פורים – חנוכה – ועמל תורה שבעל-פה

רבני בית ההוראה
ט"ז אדר א' ה'תשע"א

בשו”ע הל’ מגילה [סי’ תרצה סעיף ב’] כתב – חייב איניש לבסומי בפוריא – עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

ושואל ה”ביאור הלכה” איך יחייבו חז”ל להשתכר שהוא דבר שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות למכשול גדול?

ועונה הביה”ל – מפני שכל הניסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש נעשו על ידי משתה הן הריגת ושתי והן מפלת המן – ועל כן חייבו חז”ל להשתכר כדי שיהיה נזכר הנס הגדול בשתיית היין ומ”מ כל זה למצוה ולא לעכב ע”כ

ויתכן לומר עוד בזה – על פי המבואר בגמ’ מגילה שגזרת המן הרשע באה על אותו הדור מפני שהלכו למשתה אחשורוש – ונראה שהיה בזה מהשורש של חטאו של אדם הראשון שנאמר בו – “ותרא האשה כי טוב העץ למאכל – וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל”.

ויש כעין רמז לכך בדברי ה”מסילת ישרים” בפרק טו.

ה”מסילת ישרים” שם כותב וז”ל…כי הנה מה שהטבע מטה את האדם אל תענוגות הגוף – הוא פיתוי העינים הנפתים במראה הדברים אשר הוא טוב וערב לכאורא – הוא הפיתוי שגרם לחטא הראשון שיעשה כעדות הכתוב “ותרא האשה כי טוב העץ למאכל – וכי תאוה הוא לעינים …ותקח מפריו ותאכל”

ועל כן הוא אומר …על כן זהו כל הלימוד שצריך שילמד האדם את שכלו להכיר בחולשת התענוגים האלה ושקרם – עד שמאליו ימאס בם ולא יקשה בעיניו לשלחם מאתו…

ממשיך הרמח”ל ואומר …והנה כמו שההתבונן על זה הדבר גורם קנית הפרישות – כך סכלותו מפסיד אותו ו[כך גם] ההתמדה בין השרים ואנשי הגדולות הרודפים אחר הכבוד ומרבים ההבל – כי בראותו את היקר ההוא והגדולה ההיא – אי אפשר שלא תתעורר תאותו בו לחמוד אותם…עכ”ל.

דברי הרמח”ל – “…כי בראותו את היקר ההוא – והגדולה ההיא…” מזכירים את לשון המגילה “בהראותו את יקר תפארת גדולתו” – המוזכרים במשתה אחשורוש – ומאירים לנו את עומק הפגם בהליכה למשתה אחשורוש – שבזה שהתפתו ללכת הלכו אל מקום השרים המרבים ההבל כלשון הרמח”ל – נדמו במעשיהם לחטא אדם הראשון אשר נפתה אחר מראה העיניים – וכמו שהתבאר.

ויתכן לרמוז זאת בדברי הגמ’ בחולין קלט:

הגמ’ שם שואלת המן מן התורה מנין – ועונה – שנא’ “המן העץ” – ויש לפרש שהשאלה היא היכן רמוז בתורה שורש החטא שבגללו באה גזרת המן הרשע – ועל כך עונה הגמ’ – שנא’ “המן העץ”- ענינו של המן מרומז בפרשת חטאו של אדם הראשון – מפני שחטאו של אותו הדור היה בדוגמת חטא אדם הראשון.

ועל כן העונש על חטא זה היה שנגזרה עליהם גזירת מיתה בדוגמת העונש של אדם הראשון שנאמר בו – “כי ביום אכלך ממנו – מות תמות”.

ומשום כך באה הגזירה על ידי עמלק אשר שרשו הוא נחש הקדמוני כמו שביאר המהרש”א בגמ’ חולין שם.

ועל פי זה יש לומר שכאשר חזרו בתשובה והבינו את שורש החטא – היתה התשובה על ידי צום ותענית – התרחקות מהנאות העולם והתאוות החמריות – בבחינת חזרה למדרגת אדם הראשון קודם החטא של ההליכה אחרי הגוף ורצונותיו.

על פי זה יש גם לבאר את הענין של “חייב איניש לבסומי בפוריא – עד דלא ידע”.

אדה”ר קודם החטא השגתו היתה בבחינת נבואה ולא בבחינת הדעת כמו שהביא בספר “עלי שור” ח”א – שאדם הראשון קודם החטא היה במצב של נבואה כל הזמן – וכל המציאות של שכל התחדשה רק אחרי החטא.

השכל הוא החוצץ בין האדם ובין הבורא – מאחר ועל ידו האדם מרגיש שהוא החושב והוא המבין ומתכנן.

מאחר ובמצב של קודם החטא לא היתה את החציצה של השכל בין האדם ובין הבורא – ומאחר והתשובה בפורים היתה בבחינה של חזרה למצבו של אדה”ר קודם החטא – מצוה לשתות יין ולבטל את הדעת בפורים – כי בביטול השכל יש דמיון למצב של קודם החטא – שבו הקשר עם הקב”ה היה באופן ישיר ולא דרך השכל.

על פי זה יש לבאר את דברי הגמ’ בשבת פח..

מבואר בגמ’ שם – שכאשר אמרו בני ישראל “נעשה ונשמע” זכו לכתרים שהם הארה מפנימיות הנשמה כמו שכתב ה”נפש החיים” – וכאשר חטאו בעגל נטלו מהם.

המעלה של “נעשה ונשמע” היתה בזה שקבלו עליהם את מצוות ה’ עוד טרם שידעו מה הם הציוויים וטרם הבינו אותם – ועל כן היתה בזה התבטלות מוחלטת של השכל האנושי לרצון ה’.

על ידי הביטול של השכל האנושי לשכל התורה – הגיעו למעלת אדם הראשון קודם החטא – שאז לא היתה חציצה של השכל בין הנפש והנשמה – וזה ענין הכתרים שזכו להארה עליונה מפנימיות הנשמה – אבל אחרי חטא העגל שהלכו אחרי חשבונות רבים של השכל כמו שביאר ה”בית הלוי” – החציצה של השכל גרמה להם לאבד את הקשר עם הארת הנשמה של הכתרים וירדו ממעלת אדם הראשון קודם החטא.

ומעתה אחרי חטא העגל – העבודה היא – עמל התורה שבעל פה.

על ידי עמל התורה מתבטל השכל האנושי אל שכל התורה שהוא השכל של רצון השי”ת – וסרה החציצה של השכל האנושי החוצצת בין האדם ובין בוראו – אשר נוצרה על ידי החטא של אדם הראשון.

עמל התורה שבעל פה מבטל את השכל האנושי החוצץ – על ידי כך האדם חוזר בבחינת מה למדרגת אדם הראשון קודם החטא – שזוהי שלמות המעלה של עם ישראל.

על פי זה יובנו דברי המדרש תנחומא בפרשת “כי תשא” – שהתורה שבעל פה היא המבדילה בין ישראל לעמים.

הרמח”ל בספר “דרך ה'” מבאר – שמהות ההבדלה בין ישראל לעמים היא בזה שעם ישראל הוא בשרשו בדרגת אדם הראשון קודם החטא – ואילו אומות העולם כל מציאותם היא בדרגה של אחרי החטא.

ועל כן, כיון שהתורה שבעל פה היא המסירה את חציצת השכל ומחזירה את האדם למצב של קודם החטא – אין היא שייכת אלא לעם ישראל השייכים למעלה זו של אדם הראשון קודם החטא – וכמו שמובא במדרש תנחומא [פרשת כי תשא] – אמר להם הקב”ה לאומות אתם אומרים שאתם בני – איני יודע אלא מי שמסטורין שלי אצלו הם בני ואיזו היא – זו המשנה שנתנה על פה – מבואר בדברי התנחומא – שהתורה שבעל פה היא המבדילה בין ישראל לאומות העולם.

בזה יש לבאר מה שמובא בספר הבהיר של התנא רבי נחוניה בן הקנה – שהאור הגנוז נגנז בתורה שבעל פה.

רבי צדוק הכהן מבאר שמהות האור הגנוז שאדם רואה בו מסוף העולם ועד סופו היא – שבו מתגלה שאין עוד מלבדו – ואין שום דבר המסתיר את גילוי יחודו ית’.

התורה שבעל פה היא המסירה את המחיצות של השכל האנושי המסתירות את יחודו ית’ – ולכן על ידה מתגלה האור הגנוז הזה.

על פי זה יש לבאר שלכן בפורים שבו “קיימו וקבלו” – חזרו וקבלו את עמל התורה שבעל פה – ברצון – “חייב איניש לבסומי” – לשתות יין כדי לבטל את השכל.

בטול השכל על ידי היין בא לרמוז שתכלית התורה שבעל פה היא לבטל את השכל שלנו לרצונו ית’ ולשכל התורה – “עד דלא ידע” מפרש ה”שפת-אמת” – שהכונה היא שבפורים מגיעים אל בחינה של קודם ה”ידע” של עץ הדעת טוב ורע – דהיינו שהשתייה המבטלת את השכל – רומזת לביטול החציצה של השכל אשר התחדשה אחרי האכילה מעץ הדעת.

וביאור הדבר לא רק כפשוטו לקיים את מצוות התורה ולקבל את דבריה גם כאשר איננו מבינים אותם – אלא להגיע אל האור הגנוז בתוכה – המאיר את כל המציאות באור חדש – באור של יחוד השם אשר הוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים – ולא כפי שהיא נראית מתוך חשכת השכל האנושי.

והטעם שנס הפורים הביא אותם לקבלה זו – יתכן שזה משום שראו את ה”ונהפוך הוא” ונוכחו לדעת ש”רבות מחשבות בלב איש – ועצת ה’ היא תקום” – מההכרה ששוא מחשבות אדם – הגיעו לרצון לבטל את השכל האנושי אל שכל התורה.

על פי זה יש לבאר את דברי חז”ל הידועים המובאים בתיקו”ז – “כפורים – כ- פורים” שמשמעות הדבר שיש בחינה ביום הפורים שהוא גדול מבחינת יום הכפורים

ברש”י בתחילת בהעלותך מביא – שחלשה דעתו של אהרון על שלא השתתף עם שבטו בחנוכת המזבח ופייסו הקב”ה – שלך גדולה משלהם וזו חנוכת המנורה – ושואל הרמב”ן על דברי רש”י מדוע פייסו דוקא בזה – ועוד צריך להבין במה היא גדולה משלהם.

ובמקום אחר [מאמרי חנוכה – מאמר “תורה שבעל פה – כנגד חכמת יון”] התבאר על פי מה ששמעתי מהגה”צ ר’ שלמה ברעוודא שליט”א שאהרון חשש שלא השתתף בחנוכת המזבח מפני חלקו בעשיית העגל עכ”ד – חטא עשיית העגל היה כפי שמבאר ה”בית הלוי” – בזה שהלכו אחרי שכלם בעבודת ה’.

חנוכת המזבח שייכת להקרבת הקרבנות שהם מבעלי חיים ורומזים על העלאת הנפש הבהמית להשי”ת – לעומת זאת הדלקת המנורה היא על ידי השמן הרומז על ענין החכמה ויתכן לבאר – שהדלקת השמן רומזת על שעבוד השכל והחכמה אל רצונו ית’ והעלאתו לגבוה.

ובזה מובן מדוע פייס הקב”ה את אהרון דוקא במנורה ומדוע שלך גדולה משלהם.

הקב”ה התכוין לומר לו בזה – אדרבא, מפני ששבט לוי לא נכשל בחטא העגל – החטא של ההליכה אחרי השכל האנושי – על כן יקבלו את מצות המנורה הרומזת לשעבוד השכל להשי”ת – הפך חטא העגל – והיא גדולה מחנוכת המזבח מפני ששעבוד השכל להשי”ת – גדול משעבוד התאוות להשי”ת.

על דרך זו יש לומר – שיום הכפורים הוא בדוגמת חנוכת המזבח ושייך לביטול התאוה על ידי חמשה עינויים שתכליתם קדושת הגוף – אבל בפורים ש”חייב איניש לבסומי – עד דלא ידע” – עבודת היום מורה על ביטול השכל שלנו אל דעת התורה הקדושה ורצון ה’ – וזו גדולה מהדרגה של ביטול הגוף – ולכן יום הכפורים הוא – כ- פורים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *