אם מברכים שהחיינו במילה ואם איכא בזה צערא דינוקא

רבני בית ההוראה
כ"ד אדר א' ה'תשע"א

כתובות דף ח. רב חביבא איקלע לבי מהולא בריך שהשמחה במעונו, ולית הלכתא כוותיה משום דטרידי דאית ליה צערא לינוקא.

ועד”ז יעוי’ בספ”ג דעירובין (מ:) בתוס’ שנ”ץ שכתבו דהאי דלא מברכים “שהחיינו” בברית מילה, משום צערא דינוקא. וכ”כ המרדכי בשם ר”ת בספי”ט דשבת (קלז:) דה”ט דאין מברכים שהחיינו ע”ש, וכ”כ ה”אור זרוע” בה’ מילה בשם ר”ת כנ”ל, וכ”כ המאירי בשבת שם, וכ”כ הרא”ש בפ”ח דבכורות (מט.) בשם יש מפרשים דה”ט דלא מברכים כנ”ל, וכ”כ האגודה בשבת (סי’ קסט’), וכ”כ הרוקח בה’ מילה (סי’ קח’), וכפל הרוקח משנתו בה’ ברכות (סי’ שעא’), וכ”כ “הכל בו” בה’ מילה, וה”נ משמע בתוס’ בסוכה (מו.) ד”ה העושה וכו’, דה”ט דלא מברכים לזה ע”ש.

אולם יעוי’ ברשב”א בשו”ת ח”א [תשובה רמה’] שנשאל אם מברכים שהחיינו על המילה, והשיב בזה”ל, אבל על המילה אין אומרים זמן, תדע שהרי אמרו בפרק ר”א דמילה [שבת קלז:] המל אומר על המילה וכו’, ולא נזכר באחד מהם שהחיינו. ומיהו אין הטעם מחמת דאית ליה צערא דינוקא כמו שאמרת, שלא נזכר טעם זה אלא בברכת שהשמחה במעונו [בפ”ק דכתובות ח.], דבמקום דאיכא צערא לינוקא גם האב מצטער ולא שייך לברוכי שהשמחה במעונו, אבל ברכת שהחיינו אינה תלויה בשמחה אלא בדבר שמגיע לו תועלת, ואע”פ שמתערב עמה צער ואנחה, שהרי אפי’ מת אביו ונפלה לו ירושה אומר שהחיינו [כדכ’ בפ”ט דברכות (נט:) ע”ש], אלא טעמא דמילתא [דלא מברכים על מילה שהחיינו] כתב הרב בעל העיטור [סימן ד’] לפי שהיא מצוה שמוטלת על ב”ד וכו’, עכ”ל הרשב”א יעו”ש. וה”נ יעוי’ בהג”מ בפ”ג דמילה (אות ד’) שכ’ בשם רבינו שמחה ז”ל דאין שייך לומר טעם זה דצערא דינוקא אלא בהשמחה במעונו כדאי’ בכתובות (ח.), אבל שהחיינו אפי’ מצטער מברך כדאשכחן בפי’ הרואה (נט:) גבי מת אביו וירשתו, עכ”ד ע”ש. וכן יעוי’ בבי’ אדונינו הגר”א ז”ל בהג’ ליור”ד ה’ מילה (בסי’ רסה’ אות לה’ ולו’) דהביא לר’ שמחה הנ”ל יעו”ש. וא”כ צ”ע בתוס’ שנ”ץ ובר”ת ודעימיה מהגמ’ הנ”ל דמת אביו וירשו בנו.

ונר’ ליישב, דדוקא היכא שהצער נגרם ממעשיו וכשהדבר שעליו גופא מברך גורם לצער הוא דלא מברך לזה, וכגון במילה שזה גופא גורם צער לתינוק ולאביו “והשמחה מתבלבלת ליראת צערו של תינוק” [כלשון המאירי בפ”ק דכתובות הכא ע”ש], דדוקא בזה א”א לברך שהחיינו, אולם לא כן כשהצער לא נגרם מהדבר שעליו מברך כי אם מדבר “צדדי” וכגון כשמת האב והשאיר אחריו “ירושה” דאין קבלת הירושה שעליו מברך הבן שהחיינו גורם הצער, אלא כיון שמת “ממילא” יש לו ירושה אך לא בא הצער והיינו המיתה ע”י הירושה כ”א מחמת שבא זמנו להילקח מזה העולם ונשלח מלאך המות להביאו לפני הקב”ה, וא”כ אינו קשור כלל לירושה שעליו מברך שהחיינו רק במקרה באו בבת אחת אך אינו בהכרח שתלוי זה בזה דהרבה שלוחים למקום להביא לאדם כסף ונכסים. וא”כ י”ל דס”ל לתושנ”ץ ולר”ת ולרוקח ודעימיה דשהחיינו תיקנו חז”ל לברך דוקא כששמחתו שלמה במעשה שעליו מברך ולא כשנגרם לו עי”ז גופא איזה שהוא צער וכגון במילה שאיהו גופא גורם הצער. ולק”מ מהא דמברכים על הירושה במיתת אביו, שכן “קבלת הירושה” שעליו מברך לא גרם לצער והיינו מיתת האב שיבוא, ונכון בס”ד.

ועוד יש ליישב לר”ת ודעימיה, דשאני שמחה של מצוה משמחה של ממון, דעל “ממון” שמחים בו טובא רוב בנ”א ומשא”כ על “מצוה” אין שמחים בו כ”כ [וה”ט י”ל דעל שמחה של מצוה איכא יצה”ר שמרקד ומעכב השמחה ע”ז ומשא”כ בשמחה על ממון אינו מעכבו כלל, ואדרבה מחזקו שעי”ז ימשך בתר עניני העוה”ז ויהיה ע”ח שמחה של מצוה וכו’ וכו’], ולכן בירושה מברך שהחיינו ואע”פ שיש עמו צער דמיתת אביו, דכיון ששמח טובא בירושה שירש על כן אין הצער מבטלו, ולא כן במילה דהוי שמחה של “מצוה” דבצער מועט שבו מתבטל השמחה, ולכן ס”ל לר”ת דהיינו טעמא דאין לברך שהחיינו במילה. אולם הרשב”א ור”ש ס”ל דליכא לחלק בזה וע”כ דאם מברכים לזה גבי ירושה דאף אפשר לברכו במילה.

המאמר מתוך קובץ בית אהרן וישראל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *