ענוה ויראה – במחיית עמלק

רבני בית ההוראה
ט"ז אדר א' ה'תשע"א

בגמ’ ברכות ל: מובא – אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא אמר “וגילו ברעדה כתיב” אמר ליה – אנא תפילין מנחנא.

ר’ ירמיה הוה יתיב קמיה דר’ זירא – חזייה דהוה קא בדח טובא אמר ליה – “בכל עצב יהיה מותר” כתיב – אמר ליה – אנא תפילין מנחנא – ומפרש רש”י תפילין מנחנא – והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי.

אמנם בשם רבינו האריז”ל שמעתי שמפרש – תפילין מנחנא – הסיבה שאני שמח היא מפני שתפילין עלי.

הרמב”ם בהלכות תפילין כתב – שבזמן שאדם מניח תפילין הוא עניו וירא שמים.

והרמב”ן באגרתו כתב – מן הענוה תעלה אל היראה – ובהמשך דבריו כתב …ובמידות אלו [דהיינו במידות הענוה והיראה] תהיה שמח בחלקך.

משמע מדבריו – שמידות הענוה והיראה מביאות אל השמחה – [ענוה ויראה בגי’ שמחה]

ויתכן לבאר את הטעם מדוע מידות הענוה והיראה מביאות את בעליהן להיות שמח בחלקו על פי דברי ספר חובות הלבבות בשער הבחינה המבאר ג’ סיבות מדוע האדם אינו מכיר טובה לקב”ה על חסדיו המרובים והגדולים – שתי סיבות מתוך השלש הן הרגילות – והרצון התמידי לעוד.

לפי זה יש לומר – שהיראה עומק ענינה ששום טובה אינה מובנת מאליה ועל כן מכח היראה יכול להתרומם מאוטם ההרגל בטובות – מאידך הענוה היא סיבה להבין שלא מגיע לי גם מה שיש לי ואיך אצפה לעוד.

ואם כן יש לומר שעל ידי ב’ המידות הללו של ענוה ויראה – אפשר להתגבר על הרגילות והרצון לעוד המונעים מלהכיר טובה – והכרת טובה מביאה את השמחה בחלקו – “מזמור לתודה – עבדו את ה’ בשמחה”.

ובזה יש לבאר את דברי רבינו האריז”ל.

הואיל והתפילין כפי שכתב הרמב”ם – מביאות את האדם הלובשן להיות עניו וירא שמים – ומאחר והמידות של ענוה ויראת שמים מביאות אל השמחה – על כן אצל אביי ור’ ירמיה רואים שהנחת התפילין הביאה אותם לשמחה.

על פי זה יש לבאר את ענין השמחה של פורים.

כתב הרמח”ל [אוצרות רמח”ל – פרשת כי תצא] – שקלי’ עמלק היא קלי’ השכחה המביאה לשכוח את ה’ – ומעתה הואיל ובפסוק נאמר “ורם לבבך – ושכחת את ה’ אלוקיך” – שבזה משמע שהשכחה היא תולדת הגאוה מוכח שמידת הגאוה מתייחסת לעמלק [ורמז לדבר רם בגי’ עמלק]

וכך יש גם להוכיח מדרשת חז”ל – “לץ תכה” – זה עמלק – שמאחר ונאמר בפסוק “זד יהיר – לץ שמו” – מוכח שמידת הליצנות של עמלק – כוללת בתוכה את מידת הגאוה.

ובאגרת הרמב”ן כתב – ובעבור הענוה תעלה על לבך מידת היראה – ובפסוק נאמר “עקב ענוה – יראת ה'”.

ויש ללמוד מזה – שהעדר ענוה הוא סיבה לחסרון היראה – ויובן בזה האמור על עמלק שכפי שהתבאר מידת הגאוה מתייחסת אליו – “ולא ירא אלוקים” – עמלק משולל ממידת היראה כיון שאין לו ענוה.

ומעתה יש לומר מאחר וענוה ויראה הן מידות המביאות לשמחה – ומאחר ועמלק הוא כח ההפכי למידות אלו – על כן במחייתו מתגלית השמחה – ואולי זה סוד השמחה המיוחדת של פורים.

[ובפרט לפי מה שהתבאר שהן המידות המביאות להכרת הטוב – הפך עמלק שהוא כפוי טובה כמובא במכילתא].

ותובן בזה דרשת חז”ל על הפסוק – “ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר” “ויקר” – אלו תפילין.

יש לבאר את השייכות המיוחדת של יקר התפילין למחיית עמלק – על פי דברי הרמב”ם בהלכות תפילין – שבעת שאדם לובש תפילין – הוא עניו וירא שמים – ב’ המידות ההפכיות למציאותו של עמלק.

בזה יש לבאר גם את דברי המדרש רבה אסתר [פ”ז אות י”ח]- שכאשר נגזרה הגזרה בימי מרדכי ואסתר רץ אליהו זכור לטוב אצל אבות העולם לעוררם שיבקשו רחמים על עם ישראל בניהם.

ואמרו האבות הקדושים – מה אנו יכולים לעשות – ואז רץ אצל משה בן עמרם …ואמר לו משה לאליהו – כלום יש אדם כשר בדור אמר לו יש ושמו מרדכי – אמר לו – לך והודיעו כדי שיעמוד הוא משם בתפילה ואני מכאן ונבקש רחמים מלפני הקב”ה – ע”כ דברי המדרש.

יתכן לבאר בטעם הדבר שהישועה של פורים באה דוקא על ידי משה רבינו – כי בו יש את ב’ המידות ההפכיות למידותיו של עמלק.

משה רבינו שלם במידת הענוה שהרי התורה הקדושה מעידה על משה רבינו שהוא העניו מכל האדם ומשה רבינו שלם במידת היראה כפי שבגמ’ אמרו על הפסוק “מה ה’ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה” – לגבי משה מילתא זוטרתי היא.

מידות הענוה והיראה של משה רבינו הן העומדות מול עמלק בעל הגאוה – אשר איננו ירא אלוקים.

בזה יש לבאר – מדוע עמלק בא להלחם עם ישראל מיד אחרי יציאת מצרים – “זכור את אשר עשה לך עמלק – בדרך בצאתכם ממצרים”.

מצרים היא מקום הגאוה כדברי פרעה – “מי ה’ אשר אשמע בקולו” – ומשום כך מצות הפסח היא ביעור החמץ הנפוח הרומז לגאוה – ומצות אכילת המצה הרומזת לענוה.

ובקריעת ים סוף נאמר – “ויראו העם את ה'” – הרי שביציאת מצרים זכו כלל ישראל למידות הענוה והיראה – אולי לכן היציאה ממצרים היתה על ידי משה רבינו – אשר בו מוצאים את מידות הענוה והיראה כמו שהתבאר.

ולעומת זאת עמלק שהוא הפך מידות הענוה והיראה – בא להלחם בישראל עם צאתם ממצרים – “בדרך בצאתכם ממצרים” – עמלק של גאוה ושל “ולא ירא אלוקים” – נלחם ב”יוצאי מצרים” אשר זכו למידות הענוה והיראה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *