מידות הענוה והרחמים – במחיית עמלק

רבני בית ההוראה
ט"ז אדר א' ה'תשע"א

ברמב”ם הלכות מלכים [פ”א ה”א] כתב – …שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ – למנות להם מלך שנא’ “שום תשים עליך מלך” – ולהכרית זרעו של עמלק שנא’ “תמחה את זכר עמלק” – ולבנות את בית הבחירה שנא’ “לשכנו תדרשו ובאת שמה”.

מבואר בדברי הרמב”ם – שמצות מינוי מלך קודמת למלחמת עמלק – והדבר טעון ביאור.

בהלכות מלכים [פ”ב ה”ו] בדיני המלך כתב הרמב”ם וז”ל …כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו – כן צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר “ולבי חלל בקרבי” – ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי שנא’ “לבלתי רום מאחיו” – ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים – ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם – ויחוס על כבוד קטן שבקטנים עכ”ל.

לשון הרמב”ם “כדרך שחלק לו הכתוב” – הקושר את דין כבוד המלך – עם חובתו להנהיג את העם בענוה ורחמים – צריך ביאור.

לכאורא כונתו לומר – שאע”פ שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול – עם כל זה אל יתגאה עליהם וירחם עליהם – ואולם לשון הרמב”ם “כדרך שחלק לו הכתוב” – משמע להפך, שמאותו מקום שמגיע החיוב לכבד את המלך – מאותו מקום יוצא החיוב שלו להיות עניו ורחמן.

ויתכן לבאר את דברי הרמב”ם כך:

הפסוק במשלי [כא כד] אומר “זד יהיר לץ שמו – עושה בעברת זדון” – ובספר “שערי תשובה” לרבינו יונה [שער ג’ – אות קעד] מבאר – …פירוש מידות הרעות שהם הזדון והגאוה נתחברו באדם הלץ.

את מהותם של מדות אלו מפרש רבינו יונה בפירושו למשלי – …לשון זד כולל אכזריות ושנאת הבריות והשמחה לאידם – ויהיר הוא בעל הגאוה.

וב”שערי תשובה” שם הוסיף …כי השפל והנכנע כאשר יכיר מגרעת עצמו ומומיו – לא יתלוצץ על בני אדם.

מבואר בדברי רבינו יונה שמידת הליצנות בענין זה של הזלזול בכבוד הבריות – היא צירוף של מידת הגאוה ומידת האכזריות.

על פי זה מבאר בספר “עלי שור” [ח”א] את הטעם מדוע המהרח”ו בספר “שערי – קדושה” כאשר הוא מסדר את כלל המידות המשתלשלות מארבע השרשים של אש – רוח – מים – עפר איננו מזכיר את מידת הליצנות – מפני שלפי דברי הפסוק מידת הליצנות אינה מידה בפני עצמה – אלא צירוף של שתי מידות נפרדות שהן הגאוה והאכזריות.

ויש ללמוד מכך שמידת – המכובד המכבד את הבריות שהיא הפך כח הליצנות – היא צירוף של המידות ההפכיות לגאוה ואכזריות שהם מידות הענוה והרחמים.

הגאוה שהיא מידה של החשבת עצמו בעצמו כמו שכתב המס”י – והאכזריות שהיא אך- זרות – יחס של זרות לזולתו, יוצרים זלזול בכבוד הבריות – וכך רואים גם בלשון הספה”ק “תומר דבורה” [פ”ג] שכתב …עוד צריך להיות רחמיו פרושים על כל הנבראים – לא יבזם ולא יאבדם.

לעומת זאת מידות הענוה – שהיא המעטת עצמו – יחד עם מידת הרחמים שהיא – הרגשת זולתו – יוצרים את מעלת המכבד את הבריות.

לפי זה יש לבאר את דברי הרמב”ם בפ”ב מהל’ מלכים.

יתכן שהרמב”ם בא ללמד אותנו בדבריו – שחיובי המלך במידות הענוה והרחמים אינם רק לצורך השפעת טובה לעם – החיובים הללו נובעים מדין כבוד המלך – שאף המלך מצווה בו.

כחלק מחיוב זה חייב הכתוב את המלך להעלות את עצמו למעלת “מכובד – המכבד את הבריות” והוא יגיע לכך על ידי שיתנהג במידות הענוה והרחמים – כך יהיה למכובד – ובזה ישלים את הכבוד הניתן לו על ידי העם.

וזהו שכתב הרמב”ם כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו – כך צוהו להיות עניו ורחמן – מאותו שורש שמשם יוצא חיוב העם לכבד את המלך – מאותו מקום חייב המלך להתנהג במידות הענוה והרחמים – משום שעל ידי כך יקנה את מעלת הכבוד בעצם – “ויחוס על כבוד קטן שבקטנים” – על ידי הכבוד לקטן שבקטנים – יקבל המלך את שלמות הכבוד.

לפי זה יש לבאר את דברי הרמב”ם בפ”א מהל’ מלכים – בטעם החיוב להקדים מינוי מלך למלחמת עמלק.

בשמות רבה דרשו חז”ל על הפסוק “לץ תכה – ופתי יערים” –”לץ תכה” – זה עמלק – “ופתי יערים” – זה יתרו – עמלק הוא כח טומאה המבזה ומזלזל כל דבר שבקדושה – והוא תמצית טומאת עשיו שנאמר בו “ויבז עשיו את הבכורה”.

“ויזנב בך כל הנחשלים אחריך” – ויזנב אותיות בזיון – ועל כן אין לו שליטה אלא ב”נחשלים אחריך” כפי שפירש רש”י – שהם אלו שנדחו מחוץ לענני הכבוד – אבל אין שליטה לכח הזלזול והליצנות במי שנמצא בתוך ענני הכבוד – מפני שהכבוד הוא הפך הליצנות של עמלק.

ומשום כך מינוי מלך קודם למלחמת עמלק.

לפני המלחמה במי שנושא את טומאת הליצנות – שהיא צירוף של גאוה ואכזריות – “זד יהיר לץ שמו”- יש למנות מלך אשר מידות הענוה והרחמים שהוא מחוייב בהם – הם הפכיות למידתו של עמלק – כבוד מלך הוא הכח ההפכי – למידת הליצנות של עמלק.

על פי זה יש לבאר את הנהגת ימי הפורים אשר רואים בהם את השילוב בין הנהגה של ענוה והנהגה של רחמים.

מצד אחד זהו יום שבו כל אחד ממעט בכבוד עצמו בכל מיני אופנים של שחוק ושמחה אשר זה שייך להנהגה של ענוה – ומצד שני יש בו את מצוות היום של “משלוח מנות – ומתנות לאביונים” שהן מצוות השייכות לגילוי של מידת הרחמים.

ב’ מידות אלו יוצרות את המכובד האמיתי שהוא העומד כנגד “לץ תכה” – זה עמלק – ועל כן הן המאירות לנו את ימי הפורים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *