קדושת בכור בהמה בזמן הזה

י"ז אדר א' ה'תשע"א

בכור בהמה:

זכר בהמה הנולד לאימו מהריון ראשון, הרי הוא קדוש, שנאמר: “וְהָיָה כִי יְבִאֲךָ ה’ אֶל אֶרֶץ הַכְנַעֲנִי כַאֲשֶר נִשְבַע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. וְהַעֲבַרְתָ כָל פֶטֶר רֶחֶם לַה’ וְכָל פֶטֶר שֶגֶר בְהֵמָה אֲשֶר יִהְיֶה לְךָ הַזְכָרִים לַה’. וְכָל בְכוֹר בָנַי אֶפְדֶה. ונאמר: “קַדשֶ לִי כָל בְכוֹר פֶטֶר כָל רֶחֶם בִבְנֵי יִשְרָאֵל בּאָדָם וּבַבּהֵמָה לִי הוּא”.

 קדושת בכור נוהגת רק בבהמות בבעלות יהודי.

שור כבש ועז:

קדושת בכורות חלה על בכורות בהמה מהמינים הראויים להקרבה על גבי המזבח לפני ה’. מיני הבהמה שמקריבים מהן קרבנות הן שלושה: שור, כבש , ועז. שנאמר: ‘אַךְ בּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כּשֶב אוֹ בְכוֹר עֵז…קדֶשׁ הֵם’. הסיבה המקורית למצוות בכורות הינה זכר למכת בכורות בה מתו בכורי מצרים אדם ובהמה, ואילו בכורי ישראל ניצלו. כנאמר בתורה: “וְהָיָה כּי יִשׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמר: מַה זּאת? וְאָמַרְתּ אֵלָיו: בּחוזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה’ מִמּצְרַיִם מִבּית עֲבָדִים. וַיְהִי כּי הִקְשׁה פַרְעה לְשׁלּחֵנוּ וַיּהֲרג ה’ כּל בּכוֹר בּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבּכור אָדָם וְעַד בּכוֹר בהֵמָה, עַל כּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה’ כָל פֶטֶר רֶחֶם הַזְכָרִים”.

 
לכהן:

את הבכור ציוותה התורה לתת לכהן כחלק מ-24 מתנות הכהונה אשר ניתנים לכוהנים בכדי שיוכלו לעסוק בשלווה בעניינים הרוחניים. או  כדברי ספר החינוך: למען דעת, כי הכול של הקב”ה ואין לו לאדם דבר בעולם, רק מה שיחלק לו השם בחסדיו, ולכן מייד כשנולד לו הראשון, מקדישו האדם לה’. הבכור לא יימסר לכהן מייד בלידתו בכדי שלא להטריח את הכהן לגדלו עד שיהיה ראוי להקרבה – בגיל שנה. אלא על היהודי לגדלו בצאן עד 30 יום ובבהמה גסה 50 יום. [ויש סוברים כי בבהמה גסה שלושה חדשים].

תמים:

באם הבכור תמים – ללא מום – הכהן מקריבו כקרבן ואוכל מבשרו בטהרה. ואם נפל בו מום, אף על פי שאין מקריבים אותו, יש למוסרו לכהן, והכהן נהנה ממנו כמבשר חולין [אם כי בהגבלות מסויימות כגון שלא למוכרו בשוק וכדומה]

איסור הטלת מום:

כיום כשאין בית המקדש קיים, ואין אפשרות להקריב את הבכור על גבי המזבח, לא נותרה דרך מותרת לאכול את בשר הבכור אלא באם ייפול בו מום. עם זאת, אסור להטיל מום בבכור באופן מכוון ויש להמתין שייפול בו מום מעצמו. קנס הטילו חכמים על מי שהטיל מום בבכור בכוונה, ואסרו עליו לשחוט את הבכור כתוצאה ממום זה. גם אם אדם גרם בעקיפין, באופן מכוון, לנפילת המום, כגון שהוליך את הבכור בין שברי זכוכיות, או שביקש מגוי שיטיל מום בבכור – אסור לשחוט את הבכור כתוצאה מהמום שנפל בדרך זו.

 

סטייק בכור:

קדושת בכור קיימת גם בימינו:, בכור תמים – ללא מום, אסור בשחיטה, ובאכילה. וגם כשנפל בו מום, אסור בעבודה ובגיזה ואף להישען עליו אסור. על בעל העדר לגדל את הבכור עד שייפול בו מום, או עד שימות, ואז חייב לקוברו. כיצד מתמודדים כיום עם קדושה זו, והרי בכל רפת קיימים בכורות, אשר תוך כשנה מהיוולדם יגיעו לבית המטבחיים לשחיטה, ומשם יגיעו כסטייק לצלחת שלנו. וכיצד מוודאים בבתי המטבחיים שהעגלים הנשחטים בהם אינם בקדושת בכור אשר אסורים בשחיטה?

 

תפילין בכורים:

הבעיה קיימת גם בתפילין וספרי תורה העשויים מעורות בהמות אשר ייתכן שהיו בכורות, ואסור להשתמש בעורם וגידיהם שממנו עשויים התפילין.

הפיתרון:

הפיתרון המוצע כיום הוא למכור לגוי חלק מהבהמה לפני שהמליטה את הוולד הראשון – כעת כשהבהמה אינה שייכת ליהודי בלבד אלא בשותפות עם הגוי, אין לבכור הנולד ממנה, קדושה. יש למכור לגוי דווקא אבר מהבהמה שהנפש תלויה בה – כגון קנה וושט. בעת המכירה, על  היהודי להשכיר לגוי את המקום בו נמצאת הבהמה בשעת המכירה. מכירה זו דומה מאד למכירת חמץ בה היהודי מוכר לגוי את חמצו כדי שלא יהיה החמץ בבעלותו בפסח. אך לדעת שולחן ערוך הרב, במכירת בכורות, לא די בכך שהיהודי יחתום על שטר מכירה לגוי – כפי שחותמים במכירת חמץ –  אלא יש למכור את כל הפרה ולא רק קנה וושט, ועל הגוי למשוך ולהנהיג את הפרה בידו, ויוליכה בידו לתוך הרפת של הישראלי, וינעל הנכרי את הדלת לזמן מה בכדי שתהיה נשמרת שם לדעתו לרגע אחד לפחות בשעת הקניין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *