השכרת נכס לחברה מחללת שבת

י"ח אדר א' ה'תשע"א

קבוצת משקיעים בנכס מסחרי באילת מעוניינים להשכירו לחנויות ומסעדות. הדרישה המקורית תהיה שהנכס יהיה סגור בשבת, אך הם חוששים שמא לא יצליחו להשכיר את הנכס עם התנאי הנ”ל ויאלצו להשאיר את הנכס ריק ולספוג הפסדים, או להשכיר אותו לחברה מחללת שבת (כמובן מבלי ליהנות מאחוזים ממחזור המכירות).  האם מותר להשכיר את הנכס במצב כזה או שעליהם לספוג את ההפסדים?

שאלה זו הינה בעלת פן הלכתי מובהק של “לפני עיור” ו”מסייע ידי עוברי עבירה” וכן בעלת פן השקפתי של “נשמת השבת”.

בעבר, התיחסה שאלה זו לאדם יחיד שהיה ה”משומד” של העיר, שכן רוב רובם של בני ישראל במקומותיהם היו שומרי תורה ומצוות. לשאלה האם ניתן להשכיר לו את הבית או את החנות היתה התשובה פשוטה, שאין להזדקק להשכיר או להתעסק עם אדם שאינו שומר תומ”צ כאשר ישנה אפשרות להתעסק בזה רק עם שומרי תורה.

בתקופתנו, בה נתרבו עוברי עבירה [ה’ יערה עליהם רוח ממרום] והעולם הפך לכפר גלובלי, שאלה זו הינה לעיתים שאלה קיומית. האם אדם מחויב לסגור את עסקיו או להמנע מעשיית עסקים עם שאר העולם משום שבכל מקום אליו יפנה ייתקל בקונה או שותף פוטנציאלי שאינו שומר תורה? שאלה זו רלוונטית הן לעסקי המניות [שותפות בחברה גויית היוצרת בעייתיות בעניין שמירת שבת או בעניין מכירת מאכלות אסורים כבשר בחלב וכיוצא בזה], והן בעסקי הנדל”ן כגון שאלתכם.

שאלות אלו הינן סבוכות ובעלות השלכות מכריעות לגבי פרנסתו של אדם. מחד גיסא כבוד השבת ועסק כשר הינם שאיפתו של כל אדם מאמין, מאידך גיסא כמעט ולא שייך לקיים עסקים גדולים בלא שתתערב בהם שאלה מסוג זה.

מעבר לשאלה ההלכתית קיים כאן הפן האישי, עד כמה מוכן האדם להקריב ולהפסיד בעבור קדושת השבת. [אם כי ברור שאם הדבר יכול לגרום להתרופפות כללית בשמירת השבת יש להחמיר בזה].

מעתה נביא את צדדי ההלכה:

שאלה זו מתחלקת לכמה אופנים:

א.         אם הנכס הוא יחודי, שאין בנמצא כמותו, או שכמעט ולא מצוי להשכיר סגנון כזה של נכס, אין להשכירו ליהודי שודאי יחלל בו שבת, אף אם יש הפסד ממשי אם לא יוכלו להשכירו ליהודי.

ב.         אם ישנם בנמצא עוד נכסים מסוג זה ולשוכר ישנה אפשרות לשכור נכס דומה, יש להקל להשכיר ליהודי ולכתחילה יש להתנות שלא יפעיל שם עסק בשבת. והמחמיר תבוא עליו ברכה.

ג.         כאשר היהודי השוכר מודיע מראש, לפני חתימת החוזה, שבדעתו להפעיל את המקום בשבת, אין להשכיר לו, אף לא במקום הפסד.

ד.         בכל מקרה כאשר ישנה אפשרות להשכיר את המקום לגוי או ליהודי שודאי יחלל שם שבת, עדיף להשכיר לגוי [ואפילו בארץ ישראל].

מקורות:

כתב המשנה ברורה (סימן שמז ס”ק ז) “ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות בהם מלאכה בשבת אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר ודווקא בדבר המצוי אבל אם המלאכת היתר אין מצוי לעשות אין תולין בה אם לא מפני דרכי שלום” ואם כן במקרה כגון זה שודאי ישתמש בזה בשבת באיסור, שהרי מחלל שבת בפרהסיא הוא ואין מקום לתלות שיעשה בהיתר, אין מקום להתיר לכאורה. וכן מבואר בשו”ת רבינו עזריאל הלדסהיימר (או”ח סי’ לט) שכתב שאם לשוכר אין חנות כעין זו ממש לשכור, אלא רק מקום או מיקום פחות נוח יש בזה משום לפני עיור, וכן כתב הגאון רבי שלום אייזנבאך (קובץ תל תלפיות שנת תערג סי’ רלה) שהביא כן על פי דעת ג’ גדולים הנצי”ב ושו”ת ערוגת הבושם (או”ח סי’ נד) ושו”ת נהרי אפרסמון (או”ח סי’ כח)-אכן באמת מבואר שם בנהרי אפרסמון שמעיקר הדין יש להקל בישראל מומר המחלל שבת בפרהסיא, ורק לכתחילה יש להחמיר בזה), וכ”כ לאסור בשו”ת חלקת יעקב (יו”ד סי’ נז) ובשו”ת ציץ אליעזר (חי”ג סי’ לט), וראה בשו”ת מחנה חיים (חו”מ ח”ב סי’ כד) כתב שעדיף להשכיר לגוי מאשר למחלל שבת [ואף בארץ ישראל יש להעדיף כן, שאין איסור של לא תחנם בהשכרה לגוי], אם כי מדבריו שם משמע שעיקר טעם האיסור הוא שהיהודי נמצא בשכנות לשומר תורה ויוכל לבא ללמוד ממעשיו, אך באמת יש בזה גם משום לפני עיור כמבואר בדבריו שם.

אולם בדברי כמה מהאחרונים מצינו שפסקו שבמקום שאפשר לשכור בית אחר באותו מקום יש להקל במקום הפסד, וכמו שציינו כבר רבים מהפוסקים את דעת המהרש”ם (ח”ב סי’ קפד, ונדפס גם במנחת שבת על הקיצור שו”ע קונטרס שיורי המנחה אות י) על פי מה שהביא לחלק באיסור לפני עיור שאיסורו דווקא כאשר נותן לפניו את החפץ והאיסור הוא מיד, אולם אם האיסור אינו מיד אין בזה רק משום “מסייע לדבר עבירה” ולכן כאשר משכיר בית הרי משכיר לו שיעשה בזה מלאכה ביום חול, ומה שעושה בזה מלאכה בשבת הרי זה לאחר זמן ואינו מזמין לו את האיסור, וכן איסור מסייע אין בזה שהרי אפשר למצוא בית אחר לשכור. ועוד כתב שהרי אינו עושה מלאכה בגוף הבית אלא באויר הבית, וזה אינו שייך כל כך בחנות שעושה מלאכה בהדלקת החשמל וכד’ שהוא חלק מהבית עצמו [וע”ש שכתב עוד טעם שחיישינן שמא ימות ושמא יעשה תשובה, וזה קשה מאד להקל בזה, דהרי ע”ז אמרו בגמ’ שאסור להשכיר לנכרי בהמתו ושדהו ולא אמרינן שמא ימות ושמא יעשה תשובה וכן בהא דמס’ שביעית שאסור ליתן לע”ה כלים שעושים בהם מלאכה בפירות שביעית והרי גם בזה יש את הסברות האלו וצ”ע], וכן הוא בשו”ת פרי השדה (ח”ג סי’ צז), וכן מבואר בשו”ת מהרש”ג (ח”ב סי’ קב) שמאחר ואין החילול שבת בגוף הבית אלא רק בתוך הבית אין בזה משום איסור לפני עיור [וכל האיסור הוא רק בהשכרת שדה או כלי וכד’ שעושה מלאכה בשבת בגוף השדה בחרישה או בכלי עצמו]. וכעי”ז כתב בקובץ בית ועד לחכמים (קובץ ב’ סי’ שפח, תיד הגרא”י הורביץ אב”ד פרבוזנא), והגאון רד”צ קצבורג (מו”צ דקהילת וויטצען, בקובץ תל תלפיות שנת תערג סי’ רי).

וכעין זה כתבו גדולי הדור האחרונים, בשו”ת דברי ישראל (למהר”י וועלץ סי’ סח) ובשו”ת מחנה ישראל (להגר”י גרוסמן סי’ נ), שנוטה להתיר באופן שאם לא ישכיר לו יהיה לו הפסד. וכן כתב להקל בשו”ת יבי”א (ח”ב או”ח סי’ טו) לגבי קנית חנויות שיושבים שם כבר מחללי שבת שאין צריך להפסיק להשכיר להם ואף מותר לחדש את השכירות לאחר מכן, והביא שכן הכריע הגר”ע עטייה ע”ש וכן כתב בשו”ת אור לציון (ח”ב פרק מג סעיף ב) שאם באותו מקום אין מצויים גויים רבים שיכול לשכור מהם אסור להשכיר למחלל שבת.

וכל זה בעיקר הדין, אולם הרי הפוסקים הנ”ל מבססים את פסקם בעיקר על דברי הכתב סופר, ומבואר בשו”ת כתב סופר (שם) שבעל נפש יחמיר על עצמו. ויסוד הדין מבואר גם בשו”ע (יו”ד סי’ קנא ס”א) “יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. (מרדכי דפ”ק דע”ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו” וכן הוא בדברי הפוסקים שצויינו, [אם כי במהרש”ם לא כתב דבר זה, ויתכן שכיון שמדובר שם באופן שכמעט לא שייך להשכיר רק באופן כזה לכן אין צריך להחמיר בזה ורק “בעל נפש יחמיר” אבל בתור הוראה לרבים יש להורות להקל, וכן משמע בשו”ת יביע אומר שם], וכן משמע שם במשנ”ב שכתב בהמשך הדברים על כן אם יש אפשרות להשכיר בקלות למחלל שבת, או לנכרי יש להעדיף השכרתו לנכרי.

באופן שהשוכר מודיע מראש ששוכר העסק על דעת לפותחו בשבת אף המתירים לא התירו, וכמו שכתב בשו”ת מהרש”ג (שם) על פי המבואר במסכת שביעית (פרק ה משנה ח) “בית שמאי אומרים לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית וב”ה מתירין מפני שהוא יכול לשחטה. מוכר לו פירות אפילו בשעת הזרע ומשאיל לו סאתו אף על פי שהוא יודע שיש לו גורן ופורט לו מעות אע”פ שהוא יודע שיש לו פועלים וכולן בפירוש אסורין”.

וראה בשו”ת רבי אהרן (קוטלר, או”ח סי’ ג) שהאריך בכל צדדי האיסור והמותר וכתב שם לחלוק על החילוק אם עושה כן באמצע השבוע או קרוב לשבת, וכתב להקל רק באופן שיש לו כבר מקום אחר שיכול להמשיך לגור שם ואין החנות יותר נוח וכד’, ועם כל זה מסיים בסופו וז”ל ” אך כל זה מצד ההלכה, אבל בודאי ראוי לכל מי שיש לו יראת שמים לחוש לכבוד השי”ת ולכבוד השבת ולא להיות ח”ו מסייע כל דהוא בחילול שבת, גם שלא להכניס התועבה של חילול שבת לתוך ביתו ורשותו, וכל מה שהדבר פרוץ יותר ר”ל, יגדל החיוב לגדור ולהתרחק, ומכל שכן דבכל אופן לא פלטינן מחשש איסור, ובהמניעה מלהשכיר למחללי שבת יש קידוש שם שמים וראוי להיזהר בזה לכל מי שישמע”.

ולכן אם אפשר להשכיר למי שאינו יהודי [בפרט בעיר אילת שאינה חלק מארץ ישראל], עדיף יותר מאשר להשכיר למי שמחלל שבת, אולם במקום שאין אפשרות כזו המיקל יש לו על מי לסמוך.

והכל לפי שהוא אדם.

כאשר הדבר יכול להביא לידי רפיון כללי בשמירת השבת החמירו בזה הפוסקים מאד –  בדורות עברו היה מקובל במקרים של חידלון או קיום להתיר את ענין “מכירת השבת” כעין מכירת חמץ, ולאחר שרבו המתפרצים בעם והיו מורים היתרים וקולות שונות חדלו גדולי ישראל להתעסק בזה, וגזרו שלא לעשות זאת כלל וכלל, וכיום אדם שיעשה זאת נחשב פורץ גדר שעונשו חמור עי’ שו”ת דברי חיים (או”ח ח”ב סי’ כ”ט וסי’ ל) שאם כי מתחילה הקל בזה חזר בו בסוף ימיו מחמת שנתפרצו הדור ואם בדורו כך בדורינו על אחת כמה וכמה. זאת ועוד שלא הקלו שם רק לאנשים יחידים שעיקר עסקיהם היה חוץ לעיר כבתי מרזח שהיו מצויים בעיקר על פרשות דרכים, או בעסקי השדות אבל לא בדבר שכל אדם יכול היה לעשות ולכן לא הקילו כלל במכירת העסק בחנויות ומפעלים, וכמו שכבר האריך בזה בשו”ת חלקת יעקב (או”ח סי’ סט), ושו”ת אגרות משה (או”ח ח”ב סי’ סד) ושו”ת מנחת יצחק (ח”ב סי’ עד) שחלילה להקל בזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *