קבלת עדות בפני קטן

רבני בית ההוראה
י"ח אדר א' ה'תשע"א

א. סנהדרין ס”ח ב’ קטן מנלן דפטור מנלן דקתני טעמא שלא בא לכלל מצוות ותו היכא אשכחן דענש הכתוב דהכא ליבעי קרא למיפטריה אנן הכי קאמרינן אטו בן סורר ומורה על חטאו נהרג על שם סופו וכיון דעל שם סופו נהרג אפי’ קטן נמי כו’.  ובחי’ ר”ח הלוי הל’ גירושין פ”ו ה”ט הק’ דאיך יקבלו עדים עליו והרי אין מקבלים עדות שלא בפני בע”ד כדאי’ בב”ק קי”ד וקטן כשלא בפניו דמיא, ע’ ב”ק קי”ג ושו”ע חו”מ כ”ח י”ח, וכ’ הגר”ח “דשם שאני דכיון דבעינן לחייבו גם כשהוא קטן א”כ אין זה משום דחייב מיתה, וכמבואר בסוגי’ שם דטעמא דבעינן לחייבו הוא משום דכיון דעל שם סופו הוא נהרג א”כ גם קטן נחייבי’, ור”ל דמשו”ה הוי דינא בעלמא שצריך להורגו, ולא חיובא שמתחייב הוא במיתה, וע”כ שפיר מקבלים עדות גם כשהוא קטן דבכה”ג גם קטן כבפניו דמי”.

ובס’ אבי עזרי [א] הל’ שגגות פ”ט [ה] ופ”ז מהל’ ממרים ה”ז אות ב’ כ’ שלא מצינו סתם דין להרוג אלא הוא חיוב מיתה, ומה שאמרו בגמ’ על שם סופו הוא דמה”ט לא נילף מכל התורה שקטן לאו בר עונשין. ונמצא שלהגר”ח בן סו”מ אין עליו חיוב מיתה ורק דין להרגו, ולהאבי עזרי גם בן סו”מ הוי ככל חיוב מיתה. ולהגר”ח צ”ב מהו ד”ז שאינו חיוב מיתה אלא דין להרגו, וכפי הנראה שלהגר”ח הריגת בן סו”מ היא כהריגת מזיק וכמו שמצינו שהורגים בע”ח שהוא מזיק לכולם, כמבואר בב”ק פ’ ע”ב, ואין זה חיוב מיתה עליו כשור הנסקל אלא הוא סילוק מזיק.

וע’ בשו”ת מהרי”ל דיסקין סי’ א’ ד”ה ב’  אודות ש”ץ שנהג שלא כשורה ופסלוהו מלהיות ש”ץ וטען שקיבלו עליו עדות שלא בפניו, וכ’ שם דאף אם לגבי לפסול אדם לעדות צריך להעיד בפניו כ”ז משום שהוא פסול בו משא”כ בש”ץ שאין זה פסול על הגברא אלא דיש דין על הצבור לבחור ש”ץ שאינו עבריין אבל אין זה חלות פסול עליו והראי’ דאם אחר אינו יודע שהוא פסול לעדות ג”כ אסור לו להעיד אבל אם אין ידוע שהוא עבריין אין עליו איסור להיות ש”ץ דזה אינו פסול בו אלא רק דין על הצבור שלא לעשותו ש”ץ וע”כ א”צ בזה קבלת עדות בפניו.  ובזה הוא שנחלקו כנ”ל אם בן סו”מ הוא חיוב עליו וכמו פסול עדות וצריך לקבל עדות בפניו, או שאינו אלא דין להרגו וכמו ש”ץ שאין עליו פסול רק שהוא דין על הצבור שלא לקבלו לש”ץ.

ומה שהק’ הגר”ח אין מקבלים עדות שלא בפני בע”ד, תי’ באבי עזרי דעל מה שמחייבים את הקטן וסגי בדעת שלו לחייבו שפיר הוי זאת בפני בע”ד,  והביא ראי’ לזה שבנדה מ”ו א’ ס”ל לרב הונא מופלא הסמוך לאיש שהקדיש ואכל לוקה שנאמר איש כי יפליא לנדור לא יחל דברו כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל, והרי אין מקבלים עדות שלא בפני בע”ד ומופלא קטן הוא לגבי כל הדינים, וע”כ דמאחר שיש לו דעת לנדור חשיב לבע”ד אף להלקותו ומקבלין עדים וגומרים הדין על הקטן. והנה פעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין כדאי’ בגיטין ס”ה א’, והשתא יש לדון אם היה דין ודברים בזה אם אפשר להביא עדים על הקטן, ולכאו’ להגר”ח יהא בזה חסרון של אין מעידין על הקטן, אבל למש”כ באבי עזרי הרי כל היכא שיש לו דעת לענין זה מקבלים עדות בזה. וע’ תומים סי’ ז’ מש”כ ע”ד הטור דבן י”ג שלא הביא ב’ שערות כשר לדון, והרי מי שאין דנים אותו אין דן אחרים, וכ’ דהואיל ומצינו שפעוטות מקחן מקח במטלטלין א”כ מבואר שרבנן תיקנו דסגי בדיעה שלהם וכמו כן ע’ רמ”א סי’ צ”ו שנשבעין על טענת פעוטות ע”ש, וה”נ דנים אותם וכמו כן יכולים לדון אלא דמ”מ החמירו רק מבן י”ג ועכ”פ מבואר דהתקנה של פעוטות היא לא רק לענין מקח אלא דחשיב שיש להם דיעה לענין זה. וע”ע בקצה”ח סי’ ק”מ ס”ק ה’ שהביא ממהרש”ל ביש”ש ב”ק פ”י “דהא דמקבלין עדי חזקה בפני הקטן הוא משום ממ”נ אי חשבת ליה לטענת הקטן תקבל נמי עדותו שהחזיק בה ואם אי אתה רוצה לקבלו וחשבת להאי קטן כמאן דליתיה א”כ תביעתו אינה תביעה דלמה יחשב תביעתו תביעה ותשובה נגד תביעתו לא יחשב”, ומבואר להדי’ דלענין מה שיש לו דעת חשיב כבפניו.

ב. והנה לכאו’ לפי תחילת ד’ הגר”ח דאין זה חיובא שמתחייב אלא דינא בעלמא שצריך להרגו, הי’ מקום לומר דכיון שאין זה דין עליו ע”כ ל”ש לקבלת עדות שלא בפני בע”ד דאינו חשוב בע”ד לענין זה, אבל באמת שאינו כן, דאטו בבן סורר א”צ כלל קבלת עדות בפניו, וע”כ דהוא חשיב בע”ד, אלא שכ’ הגר”ח דכה”ג קטן נמי בפניו דמי, ואינו מובן ד”ז שצריך בפניו ורק שקטן חשיב ג”כ בפניו.

והנה בעיקר דין אין מקבלין עדות שלא בפני בע”ד ע’ ברש”י ב”ב כ”ח ב’ שכ’ “כיון דהעדאה לחייבו ממון על נגיחותיו היא באה ולהעמיד שורו בחזקת מועד בעינן בפני בעלים שידעו לטעון ולהכחיש העדים ולהביא אחרים להזימן”, ובש”מ ב”ק קי”ב ד”ה וכתב הרמ”ה מבואר דמה שצריך לקבל עדות בפני בע”ד הוא “דאי הוה הנתבע התם הוו מכספי מיניה ולאסהודי בשקרא ופרשי”, והנה בקובץ שעורים לב”ב כ’ ע”ד רש”י דהוא משום שיוכל להביא להכחשתם, שבזה מובן מה שמבואר בב”ק קי”ב דקטן כשלא בפניו דמי כיון שאין לו דיעה לזה, אלא שהק’ בק”ש דהנה בב”ק מ”ה א’ פליגי אם גומרים דינו של שור שלא בפניו, ואי’ שם מ”ט דרבנן השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור מה בעלים בפניהם אף שור בפניו ור’ יעקב בשלמא בעלים בני טענה נינהו אלא שור בר טענתא הוא ע”ש, וע”ש בתו’ ד”ה אלא שור בר טענה הוא ואפי’ דרשינן בעלמא כמיתת בעלים כך מיתת השור להך מילתא אין סברא לדורשו”, ועכ”פ מבואר דלרבנן דדרשי’ כן גם לענין שור שצריך בפניו הרי מתקיים זאת בפני שור שאינו בר דעת וא”כ מוכח דבפניו אין זה משום שהוא בן דעת שיכול להכחיש, וכן ק’ זאת לטעם הרמ”ה הנ”ל משום דמיכספי להעיד שקר, וכ’ בקובץ שעורים שבאמת ב’ דינים חלוקים הם דדין קבלת עדות בפני בע”ד הוא דילפי’ מקרא דהועד בבעליו (כדאי’ בב”ק קי”ב) הוא כדי שיוכל להביא להכחישם (או כטעם הרמ”ה), אבל דין דאין גומרים דין אלא בפניו הוא מפסוק אחר ע’ ברש”י ב”ק מ”ה א’ “מה בעלים בפניהם כדכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט”, ובד”ז פליגי ר’ יעקב ורבנן דר’ יעקב ס”ל דהוא משום שבע”ד יוכל לטעון וע”כ ל”ש כלל ללמוד זאת לענין שור, ורבנן ס”ל דהוא גזה”כ ולא משום טענה וע”כ גם בזה כמיתת בעלים כך מיתת השור ושפיר מתקיים ד”ז בשור אף שאינו בר דיעה משום דד”ז אינו משום טענות.

ולפ”ז נמצא דמה שאמרו בב”ק קי”ב דקטן כשלא בפניו הוא רק לענין הך  דינא דאין מקבלים עדות שלא בפני בע”ד שהוא משום שהם בני טענה וקטן אינו בר הכי, אבל לענין אין גומרים דינו של אדם שלא בפניו דזה אינו מחמת טענה בזה גם קטן כבפניו דמי, ומוכח כן ממה שלרבנן צריך בפני השור, וקטן לא גרע משור, וע’ באבי עזרי פ”ז מהל’ ממרים דכמו כן ק’ מאי קס”ד שבן סורר הוא בקטנותו והרי אין גומרים דינו של אדם אלא בפניו וקטן כשלא בפניו דמי כמבואר בב”ק קי”ב, ולהנ”ל הרי כל מה שקטן הוא כשלא בפניו הוא רק לענין קבלת עדות בפני בע”ד שהוא משום שיוכל לטעון כנגדו או שהעדים חוששים לשקר בפניו, אבל לענין גמ”ד בפניו שזה מגזה”כ, שכן הוא צורת המשפט שהוא בפניו, בזה גם קטן בכלל וכמו ששור בכלל, ואמנם לר’ יעקב דס”ל שבשור ל”ש אין גומרים דינו אלא בפניו משום דשור לאו בר טענה ומבואר דס”ל דגמ”ד בפניו הוא ג”כ משום טענה בזה שפיר י”ל שקטן חשיב שלא בפניו גם לענין זה, אבל לרבנן גמ”ד הוא משום גזה”כ ובזה אין לחלק בין קטן לגדול.

והנה בקובץ שעורים שם כ’ דלפ”ז מה שצריך בפני השור הוא רק גמ”ד בפניו אבל קבלת עדות בפניו א”צ בפני השור משום דקבלת עדות בפניו הוא משום שיוכל להכחיש ובשור ל”ש הכי, וא”כ בזה לכו”ע איתא לס’ ר’ יעקב דבזה לא ילפי’ כמיתת בעלים כך מיתת השור.

והנה בתומים סי’ כ”ח ס”ק ט”ו שתמה על הסוברים שעד יכול להעיד ע”י כתב, “דקשה כיון דקי”ל אין מקבלין עדות אלא בפני בע”ד מה יועיל כתבו ששלח לב”ד לו יהיה דהוי הגדה הא שלא בפני בע”ד הוא ודוחק לומר הואיל וקוראין הכתב בפני בע”ד הוי כמעיד לפניו דזה דוחק ואינו דומה ראית פנים דאינו מעיז לכתיבה שלא בפניו מעיז ומעיז”, והיינו דס”ל כטעם הרמ”ה בש”מ ב”ק קי”ב וע”כ הק’ דמפי הכתב מעיז, (ולטעם דרש”י כדי שהבעלים יוכלו להכחישם שייך כן גם מפי כתבם), ובנתה”מ שם סק”ו כ’ ע”ז “לק”מ דהא דבעינן בפני בע”ד לאו משום דלא מעיז הוא רק גזה”כ דהא אפי’ בשור הנסקל בעינן בפני השור”, ובאמת שהרי בגמ’ מצינו שצריך בפני השור לענין גמ”ד ולא מצינו כן לענין קבלת עדות וכמש”כ בק”ש, וי”ל דבאמת גמ”ד בפניו הוא מגזה”כ שכן הוא צורת המשפט שהוא בפניו,ע”כ שייך זה גם בשור אבל קבלת עדות שהוא משום שיחששו לשקר או משום שהבעלים יוכל להכחישם בזה ל”ש בשור.

אבל בב”ק מ”א א’ הק’ בגמ’ איך משכח”ל שור המועד וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכח”ל כו’ אלא אמר רב פפא דקטל וערק לאגמא דקטל וערק לאגמא, ופרש”י “דקטל וערק לאגמא לאחר שהעידו בו ברח”, ודקדק רש”י דאחר שהעידו בו ברח משום שבזמן העדות צריך להיות בפניו, ומבואר שגם קבלת עדות צריך בפני השור וכד’ הנתה”מ, וא”כ מוכח דגם זה מגזה”כ שהרי הטעמים הנ”ל ל”ש בשור, וצ”ע לד’ רש”י ב”ב שכ’ כדי שיוכל להכחישם, גם במנ”ח מצוה נ”א כ’ שצריך גם קבלת עדות בפניו וצ”ע.

ונ’ דאף כי הובא לעיל שטעם קבלת עדות בפניו משום שחוששים לשקר בפניו וכן כ’ גם בשו”ת מהרש”ל סי’ ל”ג, אבל ע”ש בד”ה “והדרך השני שכ’ אלא דקי”ל לרבותינו שאין מקבלין העדות אלא בפניו משום דהוי כמו דין ואין דנין את האדם לחוב שלא בפניו כדכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט וה”ה לכל מילי דדינא”, ומבואר טעם חדש דלהכי צריך לקבל עדות בפניו משום שכל דין הוא בפניו מקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט, והנה מהך קרא הרי ילפי’ לדין שצריך גמ”ד בפניו וכמבואר ברש”י ב”ק דף מ”ה, ובד’ מהרש”ל מבואר דמה”ט צריך גם קבלת עדות בפניו, והיינו דלא רק גמ”ד צריך בפניו אלא כל הדין צריך בפניו וקבלת עדות כתחילת דין ע’ ר”ה כ”ה ע”ב.

וביותר נ’ דהנה בשבועות ל’ ע”א אי’ ת”ר ועמדו שני האנשים מצוה לבע”ד שיעמדו אמר ר” יהודה שמעתי שאם רצו להושיב את שניהם מושיבין כו’, ובתוד”ה שאם כ’ וההיא דסנהדרין פ’ כהן גדול (יט.) אמר ליה שמעון בן שטח ינאי עמוד על רגליך ויעידו בך אתי דלא כר’ יהודה ולדידיה בשעת גמ”ד הוה ולא בשעת קבלת עדות שהוא תחלת דין, ובתו’ סנהדרין י”ט ב’ כ’ “אי נמי הכא הוי קבלת עדות וקבלת עדות כשעת גמר דין ובשעת גמר דין אמרי’ פ’ שבועת העדות דברי הכל דיינים בישיבה ובע”ד בעמידה”, ומבואר שד’ התו’ בשבועות דשעת קבלת עדות לאו כגמ”ד ואפשר להושיב את הבע”ד, ולד’ התו’ בסנהדרין קבלת עדות כגמ”ד וא”א להושיב את הבע”ד, וע”ש בשבועות ל’ ע”ב מחלוקת בשעת משא ומתן אבל שעת גמר דין ד”ה דיינין בישיבה ובעלי דיין בעמידה דהא עדים כגמ”ד דמו וכתיב בהו ועמדו שני האנשים, ומבואר להדי’ בגמ’ דקבלת עדות כגמ”ד, אלא שי”ל שלגבי העדים ודאי דהוי כגמ”ד על עדותם, אבל לענין הבע”ד בזה ד’ התו’ בשבועות דקבלת עדות לא חשיב כגמ”ד לגביהם וד’ התו’ בסנהדרין שגם לגביהם חשיב כגמ”ד, ועכ”פ לפ”ד התו’ בסנהדרין א”ש ד’ מהרש”ל, שצריך קבלת עדות בפני בע”ד גם משום עד עמדו לפני העדה למשפט שמזה נלמד גמ”ד בפניו, כיון שקבלת עדות הוי כגמ”ד.

ולפ”ז נ’ דבאמת הך דינא שצריך לקבל עדות בפניו הוא מתרי דיני, חדא מקרא דהועד בבעליו ומזה ילפי’ שצריך קבלת עדות בפניו ובזה מבואר ברש”י ב”ב הטעם כדי שיוכל להכחישם ובש”מ ב”ק בשם הרמ”ה מבואר כדי שלא ישקרו, אבל באמת שהרי נאמר דין של גמ”ד בפניו מקרא דעד עמדו לפני העדה וזה מגזה”כ וכמו שמצינו כן בשור ומהך דינא גופא צריך גם לקבל עדות בפניו משום שהוא ג”כ חלק מהדין, ונפ”מ בזה דאילו משום הך דינא דעד עמדו הרי גם שור וקטן בכלל בפניו כיון שאין זה משום שיוכלו לטעון, אך מטעמא דוהועד בבעליו בזה קטן חשיב כשלא בפניו, אבל באמת איתא גם מהך דינא דאין גומרים דינו של אדם שלא בפניו ה”נ דאין מקבלים עדות שלא בפניו והוא מגזה”כ.

מעתה א”ש ד’ רש”י בב”ק דס”ל שגם בשור אין מקבלים עדות שלא בפניו והרי מה שצריך לקבל עדות בפניו הוא משום שיוכל להכחישם ובשור ל”ש ד”ז, ולהנ”ל א”ש דנהי דמשום והועד בבעליו ל”ש כן בשור דלאו בר טענה הוא אבל דין דעד עמדו לפני העדה למשפט שהוא גזה”כ נאמר גם בשור וכמו שאין גומרים דינו שלא בפניו ה”נ שאין מקבלים עדות שלא בפניו.

והשתא י”ל דאף שכ’ הגר”ח דבבן סורר כיון דעל שם סופו ע”כ לא חשיב שיש עליו חיוב דכ”ז הוא לענין קבלת עדות שלא בפניו, אבל כיון שמ”מ יש עליו פס”ד של מיתה ע”כ צריך גמ”ד בפניו, והואיל וכן גם קבלת עדות צריך בפניו מה”ט דד”ז של גמ”ד בפניו הוא גם על תחילת הדין וע”כ צריך בפניו, אלא שבזה כיון שאינו משום טענות מתקיים גם בפני קטן וכמו שמתקיים בפני השור. ואמנם מס’ אין זה ברור למה לענין קבלת עדות לא חשיב בע”ד ולענין גמ”ד חשיב בע”ד, אבל אם נימא כן מיושב ד’ הגר”ח.

המאמר מתוך קובץ בית אהרן וישראל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *