בגדר אופן הקנאת פרה לכפילא

רבני בית ההוראה
כ"ד אדר א' ה'תשע"א

א. ברי”ף (ר”פ המפקיד) כתב לענין האופנים דאיבעיא בגמ’ אי אקני כפילא או לא, ולא איפשטא, דהדין הוא דחולקין השומר והבעלים, וברא”ש (שם ס”ב) תמה ע”ז, דהא קי”ל הממע”ה, ואף אי נימא דליכא הכי מוחזק, כיון דהכפל ביד הגנב, מ”מ כיון דמספקא לן אי אקני בהמה לכפילא או לא, אית לן למימר אוקי ממונא בחזקת בעליה ולא הקנה לו.

והרמב”ם (פ”ח משאלה ה”ה) פסק ג”כ דחולקין, ומבואר בדבריו דטעמו משום דאין הכפל ביד אחד מהם, ע”ש, ואכתי צ”ב למה לא נוקי בחזקת מרא קמא, כמו שתמה הרא”ש.

ב. ןבאו”ת (בקיצור תקפו כהן שבסו”ס כה אות קכ”ה) כתב ליישב, דהרמב”ם לשיטתיה אזיל שפסק (מכירה פ”כ הי”ד) דהא דמוקמינן בחזקת מר”ק הוא דוקא בברי וברי אבל בשמא ושמא לא מוקמינן בחזקת מר”ק אלא חולקין, והכא דהוי איבעיא דלא איפשטא דשניהם טוענים שמא לא מוקמינן בחזקת מר”ק אלא חולקין, וצ”ל דגם הרי”ף ס”ל כהרמב”ם בזה, ולכן פסק ג”כ הכי דחולקין, ע”ש. וכ”כ בקונטרס הספיקות (כלל א’ אות ג’), ע”ש שהביא מהב”ח (ר”ס קכ”ג) דהוכיח בדעת הרי”ף דבשמא ושמא לא מוקמינן בחזקת מר”ק, וכתב הקונה”ס דבזה מיושב תמיהת הרא”ש על הרי”ף, וכ”כ באו”ש (שם). [אמנם יעוי’ בנתיה”מ (סי’ רכ”ג סק”ג) דביאר דרק היכי דחזקת מעוברת מסייע ליה ללוקח ס”ל להר”מ דלא אזלינן בתר חזמ”ק, ולפי”ז שוב צ”ע דברי הר”מ כאן].

וע”ע בקונה”ס (כלל ד’ אות ה’) שכתב לתרץ עוד באופן אחר, ע”פ מה שהוכיח דבספיקא דדינא לא מוקמינן אחזקת מר”ק, כמו שאין מעמידין אחזקה קמייתא, ומשום דבשביל החזקה לא יתברר הדין, עך”ש. אמנם זה מתבאר רק לפי הצד דנקט שם דחזמ”ק הוא בגדר חזקה דמעיקרא, וידוע דהרבה נקטו דהוא מדין חזקת ממון, וכמשמעות ל’ הגמ’ (ב”מ ק’ ע”א), ולפי”ז שוב צ”ע דעת הר”מ.

[ועי’ קהילות יעקב (ב”מ סי’ ל”ב וכתובות סי’ כ”ז ובהגהותיו על קונה”ס שם אות ה’) שכתב לבאר, דפלוגתת הרי”ף הרמב”ם והרא”ש תליא בגדר חזקת מר”ק, דהרי”ף והרמב”ם סוברים דהוא בגדר מוחזק ולכן אף שהוחזק בגוף הפרה ואין מוציאין מידו מ”מ לענין הכפל שלא הוחזק בו לא שייך בזה חזקת מר”ק, אבל הרא”ש ס”ל דהוא בגדר חזקה דמעיקרא שמבררת את הספק וכיון שמוחזק בפרה ונתברר שהוא שלו הרי גם הכפל שלו, ע”ש, וכבר קידמו בזה הגר”ש איגר (ספר העקרים עיקר אין הולכין בממון אחה”ר סוף אשכול א’)].

ג. ובב”י (סי’ רצ”ה ס”ה) הביא דברי הרא”ש בתמיהתו על הרי”ף דנימא אוקי ממונא בחזקת בעליה, וכתב הב”י דיש לדחות, דכיון דאין הכפל ביד המפקיד ומעולם לא בא לידו לא הויא חזקה. ובפלפולא חריפתא (אות ד’) כתב דדחיית הב”י היא דחייה קלה, דכוונת הרא”ש היא דאין קניית הכפל אלא ע”י הבהמה, והרי הבהמה היא ודאי בחזקת הבעלים הראשונים ואין ספק קניית הלוקח מוציא מידי ודאי של זה.

אמנם כדברי הב”י מבואר לכאו’ בחי’ הרשב”א ובנמוק”י (יט ע”א), ע”ש שכתבו בזה”ל: דליכא למימר הכא אוקי ממונא בחזקת מריה קמא דכפילא לא איתחזק בידא דחד מינייהו, [אך צ”ע סיום לשונם שם דקי”ל כסומכוס כו’, ע”ש].

ד. והביאור בזה הוא, על דרך שביאר באור שמח (שם), דהרמב”ם לשיטתו אזיל דס”ל דגוף הפרה חוזרת לבעלים, וע”כ ס”ל דאינו מקנה גוף הבהמה לגמרי, אלא מקנה ליה פרה לכפליא, [וכדנקטו הפוסקים בדעתו, לבד מהש”ך (סי’ רצ”ה סקי”א)], וממילא אין כאן הוצאה מחזקת מרא קמא, דהרי אין הנדון על קנין בגוף הפרה רק קנין בפרה לכפילא ולשבחא דאתי מעלמא, ע”ש.

[ולפי”ז א”ש דברי הנתיה”מ (סי’ רצ”ה סק”ד) דלכאו’ דבריו נסתרין ממה שהר”מ בעצמו פסק בספקות דיחלוקו, ולהנ”ל א”ש, דלענין גוף הבהמה ודאי מודה הר”מ דמוקמינן בחזמ”ק, וכשיטתו הנ”ל בדעת הר”מ, ורק גבי ספק בהקנאת פרה לכפילא ס”ל דליכא הכרעת מר”ק, וא”ש ג”כ מש”כ בנתיה”מ (סק”ב) גבי ספק יוקר וזול דמוקמינן הבהמה בחזמ”ק, והיינו משום דקאי בשי’ הש”ך דמקני גוף הבהמה, ולכן בספק מוקמינן בחזמ”ק].

אמנם יעוי’ בספר שושנת יעקב (סק”ג) שכתב ג”כ כסברת האו”ש, אלא שפקפק בזה, ומשום דסברא זו שייכי רק לענין הכפל, דכיון דאין יוצא מגופו לא הוחזק בו הבעלים מעולם, אבל לענין יוקרא ודאי מן הדין להעמיד בחזקת הבעלים אף שאין ההקנאה בגוף הפרה, כיון דסו”ס היוקרא הוא בגוף הפרה שהוחזקו בו בעלים, [והוסיף דלפי”ז הרי לפי”מ שביאר הקצוה”ח (סק”ד) דהא דמועיל הקנאת פרה לכפילא הוא רק משום דמקנה גם לענין יוקרא הרי כיון דלענין היוקרא מעמידין בחזקת הבעלים שוב גם לענין הכפל הוא בחזקת הבעלים], וע”ש שביאר דמה”ט נקט הרא”ש בקושייתו דאקני פרה לכפילא, לבאר דאף לשי’ הרמב”ם דלא מקנה גוף הפרה רק פרה לכפילא מ”מ צריך לאוקי בחזקת בעלים, ע”ש.

[ויעוי’ כעי”ז בחי’ הגר”ח על הרמב”ם (בדרך השני), שכתב לחלק בין כפל שאינו תשלומי החפץ לקנס שהוא תשלום דמי העבד, וכבר העיר עליו באבי עזרי מהא דכתב הר”מ דינו גם לענין יוקר].

ה. ובעיקר סברת האו”ש דנקט דלא שייך חזמ”ק כיון דלא הקנה רק פרה לכפילא צ”ע, והוא על דרך שתמה הגרע”א (בחי’ ריש המפקיד) על הכ”מ שכתב לענין שילמו בנים, דאין בזה חסרון דאין אדם מוריש קנס לבניו, כיון דהמפקיד קיים, ומבואר דחיוב הכפל חל כלפי הבעלים, ותמה הגרע”א דהרי ע”כ ההקנאה היא שייחשב הפרה של שומר לענין הכפל, וכהקנאת דקל לפירותיו דהכוונה דהדקל קנוי לו לענין זה שייחשב שצמחו על דקל של הקונה, וממילא החיוב חל כלפי השומר ושוב איכא גריעותא דאין אדם מוריש קנס לבניו.

ועד”ז צ”ע בדברי האו”ש, דאף דההקנאה הוא רק על הכפל, מ”מ כיון דסו”ס ההקנאה היא בגוף הפרה לכפילא וחשבינן ליה כבעל הפרה לענין הכפל, מן הדין דבספק אי אקני ליה או לא אית לן לאוקמי בחזמ”ק, כיון דהפרה היתה בחזקתו ובעלותו גם לפרט זה, ומאי אכפ”ל שלא הוחזק בכפל, הא בגוף הפרה ודאי הוחזק לכל פרטיה.

ו. והנה בעיקר דין הקנאת פרה לכפילא דעת התוס’ ריש פרקין דאינו מועיל, ומבואר מלשונם שהוא משום דלא עבידי דאתי, וצ”ע מה שייך סברא זו לענין הקנאת פרה לכפילא, דמאי אכפ”ל דהכפל לא עביד דאתי הא ההקנאה היא בגוף הפרה והא איתא קמן, וכעי”ז צ”ע גבי הקנאת עבד לקנס, דמבואר בתוס’ גיטין (דף מ”ב) דמה”ט אבע”ל שלא יועיל הקנאת עבד לקנס משום דלא עבידי דאתי.

ויעוי’ מה שהעלה בזה הגרע”א בחי’, דהכוונה היא דבדבר שאינו יוצא מגופו ממש, [וכהא דפרה לכפילא ועבד לקנס], א”א להקנות גוף לכך, רק היכי דעבידי דאתי, דאז נחשב כאילו יוצא מגופו, [וע”ש שדחה מהלך זה ע”פ דברי הרשב”א בגיטין, ולענ”ד אין מדבריו שום סתירה לזה, ואדרבה ממה שהביא בסיום דבריו דברי התוס’ משמע שהבין ע”ד הנ”ל, דכיון דלא עבידי דאתי לא נחשב מגופו, עש”ה], וצ”ב גדר הדבר.

ז. והנה גדר הקנאת פרה לכפילא ועבד לקנס, לכאו’ הוא דלענין זה חשיב כבעלים, וכמו בדקל לפירות, וכדנקט הגרע”א בפשיטות.

אמנם הגר”ח (שם במהלך הא’) העיר, דלענין עבד לא שייך הקנאה לקנס שיהא כבעלים לענין זה, משום דאין סיבת החיוב מחמת איבוד ממונו של האדון, דקנס כפרה הוא, ומה שהחיוב לאדון הוא גזה”כ ליתן דמי כפרתו לאדון, ותלוי בקנין האיסור, וממילא לא שייך לומר שהלוקח הוא האדון לענין זה, כיון דאין זה מכח זכות בעלים בעבד, אלא ע”כ ההקנאה הוא רק לענין התשלומים, דכיון דסו”ס תשלומי הקנס הם בגדר תשלומי דמי העבד, דהא חזינן דעי”ז נפטר מתשלומי דמים, הרי דאף דהסיבה המחייבת אינה הפסד העבד לאדונו, מ”מ גדר החיוב הוא לשלם דמי העבד, ממילא שייך להקנות העבד לענין זה שיקנה דמי תשלומי העבד, דלענין זה נחשב כאילו העבד שלו, וממילא תשלומיו שלו, [ולכן בספק אי זכה בזה אמרי’ אין ספק זכיית הלוקח בתשלומין מוציא מידי ודאי סיבה המחייבת למוכר], ע”ש.

ולכאו’ אין לו הבנה, דכיון דהסיבה המחייבת נשארת למוכר, איך שייך שיזכה בתשלומין.

ח. אכן מצאנו כזה, בהא דקי”ל גבי משכיר שהקדיש בית המושכר, דנקטינן דאין ההקדש חל כל ימי השכירות, [עי’ ש”ך (יו”ד סי’ רכ”א ס”ק מ”ה)], וביאר הנתיה”מ (סי’ רי”א סק”ה) הטעם, משום דאם יחול ההקדש הדר בו במעילה, [דאף דמצד קנין הממון יש לו זכות לדור, מ”מ כיון דסו”ס נהנה משל הקדש הרי הוא במעילה], וממילא א”א לו להקדיש ולהפקיע זכותו של השוכר, ע”ש, ומ”מ מבואר שם דדמי השכירות מוקדשין, וע”כ היינו דמקדיש בית לדמי שכירות, והיינו דהוי כאילו הקדישו לפרט זה שיתחייב השכירות להקדש, [דכמו במוכר בית מושכר דמי השכירות דלהבא ללוקח, כמבואר בסמ”ע (סי’ שי”ב סק”ב) כיון דמעכשיו דר בשל לוקח, ה”נ יכול למכור הבית לפרט זה לחוד, וכדקל לפירותיו], וצ”ע דאי חשבינן ליה כהוקדש לענין זה שייחשב כדר בשל הקדש לענין שיתחייב להם דמי שכירות, הרי שוב במעילה קאי.

ומוכרח מזה דאין ההקדש חל בגוף הבית לענין שייחשב כדר בשל הקדש, אלא בשל מקדיש הוא דר, והסיבה המחייבת נשארת למקדיש, ומ”מ שייך להקדיש הבית לענין שחיוב התשלומין יחול להקדש.

ט. והביאור בזה לענ”ד הוא, דהנה יעוי’ בחי’ הרשב”א (כתובות דף נ”ט) שתמה לענין מקדיש ידים לעושיהן, איך מועיל, דלא דמי לדקל לפירות דחל ההקדש בגוף הדקל לענין שייחשב כצמחו בדקל של הקדש, אבל בידים למעשיהן הרי אין המעשה ידים באין מגוף הידים, ומה מועיל שיחול ההקדש על הידים והא אכתי אין המעש”י קדושים מכחם, [ותו תמה שם איך חל בכלל הקדש על ב”ח], וע”ש דמסיק: “ואולי נאמר בזה, דלקנות לשעה כדי לקנות בו דבר אחר כגון דקל לפירותיו וחצר לאוירה וידים למעשיהן, כיון דמ”מ אין הכוונה ועיקר ההקנאה לגוף הדבר שהוא בעולם אלא לקנות על ידיהן דבר שאינו בעולם, בקניית כל דהו סגי, ואע”פ שאינו יוצא מגופו לגמרי כפירות מן הדקל, אלא כל שבאין ממנו קצת כגון המלאכה שהיא באה מן הידים בטרחן ותנועתן כו'”.

ועי’ חזו”א (נשים סי’ ע”א ס”ק כ”ב) דהבין בכוונת הדברים דהוא בגדר הקנאת דשלבל”ע לר”מ, דכל כה”ג מודו רבנן לר”מ, ודן שם אם יכול לחזור בו וכו’, אך באמת משמעות ל’ הרשב”א הוא דדומה להקנאת דקל לפירותיו, וכן מפורש בחי’ הרשב”א שם במהדו”ב שבסוף המסכת, דשם כתב דגם בדקל לפירותיו קשיא ליה מה מועיל הקנאת הדקל, דכיון דסו”ס אין הדקל שלו לגמרי איך זוכה בפירות לגמרי, ומסיק כנ”ל דבקנין כ”ד סגי, ע”ש, והרי בדקל לפירותיו ודאי איכא הקנאה מעכשיו ואף בגוף השדה, דיש לו ק”פ, אלא דהרשב”א חידש דגדר ההקנאה אינה הקנאה בגוף הדבר לענין שהפירות יהיו שלו ממילא, כאילו צמחו בשלו, אלא ההקנאה היא בפירות עצמן, וכל כה”ג שתולה ההקנאה בגוף הדבר מועיל הקנאת הפירות מעכשיו.

וכפי הנראה הגדר בזה, דחזינן כאילו הפירות וכדו’ נמצאין בגוף הדבר, והרי הוא מקנהו לו בגופו, דהיינו דבעצם ההקנאה הוא רק על הפירות וכדו’, אלא שנתפס בגופו.

י. ומבואר שפיר לפי”ז גבי שכירות דשייך להקדיש רק לענין התשלומין שיהיו להקדש, אף שעצם הדירה הוא בשל מקדיש, דבאמת אין ההקנאה רק על דמי השכירות, אלא דתלי ליה בקנין גוף הבית, דכיון דשהשכירות בא מכח הבית חשבינן ליה כמצוי בגופו, ושייך להקנותו ולהקדישו.

ומבואר נמי דין הקנאת עבד לקנס כפי ביאורו של הגר”ח, דאין ההקנאה רק על דין התשלומין, דכיון דהוא דין תשלומי דמי העבד, חשבינן ליה כנמצא בגופו של עבד, ושייך להקנותו ע”י הקנאה בגוף העבד, אף דאין העבד נעשה שלו כלל.

ובזה מבואר הא דאבע”ל בגמ’ אי מועיל הך הקנאה דעבד לקנס, וכמו שביאר הרשב”א בכתובות שם, דהא דאבעיא לענין קנס וכפל הוא משום דאינו שייך כ”כ לגוף העבד והפרה, ע”ש, ולפי המבואר ברשב”א גיטין בשם התוס’ צ”ל דמ”מ אי הוי עבידי דאתי הוי חשיב יוצא מגופו, וכמבואר.

יא. אלא דמה שנקט הגר”ח דגבי כפל ההקנאה היא בגופה של פרה דנעשה כפרתו של שומר והחיוב חל מיד לשומר, באמת בדברי הראשונים הנ”ל מבואר דגם בכפל לא חשיב יוצא מגופו, וצ”ל דגם בזה לא שייך לומר דנעשה כפרתו של שומר לענין כפל לחוד, כיון דאינו תשלומי דמי הפרה אלא קנסא, ולכך גם בזה נקטו התוס’ דאין מועיל ההקנאה, ואדרבה ס”ל דזה גרע מעבד לקנס, כיון דאיכא ג’ מי יימר.

ומה מאוד מדויק ל’ התוס’ שכתבו: דהמקשה סבר דבשעת משיכה הקנה לו הפרה לקנות “הכפל” כשיבא כו’, ומשני נעשה כאומר לו לכשתגנב ותשלמני  הרי פרתי קנויה לך מעכשיו שגוף הפרה מכר לו דהשתא “הכפל שלו ממילא”, ע”ש. ומבואר דלפי הס”ד אין הכפל שלו ממילא מכח בעלותו על הפרה, והיינו כמבואר דהקנאת פרה לכפילא הוא הקנאת הכפל ולא הפרה. [והא דמבואר בדברי התוס’ (ל”ד ע”ב ד”ה הריני) דהגנב מתחייב הכפל לשומר, ודלא כהכ”מ הנ”ל, היינו משום דנקטי כפשטות מסקנת הגמ’ דאקני גוף הפרה, והכ”מ קאי בדעת הר”מ דנקט דלהלכה לא מקני רק פרה לכפילא].

אלא דבדעת הר”מ צ”ל דס”ל להיפך דפרה לכפילא עדיף טפי מעבד לקנס, אך אכתי י”ל דבגדר ההקנאה מודה הוא דאינו הקנאת גוף הפרה ממש, וההקנאה אינו אלא בכפל, אלא שנתפס הקנין בגוף הפרה.

וא”ש לפי”ז דברי הכ”מ לענין שילם לבנים דלא שייך בזה דין אין אדם מוריש קנס לבניו כיון דהמפקיד קיים, והיינו משום דבאמת גוף הפרה נשאר לבעלים, וסיבת חיוב הכפל הוא לבעלים, ולא הקנה לשומר רק דין התשלומין.

ועד”ז י”ל גם לענין הקנאת היוקר, דגם בזה לא שייך שיקנה גופו לענין היוקר, דכיון דסו”ס גוף הבהמה נשאר לבעלים, היאך יקנה היוקר, כיון דבגוף הפרה אין לו אלא לענין יוקר, וע”כ צ”ל כדברי הרשב”א דבאמת אין ההקנאה רק על היוקר אלא דנתפס בגופו, [ועי’ תשו’ רע”א (קמא סי’ קמ”א) שדן לענין יין לדמיו, והיינו דגם שם יש לדון דלא שייך שיהיה קנוי רק לענין דמים, ומסיק דמועיל כמו שובך ליונים, וע”כ היינו כדרך הרשב”א הנ”ל].

יב. ומעתה יש להבין דברי הרשב”א והנמוק”י והב”י דלא שייך חזמ”ק על הכפל [והשבח], כיון דאין ההקנאה רק על הכפל [והשבח], ואף דלענין הקנין חשבינן ליה כנמצא בגוף הפרה, מ”מ לענין מוחזקות לא שייך לומר שהוחזק בכך מתחילה, [בפרט א”נ דחזמ”ק הוא בגדר חזק”מ], ולכן פסק הרי”ף והר”מ דיחלוקו, [וזה דלא כהגר”ח דנקט דאי הסיבה לבעלים חשיב מוחזק].

ואכתי צ”ע לפי”ז סתירת הר”מ מקנס שפסק דמוקמינן בחזקת בעלים, ודברי הגר”ח בדרך הב’ לומר דקנס הוא יותר חלק מהגוף צ”ע, דא”כ למה לא יועיל באמת הקנאת עבד לקנס, מכש”כ מהא דמועיל פרה לכפילא.

וצ”ל דשאני התם דהאבעיא אי שייך כלל להקנות הקנס ע”י הגוף, אמרי’ אין ספק הקנאה מוציא מידי ודאי בעלים שיש להם ודאי סיבה לקבל הקנס, משא”כ גבי פרה לכפילא דודאי שייך להקנות הכפל, רק הספק הוא אם הקנה לו או לאו, אנו דנים על הקנס כדבר בפ”ע, ולא שייך ביה דין חזמ”ק כמבואר.

המאמר מתוך קובץ בית אהרן וישראל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *