיש בו כל הסימנים הללו, אינו מותר אלא אם כן שמו חגב, או שיש להם מסורת ששמו חגב [יו”ד פ”ה]

המתירים:

יש מהתימנים הנוהגים לאכול חגב מזן ‘אַרְבֶּה’ שיש לו סימני טהרה, כיוון שיש  להם עליו מסורת שנהגו לאוכלו מקדמת דנן. מסירים את הראש את הכנפיים ואת הרגליים. ובהסרת הראש נשלפים גם בני המעיים. החלק הנאכל הוא הגוף עצמו שהוא פריך במרקמו, ועשיר בחלבונים ובשומנים. ניתן לבשלו בסיר עם מים ומלח, לאפות בתנור, או לאדות במחבת. אינו טעון שחיטה, אולם אין לאוכלו חי. ברכתו ‘שהכול נהיה בדברו”

האוסרים:

הט”ז פוסק: “ועכשיו נוהגים שלא לאכול שום חגב אפילו בידוע ששמו חגב, לפי שאין אנו בקיאין בשמותיהם”. ערוך השולחן כותב: “בחיינו לא שמענו על מקום שאוכלים חגבים”. גם רבי חיים בן עטר בעל האור החיים הקדוש אסר אף הוא לאכול חגבים, אף על פי שהייתה להם מסורת היתר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *