קריאת פרשת זכור

כ"ד אדר א' ה'תשע"א

פרשת זכור בהברה ספרדית למי שנוהג להתפלל בהברה אשכנזית (או להפך)

בספר מקראי קודש (סי’ ז’ בהערה), כותב הג”ר יוסף כהן זצ”ל ששמע מהג”ר צבי פסח פראנק זצ”ל שמי שנוהג להתפלל בהברה אשכנזית יש להקפיד בשמיעת פרשת זכור בהברה אשכנזית, וכן הנוהג להתפלל בהברה ספרדית יקפיד לשמוע בהברה ספרדית. אולם כבר מבואר בספר “הליכות שלמה” (מועדים פי”ח א’) שדעת הגרש”ז אויערבאך זצ”ל שאף שלכתחילה יש להקפיד על כך, מ”מ יוצא ידי חובה גם אם שמע פרשת זכור בהברה שונה ממסורת אבותיו.

והנה לעניין קריאת התורה בשאר ימות השנה לא נהגו בקהילות ישראל להקפיד על כך כלל, ואדם הנוהג להתפלל בהברה אשכנזית יוצא ידי חובה גם בשמיעת קריאת התורה בהברה ספרדית, וה”ה להפך, אדם הנוהג להתפלל בהברה ספרדית שהתפלל במניין אשכנזי ושמע קריאת התורה בהברה אשכנזית יוצא ידי חובה, אבל בפרשת זכור נהגו לכתחילה להקפיד יותר.

מה ההבדל בין קריאת פרשת זכור לשאר הקריאות בתורה?

ראשית, דעת התרומות הדשן (סי’ ק”ח) שמצוות קריאת פרשת זכור היא מן התורה לקרוא דוקא מתוך ספר תורה ובציבור. וכך הוכיח מלשון הרא”ש (ברכות פרק ז’ סימן כ’). וכן דעת הר”ש משאנץ (בפירושו על התורת כהנים ריש פרשת בחוקותי). וכן  פסק המשנה ברורה (סי’ תרפ”ה ס”ק י”ד) שהקריאה צריכה להיות מתוך הספר: “זכור – היינו באמירה מתוך הספר דוקא”.

(אבל בשער הציון (ה’) הוסיף שמה שצריך עשרה אין זה מדאורייתא אלא מתקנת חכמים, והוכחת התרומות הדשן מהרא”ש צריכה עיון).

וא”כ זהו החילוק הראשון בין פרשת זכור לשאר הקריאות בתורה, שלהרבה פוסקים בפרשת זכור אף הקריאה מהספר היא מהתורה ולכן יש להזהר בה יותר. (אמנם דעת הרמב”ן פרשת כי תצא שאין חיוב מהתורה לקרוא דוקא מספר ובציבור, וכן מוכח מהריטב”א במגילה (דף י”ז ע”ב ד”ה לימא) שכתב שניתן לקרוא פרשת זכור בכל לשון וכן דעת המנחת חינוך במצוה תר”ג).

שנית, חילוק מהותי נוסף ישנו בגדר הקריאה בין קריאת פרשת זכור לשאר הקריאות: החיי אדם (כלל ל”א סעיף י”א) הסתפק האם חובת הקריאה בתורה מוטלת על כל יחיד ויחיד אלא שתקנו חז”ל שלא לעשות כן אלא במניין ככל דבר שבקדושה (כקדיש וקדושה) שצריך עשרה, או שמא עיקר התקנה לקרוא בתורה לא נתקנה ליחידים אלא רק לציבור, ונשאר החיי אדם בצריך עיון. (ומתוך חקירה זו יש לדון בשאלות רבות למעשה, כגון אם יש שישה אנשים שלא שמעו קריאת התורה ועוד ארבעה שכבר שמעו האם מצטרפים למניין לקריאת התורה, שאם נאמר שזו חובת כל יחיד וצריך עשרה רק ככל דברים שבקדושה א”כ באופן זה ניתן לקרוא בתורה, אבל אם זו תקנה דוקא לציבור א”כ אין כאן ציבור של עשרה שלא שמעו. וכן יש לדון האם יחיד מחויב לחזר לשמוע קריאת התורה, ומסופר בספר אמרי דוד (סי’ כ”ב) על הגר”ח מבריסק זצ”ל שהיה מחמיר על עצמו לשני צדדי החקירה, ובדעת המשנה ברורה יש בזה קצת סתירה שכן בביאור הלכה סי’ קמ”ג ד”ה בפחות שנראה שמצדד שסגי ברוב שלא קראו כצד שהחובה היא על יחיד ואילו בסי’ קל”ה בביאור הלכה סעיף י”ד ד”ה אין מביאין כתב שלא חלה על היחיד מצות קריאת התורה וכן עיין בערוה”ש סי’ ס”ט י”ד ובשו”ת אגרו”מ או”ח ח”א סי’ כ”ח).

אולם בפרשת זכור הסכימו הפוסקים שזו חובה על כל יחיד לשמוע קריאתה, ועפ”ז כתב בשו”ת בנין שלמה (סי’ נ”ד) שהגר”א היה מהדר לעלות לתורה בפרשת זכור ולקרואתה בעצמו, משום שמצוה בו יותר מבשלוחו.

ולכן בשאר קריאות התורה שאין חובה על היחיד פשוט שהוא שומע מה שנהגו הציבור באותו מניין, אבל בפרשת זכור שיש חיוב על כל יחיד ראוי להחמיר לשמוע הקריאה כפי מסורת אבותיו.

הטעם שיוצא ידי חובה גם אם שמע קריאת זכור שלא כפי מסורת אבותיו

על אף שראוי להקפיד לשמוע פרשת זכור כפי נוסח התפילה שנוהג ממסורת אבותיו, מ”מ יוצא ידי חובה גם אם לא שמע כך. שהרי יש לדון מה החסרון אם לא שמע כמסורת אבותיו? יש לכך אחת משתי תשובות: או שהקריאה ששמע לא נחשבת קריאה בלשון הקודש, או שנחשבת קריאה בלשון הקודש אלא שזו קריאה משובשת.

והנה, בדין קריאה בלשון הקודש באופן משובש מצאנו בשו”ת מהרי”ט (ח”ב סי’ ט”ז) שכתב לגבי יבם מגמגם שלא יכול לקרוא את פרשת החליצה בחיתוך אותיות שמ”מ יכול לחלוץ. וזה לשונו: “נראה דמאחר שיודעים אנו שכך מנהגו לבטא אותם אותיות בשיבוש זה היא אמירתו, דהא דדרשינן (סוטה פ”ז מ”ד) “ככה” לעיכובא היינו שאינן נאמרים בכל לשון אלא בלשה”ק, ומאחר שדרכו להחליף המבטא כגון ה”א בחי”ת או אל”ף בעי”ן כך הוא לשונו ומכירים אנו ממנהגו מה שהוא אומר”. והמהרי”ט הביא ראיה לדבריו מהר”ן בריש מסכת נדרים (דף ב’ ע”א) שהמשנה נקטה לשונות נדרים של קונם, קונח, קונס שהם לשונות משובשים של לשון הקודש לגלות לנו שגם הנודר בצורה כזו, חל נדרו. ולפ”ז ה”ה בקריאת פרשת זכור השומע שלא כפי נוסח אבותיו לא גרע משומע בנוסח משובש שיוצא ידי חובה.

וגם אם נאמר ששמיעה זו לא נחשבת כלל כלשון הקודש, מ”מ יעויין בשו”ת חתם סופר (ח”ו סי’ פ”ו) שכתב בתוך תשובתו לחמיו הגאון ר’ עקיבא איגר זצ”ל שלפי דרכו של רש”י במגילה (דף י”ז ע”ב ד”ה בכל לשון) יוצא שמן התורה יכול לקרוא בתורה פרשת זכור או מקרא ביכורים בכל לשון ולא רק בלשון הקודש (כפי שביארו שם תוס’ במגילה י”ז ע”ב ד”ה כל), אלא שכדי לצאת ידי תקנת משה רבנו ועזרא הסופר לקרוא בתורה יש לקרוא דוקא בלשון הקודש.

ולפי דרכו יוצא ידי המצוה דאורייתא של קריאת זכור בכל לשון, וא”כ פשוט שיוצא גם בשמיעת הקריאה שלא כמסורת אבותיו.

אלא שלפי דרכו י”ל שהסיבה שהרבה לא מקפידים על כך בשאר הקריאות בתורה אף שכדי לצאת ידי התקנה של עזרא צריך לשמוע דוקא בלשון הקודש, היינו משום שסומכים על השיטות שהקריאה בכל השנה היא חובת הציבור ולכן גם הקריאה היא ככל הציבור.

4 תגובות

  • בן אור:

    שלום וישע רב.
    מה שהבאתם ראיה מש””ת מהרי”ט שם לגבי יבם מגמגם שאינו יכול לקרא פרשת חליצה שלפי זה ה”ה שהשומע פרשת זכור שלא כמסורת אבותיו שיוצא י”ח דלא גרע משומע בנוסח משובש.לענ”ד אין משם ראיה כלל לנידו”ד משום שלגבי יבם מגמגם זהו עניין אישי לגביו בלבד אבל לגבי פרשת זכור אע”פ שיש חיוב על כל יחיד ויחיד לשמוע פרשת זכור אך הקריאה אינה חיוב אישי ולכתחילה צריך מניין לקריאה זו.ומשום הכי אין גם ראיה לדבריו מלשונות של נדרים.
    לכן הייתי מבקש מכב’ לעיין שוב בתשובתכם ואשמח מה דעתכם לאחר העיון שנית.
    בברכה רבה וכו”ט.
    שלום וישע רב.
    מה שהבאתם ראיה מש””ת מהרי”ט שם לגבי יבם מגמגם שאינו יכול לקרא פרשת חליצה שלפי זה ה”ה שהשומע פרשת זכור שלא כמסורת אבותיו שיוצא י”ח דלא גרע משומע בנוסח משובש.לענ”ד אין משם ראיה כלל לנידו”ד משום שלגבי יבם מגמגם זהו עניין אישי לגביו בלבד אבל לגבי פרשת זכור אע”פ שיש חיוב על כל יחיד ויחיד לשמוע פרשת זכור אך הקריאה אינה חיוב אישי ולכתחילה צריך מניין לקריאה זו.ומשום הכי אין גם ראיה לדבריו מלשונות של נדרים.
    לכן הייתי מבקש מכב’ לעיין שוב בתשובתכם ואשמח מה דעתכם לאחר העיון שנית.
    בברכה רבה וכו”ט.

  • רבני בית הוראה:

    אין כל משמעות לחילוק שהזכרת, השומע כעונה, ובעצם אדם ששומע שלא כמסורת אבותיו נחשב כאילו קרא כך בפיו.

  • בן אור:

    שבוע טוב.ראוי שתעיינו שוב בשו”ת מהרי”ט שם שמחלק בין הנידון שם לגבי יבם ערל שפתים שבזה הולכים אחר מבטאו לבין מצוה (ברכה)שצריך להוציא אחרים י”ח.ואם עדיין כב’ עומד על דעתו שאין משמעות לחילוק שהזכרתי אדרבא ילמדנו דעת ומהם נימוקיו ומכל מלמדי השכלתי.

  • רבני בית הוראה:

    החילוק שכתב שם הוא רק לגבי ההלכה המסוימת של אדם שאינו נמצא במקומו ומשום כך המבטא שלו אינו מובן, אבל אם מכירים את המבטא והכל בסדר וכל הבעיה היא רק הלכתית, שיש מנהגי עדות שונים באותו מקום, ברור שעל זה המהרי”ט לא דיבר, עיין היטב בדבריו ופשוט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *