לא תלקט – לעני. להזהיר עני על שלו.

כתיב [ויקרא כ"ג-כ"ד]: …"לא תלקט. לעני ולגר תעזוב אותם", ודרשו במס' חולין [קלא:] "להזהיר עני על שלו". ופרש"י [מס' ב"מ ט: ד"ה מי שליקט]: דעני מוזהר שלא ללקט פאה משדהו.

וכן "במעשר עני" כתב הרמב"ם [בפ"ו ממת"ע ה"י]: ומעשר עני וכו' אפי' עני שבישראל מוצאין אותו מידו. והנה בפאה [פ"ד מ"ט] תנן: מי שליקט את הפאה, ואמר הרי זה לפלוני עני, ר"א אומר: זכה לו. ומפרשת הגמ' [ב"מ שם] ר"א סבר: "מיגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני וחזי ליה, ומיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה" [פירוש: מתוך שיכול להפקיר נכסיו ולהיות עני ולזכות בפאה זו לעצמו, יכול גם לזכות בה לעני אחר]. וכתב רש"י: "באדם בעלמא" שאינו בעל השדה דאי בעל השדה לא אמר ר"א זכה לו. דליכא למימר מיגו דזכי לנפשיה דאפילו עני מוזהר שלא ללקט פאה משדהו כדאמרי': "לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו".

והקשה הרא"ש [שם] כיון דגם בעשיר דעלמא צריכין אנו למיגו דאי בעי מפקיר לנכסיה, א"כ גם בבעל השדה שייך המיגו. דהרי אם יפקיר נכסיו וגם אותה השדה, לא יהיה עוד בעל השדה ויוכל לזכות בפאה לעצמו וכדתנן [שם פ"ה מ"ו] דעני המוכר שדהו [לפני קצירה] מותר הוא בלק"ש ופאה של אותה שדה.

ולכאורה י"ל בדעת רש"י דשאני הכא שבשעה שקצר והניח פאה ה"ה בעל השדה ועל פאה זו חל שמו לכך אף אם אח"כ הפקיר תו לא פקע. משא"כ התם איירי קודם קצירה, דעדיין לא חל חיוב עליו להפריש פאה דלאו איהו קצר השדה. [עי' תורע"א שם].

והנה שם [פ"ה מ"ב] תנן: שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שיבולת אחת ונותן לו. א"ר אליעזר וכי איך עני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו. אלא מזכה את העני בכל הגדיש ומעשר שיבולת אחת ונותן לו.

והא דלא סגי שיזכה בעל השדה את השיבולת בשביל העני הא ר"א ס"ל דאמרינן תרי מיגו א) מיגו דמפקיר נכסיו. ב) מיגו דזכי לנפשיה וכו'. י"ל דהכא הרי איירי בבעל השדה ובו לא אמרינן דמצי לזכות לעצמו בלקט. דהלקט  הופרש משדהו ולכך מזכה לעני החצר והוא זוכה בשיבולת מדין קנין חצר.

אולם בירושלמי שם הק' כן. ומסיק דר"א לשיטתיהו דרבנן קא אמר. אבל לדידי' מצי בעל השדה לזכות בשיבולת לעני.

והקשה הר"ש: דמשמע להדיא מן הירושלמי דבעל השדה יכול לזכות לעני לר"א, ודלא כשיטת רש"י. והיינו מטעמא דכיון שהפקיר השדה פקע הימנו שם בעלים ואינו מוזהר משום לא תלקט לעני להזהיר עני כו'.

ובס' "תורת זרעים" הקשה דלכאורה סתרי דברי הירושלמי ההדדי. דבספ"א מבואר דעני המוכר פירות טבולין למ"ע אין המוכר יכול לזכות במ"ע שיפריש הלוקח כיון שחל שם טבל כשהיו הפירות ברשותו של מוכר וחשיב כאילו כבר הפרישם, והוי "הפרשת מ"ע משלו" ומוזהר "בלא תלקט לעני" להזהיר עני על שלו. (והלוקח יכול מדינא לזכות רק משום קנסא לא. ע"ש).

וגדולה מזו מצינו בירושלמי [סופ"ב ובפ"ה מ"ד] דאם מכר העני שדהו לאחר שהתחיל לקצור. פליגי שם אמוראי. ואיכא מ"ד שם דכיון דע"י התחלת הקצירה נתחייבה שדהו ברשותו של מוכר נחשב הלקשו"פ כדידי' ואסור לזכות בהם הא משמע כשיטת רש"י.

והנראה בישוב דברי הירושלמי דהנה בחי' הריטב"א (בב"מ שם) כתב: ומיהו בירושלמי משמע דמתני' סתמא קתני בין "בבעל השדה" בין  "באיניש דעלמא" דאפילו בעל השדה כל שהוא עני וראוי ליטול בפאה דעלמא שפיר קרינן ביה דהא חזי ליה ואי בעי זכי בה לנפשיה "דתמיד" ראוי הוא לזכות בה אלא דרחמנא חייבי למיהבה לעני הילכך שפיר מצינא למימר דמגו דאי בעי זכי בה נמי מעיקרא לנפשיה זכי נמי לחבריה עני. עכ"ל.

וביאור הדברים כתב בס' "קהילות יעקב" ו"תורת זרעים" דדין עשיר בפאה, ודין בעה"ב עני בפאתו, שני דינים נפרדים הם. דעשיר בלקשו"פ איסורו "איסור ממוני" ועיכוב זכייתו הוא משום גזל ממון עניים, משא"כ בעל השדה עני, הרי הוא בכלל עניים רק איסורא רמי אקרקפתא דגברא שלא יטול פאתו. ומ"מ אי"ז עיכוב ממוני וממילא שייך בזה מיגו דזכי לנפשיה דהאיסור על הגברא אינו מעכב זכיתו. ע"ש [כמו שהגבהת מוקצה בשבת היא איסור על הגברא, ואם החפץ המוקצה הוא הפקר, זוכה בו המגביה בשבת].

וכן מצאתי בפי' ר"ש שיריליו [שם] שכתב ז"ל: דכיון דהוא עני מצי לזכות בפאה דעלמא אע"ג דבדידיה לא מצי לזכות "אריה הוא דרביע עליה" וכיון דזכי ליה פאה בעולם הא הוא ראוי ליטול הילכך זכי נמי לחבריה. ע"ש.

אשר לפי"ז לא קשיא דברי הירושלמי זה על זה, דבפ"א דאיירי לגבי "איסורא" זה איכא אף לאחר שמכר או הפקיר שדהו. אך כשדנים בדיני קנינים דהיינו לגבי "זכיית ממון לחבירו" כיון שאין האיסור מעכב זכיתו זוכה נמי לחבריו.

אך עכ"פ קשה מן הירושלמי על דעת רש"י. דבירושלמי מבואר דאף בעל השדה יכול לזכות לעני משום דאין באיסורו עיכוב על הקנין דממוני. ורש"י פירש דלא שייך בדעה"ש מיגו דזכי לנפשיה.

והנראה בזה דרש"י מצא בבבלי דדין בעל השדה בפאתו, ודין עשיר בפאה דעלמא "דין אחד הם" ותרויהו הם מעוכבי זכיה ממונית.

דהנה איתא [שם יב.] כי קא מלקט לאביו קא מלקט "ואבוה עשיר הוא". וכתב התוס': לאו דוקא עשיר אלא כלומר כיון שיש לו "חלק בשדה" חייב בלקט כדאמרינן: "לא תלקט לעני" להזהיר עני על שלו. עכ"ל. ובתוס' הרא"ש כתב "תורת עשיר עליו". ולכאורה צ"ת כיון  ד"עשיר" "ובעל השדה עני" שני דינים נפרדים הם החלוקין ביסודם. דבעשיר לא זכה בלקט דהוא ממון ענים "ולא קנה אביו" מה שליקט בנו. ובבעל השדה עני זכה אביו דכיון שהוא רק איסור אקרקפתא דגברא. אמאי אפקיה הגמ' לדין "בעל השדה" בלשון "עשיר" הא שני דינים שונים הם.

ואשר מזה למד רש"י דהבבלי ס"ל דגם בעל השדה יש לו עיכוב ממוני בדזכיית לקשו"פ. ודין זה אף לאחר שהפקיר השדה לא פקע כדמוכח בירושלמי ספ"א דפאה הנ"ל. וא"כ אין לו מיגו דזכי לנפשיה.

ועי' לשון רש"י שם בד"ה ונפ"מ ז"ל: נמצא אביו (בעל השדה) "גוזל" את העניים.

המורם מן האמור דגדר לאו "שלא ילקט העני פאה משדהו" לדעת רש"י הוא ש"אינו בר יכולת" לזכות במתנ"ע דדינו "כעשיר". ואינו יכול לעשות ממון חבירו ממונו. ולדעת הריטב"א גדר לאו דלא תלקט לעני הוא איסור על הגברא בלבד, אבל מה' ממונות כיון שהוא עני חל קנינו בפאת שדהו.

והקשה "בנועם ירושלמי" [שם] דאמרו במס' נדרים [פ"ד:] דר"א אומר לא נחשדו ע"ה על מעשר עני שלו כיון דאילו מפקיר נכסיה והוה עני "ושקיל ליה" הא לית ליה פסידא. הא לן דאי מפקיר לנכסי פקע מינה דינא דחשוב בעל השדה אע"פ שבשעת חלותה היתה חייבת.

ועי' בס' "נפש חיה" שכתב לתרץ כיון דהתם הרי איירי לגבי נאמנות ובזה י"ל כיון שבידו "היה בעבר" לזכות בפאתו לעצמו אם היה מפקירו קודם קצירו, אף עכשיו לאחר שהחל לקצור אין חשוד ונאמן כיון "שהיה פעם" בידו לזכות, דבהלכות "נאמנות" להסיר חשד סגי בזה. כמו שכתבו תוס' במס' גיטין [ב: ד"ה עם.] דאדם נאמן לומר על בשר זה משחוטה בא. שהרי היה בידו "קודם שמתה לפנינו" לשוחטה. ש"מ דכל שהיה פעם לאוכלו בהיתר אע"פ שעכשיו לא מצי. לא חשיב חשוד.

משא"כ בגמ' בב"מ דאיירי לגבי לזַכות לו "עכשיו" ממון. בזה אמרינן אם יכול "עכשיו" לזכות בפאה לעצמו הוה מיגו ואם לאו אף ע"פ "שפעם" היה יכול לזכות, לא מהני, עכ"ד.

נמצא דהפי' במס' נדרים שיכול לזכות בו לכתחילה ואין לו לא מגבלה ממונית ואף לא מגבלת איסור אקרקפתא דגברא, שהרי הפירוש בגמ' הוא שהיה מפקיר השדה קודם הקצירה דמעולם לא חל עליו שם בעל השדה בשעת חובת פאה.

משא"כ בגמ' ב"מ יש לו יכולת לזכות בממון מבחינה קניני ממון אך לא יעשה זאת כיון שיש לו איסורא הגברא.

ובזה נראה מדודק להפליא לשון הגמ'. דבב"מ גרסי': מיגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוה "חזי ליה". "חזי" היינו "ראוי לו". ואילו לשון הגמ' בנדרים: כיון דאילו מפקיר לנכסיה והוה עני "ושקיל ליה", היינו "שקיל ליה בפועל" ולא רק "חזי ליה", וטעם שינוי הלשון משום דבגמ' ב"מ הפאה רק חזי ליה מבחינת קניני ממון. אך לא ישקול בפועל הפאה דהא יש לו איסורא דמנח אקרקפתא דגברא. משא"כ בגמ' נדרים דאיירי דמפקיר ליה קודם קצירה דבשעת חובת פאה דהיינו בשעת קצירה כבר אינו בעל השדה א"כ הוא יכול לכתחילה לזכות בפאה ואין לו מגבלה לא ממונית ולא איסורא אקרקפתא דגברא.

וכשהצעתי עיקרי הדברים לפני אאמו"ר זצ"ל הוסיף לי בזה: דהנה תוס' בפסחים [לח.] הקשה מ"ט בעינן לג"ש ד"לחם – לחם" דאין יוצאין במצה של טבל תפ"ל דלאו "לכם" הוא משום דאית ביה תו"מ. ותירץ הרשב"א דאיצטריך לעיל קרא להיכא שמה שהפריש יהיה שלו אם הוא כהן או לוי או ישראל עני ונטל הימנו תרומה ומעשר ראשון "דשלכם קרינן ביה". עכ"ל.

והקשה בשא"א [ס' צ"ז] שזהו נגד הש"ס חולין [דף קלא] שאפילו עני שבישראל מוצאין את המ"ע. וצ"ע.

אולם למש"נ דאיסור דעני על שלו אינו איסור ממוני אלא איסורא אקרקפתא דגברא א"ש דלא חסר כאן בשם "לכם".

אלא שצ"ב שזהו דוקא דעת הירושלמי אבל הבבלי הרי ס"ל דהוא איסור ממוני כמש"נ.

וצ"ל דהרשב"א יפרש הסוגיא כהר"ח [בשטמ"ק] דלאו בבעל השדה עסקינן כלל ועיקר אלא דאבוה עשיר מחמת שיש לו מאתים זוז עי"ש. ודלא כהתוס'. וא"כ אין סתירה כלל מן הבבלי לדינא דירושלמי.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *