יום ההולדת ומשמעותו

ט"ז אדר א' ה'תשע"א

“מה שלא קונים למטה אי אפשר לקנות למעלה”

סיפר לי ידיד יקר שלקה בגבו ונזקק לטוס לארה”ב לצורך טיפולים רפואיים:

כידוע, מחלקות הנוסעים במטוס מתחלקות לשלוש: מחלקה רגילה, מחלקת עסקים ומחלקה ראשונה. מחירה של טיסה במחלקה הרגילה הוא אלף דולר, המחיר במחלקת עסקים הוא אלפיים דולר ואילו עלות טיסה במחלקה הראשונה היא שלושת אלפים דולר.

ידידי, שמחמת מצבו הבריאותי נבצר ממנו לשבת על מושב רגיל ונזקק לשכב במשך כל הטיסה, הוצרך לרכוש כרטיס למחלקה הראשונה, שם יכול היה לשכב במשך כל שעות הטיסה. ברם, לצערו היה הוא הנוסע היחיד שטס במחלקה זו.

מתוך בדידותו החל להלך על קביו למחלקות האחרות, והנה פוגש הוא אברך עדין נפש. פנה אליו ידידי וביקש ממנו אם יוכל ללמוד עימו מעט לצידו במחלקה הראשונה. האברך נענה לבקשתו ואכן החלו שניהם ללמוד בצוותא.

כעבור זמן מה, הופיעה לידם דיילת וביקשה מהאברך שישוב למקומו מאחר ולא שילם על שהות במחלקה זו. מיותר לציין שכל בקשותיהם וניסיונותיהם של ידידי ואותו אברך לשכנע את הדיילת לאפשר להם להמשיך ללמוד, עלו בתוהו, על אף שהסבירו שכל מטרת בואו של האברך למחלקה זו היתה אך ורק למען גמילות חסד.

או אז, פנה האברך לידידי ואמר לו: מה שארע לנו עכשיו מזכיר לי מעשה שסיפר הגאון הגדול הרב פאם זצ”ל (מגדולי ישראל באמריקה) ולימד אותנו מתוכו מוסר השכל נפלא, ומעשה שהיה כך היה:

לאוזניו של קבצן עני שפרנסתו היתה דחוקה עד מאוד, הגיעה שמועה שישנה הזדמנות פז להרוויח סכום כסף נכבד בארה”ב.

ידידנו הקבצן אסף וצירף פרוטה לפרוטה עד שהצליח לצבור סכום כסף הגון שבאמצעותו יוכל לרכוש כרטיס טיסה הלוך ושוב לארה”ב, וגם ישאר לו חלק נכבד לצורך שהותו שם במשך מספר ימים.

היום המיוחל הגיע, הקבצן שזו לו הטיסה הראשונה בחייו, עלה במדרגות המובילות אל תוך המטוס. נכנס והתיישב במושב הראשון שנקלע לידו, בחושבו שדרכו של מטוס כדרכו של אוטובוס, אך לא ידע הוא שהמקום שבחר לשבת, לא היה פחות מאשר במחלקה הראשונה.

מיד כשהתיישב על מושבו נפלטה מפיו אנחת רווחה. מעולם לא זכה לחוש נוחות שכזו בשום מושב או ספה שישב עליהם אי פעם. לאט לאט החל להכיר את כל מנגנוני הנוחות המותקנים לרווחתם של הטסים במחלקה הראשונה. החל מהמזגן המיוחד, הנעימות המיוחדות המושמעות באוזניות המותאמות לכל נוסע, המושבים והידיות המתכווננות. הכל היה בשבילו חדש וכעין חלום.

פסגת הנאותיו בטיסה זו, הגיעה לשיאה בזמן חלוקת ארוחת הצהריים. האוכל המהביל וריחו הנודף עשוהו כשיכור, סעודה מעין זו לא טעם מעולם. והנה, אך קיבל את מנתו וכבר היה ראשו ורובו טמונים בתוך צלחתו.

דא עקא, קולות ההתלהבות שנפלטו מפיו, ליקוק אצבעותיו ואנחות האושר שלו היסבו לשכניו ההדורים למחלקה אי נוחות רבה, וזאת מלבד פליאתם הבלתי מוסתרת שאדם בעל חזות כה דלה זוכה לטוס ביחד עמם. כשפקעה סבלנותו של אחד הנוסעים הכבודים, פנה הוא לדיילת וביקש ממנה שתתעניין על מהותו של אותו קבצן תימהוני.

כשהגיעה הדיילת אל הקבצן, ביקשה ממנו באדיבות לראות את כרטיסו. מה גדולה היתה תדהמתו כשהודיעה לו שמקומו אינו אלא בירכתי המטוס במחלקה הפשוטה.

ידידנו לא איבד את עשתונותיו. על חויה כה מיוחדת אינו מוכן לוותר בשום אופן. הוא החליט בהחלטה נחושה שאת כל הכסף ששמר להוצאות הדרך מוכן הוא להשקיע בשביל להמשיך בטיסה מיוחדת זו.

פנה הוא לדיילת ואמר לה: “הנני מבין שטיסה במחלקה זו עולה שלושת אלפים דולר, הנה לך אלפיים דולר נוספים מלבד האלף שכבר שילמתי ואני מבקש שתאפשרו לי להמשיך את טיסתי במחלקה זו”.

או אז ענתה לו הדיילת: “אנו מצטערים, אך מה שלא קונים למטה כבר אי אפשר לקנות למעלה….”

***

יום הולדתו של האדם הוא יום של חשבון נפש. עוד שנה עברה בדרכו בפרוזדור הנסיונות של העולם הזה. את השנים שקצבו לו, עליו לנצל על מנת לקנות קניינים של קיימא שיעמדו לו בהגיעו לטרקלין בעולם שכולו נצח: להרבות בתורה, בתפילה ובגמילות חסדים שהם שלושת עמודי העולם כמבואר בפרקי אבות (פרק א’ משנה ב’) ולשאוף למלא את חובתו בעולמו.

האדם שיעמול לקנות קניינים רוחניים יזכה לשיר את שירת חייו בשמחה, להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו שהוא העידון הגדול מכל העידונים, ועליו לזכור שהזמן דוחק והמלאכה מרובה ואת מה שלא קונים למטה בזה העולם, כבר אי אפשר לקנות למעלה בעולם שכולו טוב…

***

הפולמוס – האם יש מקור יהודי לשמחת יום ההולדת?

מנהג נפוץ מאוד בהרבה בתי ישראל ובקהילות קדושות, שמציינים מדי שנה בשנה את יום הולדתם כיום שמחה, ויש שאף עורכים ביום זה סעודה או נותנים מתנות לכבוד יום ההולדת.

ברם, יש מגדולי הדורות שערערו על המנהג והתנגדו נמרצות לקבוע יום זה כיום שמחה. ויש שהתייחסו אליו כיום של דין וחשבון נפש.

בפרק זה נשתדל בס”ד להביא את המקורות לריבוי השמחה ביום זה, את דעות המתנגדים ואת התייחסות גדולי ישראל ליום זה.

המקורות לשמחה ביום ההולדת

א) “יום הולדת את פרעה”

המקור שבו מופיע לראשונה בתנ”ך במפורש המושג יום הולדת הוא בספר בראשית (פרק מ’ פסוק כ’):

“ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו…”

ופירש רש”י במקום: “יום הולדת- יום לידתו וקורין לו יום גינוסיא (כלומר יום הלידה בלשון יון). ולשון הולדת, לפי שאין הולד נולד אלא ע”י אחרים, שהחיה (המילדת) מילדת את האשה, ועל כן נקראת מילדת”.

בספר “אוצר כל מנהגי ישרון” (מאת הרה”ג אברהם אליעזר הירשוביץ אות י”ד עמ’ 304) בהתייחסו למנהג חגיגת יום ההולדת כותב שמנהג זה נזכר לראשונה אצל פרעה, ונראה מדבריו שלכן אין זה מנהג יהודי כלל ורק הרומאים והיוונים חגגו את יום ההולדת של החיים והוסיפו אף לחגוג את יום ההולדת של אנשים שכבר מתו, וערער מאוד על מנהג זה וז”ל:

“…ולא מצינו לא בחכמי התלמוד ולא בגאונים הראשונים והאחרונים שחגגו יום הלידה. בקוונא עיר מולדתי בשנת 1889 רצו אוהבי הרה”ג ר’ יצחק אלחנן לחוג חג יובלו למלאת חמישים שנה לרבנותו, וגם זה מאן בדבר, ויעצור בעדם מלהפיק זממם.

ולדאבון ליבנו בני ישראל אחינו האוהבים לחקות על מעשה שכניהם כקוף המחקה בלי דעת בין טוב לרע עושים חג כשמחת קציר ליום הולדת, ושמחה מה זו עושה?”

וכן כתב האדר”ת בספרו “נפש דוד”:

“בכל לבי כעסתי על המברכים, לברכני ביום הולדתי ולשמחני בו, ומרגלא בפי מעודי שלא מצאנו שמחת יום הולדת בספרינו הקדושים רק בלידת פרעה לבד, ודבר זה אינו לרוח עם קדוש המקובל אצלינו, ונוח לו שלא נברא משנברא, וא”כ למה נשמח ביום הולדתינו, בטרם ידענו שהועלנו בבריאתנו, ורק צדיקים יכולים לשמוח כדברי התוס’ (ע”ז ה’, א’ ד”ה שאלמלא), אבל אנחנו מה חיינו מה מעשינו ומה צדקותינו”

ב) ברם, אדרבה במדרש “שכל טוב” (בראשית מ’, כ’) למד מפסוק זה על מנהג שמחת יום ההולדת לכל בני האדם, וז”ל:

“ורוב בני אדם מחבבים יום שהוא תשלום שנתן, שהוא כנגד אותו היום שנולד, ושמחים בו ועושים בו משתה”.

ומלבד מה שאנו מוצאים מקור מדברי המדרש לעצם השמחה ביום ההולדת, אנו למדים שגם נוהגים לעשות בו סעודה (וראה להלן מה שנכתב אי”ה בעניין זה).

ועל גוף הטענה שלא מצאנו מנהג זה אלא אצל פרעה הרשע, כתב הרה”ק רבי מרדכי שלום מסאדיגורא (הובא בגליון “מסילות”. בטאון חסידי סדיגורא, כסלו התשמ”ז):

“ונראה שאם התורה מספרת לנו עובדה זו ביום הולדת את פרעה מוכח שכן ראוי לעשות גם למלכי ישראל, ומאן מלכי רבנן (עי’ גיטין ס”ב:), ואין לומר שאין ללמוד ממעשיו של פרעה הרשע, כי הלא חז”ל למדו הא דאין מערבין שמחה בשמחה ממה שאמר לבן הרשע ליעקב אבינו “מלא שבוע זאת” (בראשית כ”ט, כ”ז), ומקורו בירושלמי מועד קטן (פ”א ה”ז וע”א) ר’ יעקב בר אחא שמע לה מן הדא ממה שאמר לבן מלא שבועה זאת. ומכאן הוא גם המקור לעצם שבעת ימי המשתה, וכן הוא ברש”י על הפסוק הנ”ל. נמצינו למדים שמכל מה שכתוב בתורתינו הקדושה, אפילו כשמדובר באומות העולם כגון מאמירתו של לבן מלא שבוע זאת, מוכיחין מזה מנהגי ישראל”.

ג) בספר יד אפרים (להרה”ג אפרים פישל וינברגר זצ”ל, סי’ י”ט) הביא מקורות נוספים שבהם מצאנו שחז”ל ייחסו חשיבות ליום ההולדת של צדיקים, והדברים הובאו בקצרה גם בשו”ת רבבות אפרים (ח”ד או”ח סי’ ר”מ אות ז’):

 

יום הולדתם של האבות

במסכת ראש השנה (דף י”א ע”א) נחלקו באיזה חודש נברא העולם ובאיזה חודש נולדו האבות הקדושים. לדעת ר”א בתשרי נולדו  ולכן נקרא ירח האיתנים כיון שנולדו בו איתני עולם. ולדעת ר’ יהושע בתקופת ניסן נולדו והיינו שנולדו בחודש אייר המכונה זיו כיון שבו נולדו זיוותני עולם. מכאן, שתאריכי ימי הלידה של האבות נשארו שמורים בזכרונות ימי האומה, כמו זמן בריאת העולם. ולכן יחסו חז”ל חשיבות רבת ערך לחודשים אלו עד שזכו ל’תוארי כבוד’ כמו “ירח האיתנים” או “ירח זיו”.

יום הולדתו של יצחק

במדרש רבא (שמות פ’ ט”ו, י”א) נאמר: “משבחר הקב”ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חודש של גאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידים ליגאל שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ובו נולד יצחק ובו נעקד ובו קיבל יעקב את הברכות” וכו’.

א”כ מבואר שחז”ל ייחסו את לידת יצחק כאחת מסגולותיו וזכויותיו של חודש זה כשם שבו נגאלו ובו עתידים ליגאל ((על הדגשת יום הולדתו של יצחק אבינו ושייכותו לגאולת ישראל במיוחד, עיין בקובץ תורני “הפרדס” (חוברת ח’ שנה מ”ו, נ”ט הערה 8) שביאר ע”פ מאמר חז”ל (תנחומא תולדות ב’) דבשעה שנולד יצחק היו הכל שמחים שמים וארץ…שאלמלא לא נברא יצחק לא היה העולם מתקיים. ובשבת (דף פ”ט ע”ב) מבואר שעמ”י יגאלו ויינצלו בזכותו של יצחק דוקא, ועל זה נאמר “כי אתה אבינו” (ישעיה ס”ג ,ט”ז). וכך מבואר גם בשבת דף ק”ד שדרשה צירופי אותיות ז”צ ח”ק- הגיהנום רוצה את זרעו של אברהם והקב”ה אומר לו: “אלו זרעו של יצחק”. וביאור העניין שמעתי ממו”ר הגר”ע קליין שליט”א שכשם שיש בריאות שהן אמצעיות בין צומח לחי ויש בין בע”ח לאדם (עיין כלאים פ”ח מ”ה לגבי אדני השדה שלפי ר’ יוסי מטמא באהל כאדם, ועיין בתורת כהנים (שמיני פרשה ג’ ה”ז) ובפירוש הראב”ד שם לגבי הסירני שהוא אדם שבים שחציו אשה וחציו דג ומנגנת כאדם והוא הדולפנין המוזכר בבכורות ח’ ע”א, ועיין בזה בקונטרס “פתשגן הכתב” מאת הגר”ח קנייבסקי שליט”א סי’ ט”ו)

 

א”כ גם בין העוה”ז לעוה”ב, יצחק אבינו הוא המקשר בין עמ”י לעוה”ב, שכן גם חייו בעוה”ז היו כמו עוה”ב שלא היה לו כלום בעולם מלבד עוה”ב, והוא בבחינת “אז ימלא שחוק פינו” אז – בגימטריא 8 המספר הרומז להנהגה שמעל הטבע שהיא בחינת העתיד לבא. וכיון שגם בחינת עוה”ב היא הצחוק לכן יצחק שרואה את המבט של עוה”ב בתוך עוה”ז שמו יצחק.

ומה טעם הצחוק בעוה”ב? אלא, צחוק פירושו ביטול של מהלך בבת אחת, וככל שההבדל בין מה שהיה לפני למה שקרה אחרי יותר קיצוני, כך גודל הצחוק. (לדוגמה, מצב שבו אדם מכובד מחליק על בננה ומשתטח מלוא אפיו ארצה יוצר צחוק גדול משום שכל מציאות החשיבות שלו התבטלה בבת אחת) כך גם לעתיד לבא יתגלה שכל הצרות שהיו לעמ”י לא היו אלא לטובתם, ודוקא הרגעים שהיו נראים קשים מנשוא יתגלו שהיו הטובים ביותר וזהו הצחוק הגדול ביותר ועל זמן זה נאמר “אז ימלא שחוק פינו”. ויצחק שראה בעולם רק רצון ה’ הוא יודע שהעולם מצחיק. ויצחק הוא הנלחם בישמעאל שכל מהותם להפוך את ענייני עוה”ב לעוה”ז שכל תקוותם גם בעולם הבא היא לתענוגי עוה”ז משא”כ יצחק שכל מהותו להפוך ולראות גם את העוה”ז בעוה”ב. (ועיין בזה עוד ב”תפארת שמשון” מאת הגרש”ד פנקוס זצ”ל, במאמרים לפרשת תולדות).))

.

וכן מבואר בפסיקתא רבתי (פ’ ו’) ובשמות רבה (פקודי נ”ב, ב’) ובתנחומא (פקודי י”א): “בעשרים וחמישה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן [ועמד] מקופל עד אחד בניסן שהקימו משה… שחשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק, שבניסן נולד יצחק… שחשב לערב שמחת בית המקדש בחודש שנולד בו אברהם”.

מבואר שיום לידת יצחק הוא יום שמחה ולפיכך רצה הקב”ה לערב את שמחת המשכן בשמחה זו. וכך ביאר היפה תואר (על שמו”ר שם): שנקרא לעולם יום לידתו של יצחק יום שמחה לעולם ((עיין שם ביפה תואר שהוסיף דאע”ג דאין מערבין שמחה בשמחה, היינו דוקא בשמחת הגוף במאכל ומשתה, כי האחת מגבלת את השניה. ואם שתי השמחות תפגשנה יחד אז לא ימצא מקום לכל אחת מהם להתפשט, מה שא”כ בשמחת הרוח אשר אין גבול וקצבה לכל אחת מהן והאחת לא תצר את רעותה טוב הוא לערב שמחה בשמחה.)).

יום הולדתו של משה רבנו

במסכת מגילה (דף י”ג ע”ב) לגבי הגורל שהטיל המן הרשע לאיזה חודש יגזור את הגזירה, נאמר: “כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה. אמר, נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה נולד”. ופירש רש”י “…כדאי הלידה שתכפר על המיתה”.

א”כ מבואר להדיא שיש עניין מיוחד בחודש זה כיון שנולד בו משה רבנו.

וכן במסכת נזיר (דף י”ד ע”א) הסתפקה הגמרא לעניין אדם שאמר “(הריני) כמשה בז’ באדר, מהו” האם נוסח זה מהווה קבלת נזירות או לא, והרא”ש שם פירש את צדדי הספק: “מי אמרינן דהוי קבלת נזירות דמסתמא ביום שנפטר משה רבינו, רבו נוזרים נזירות מחמת צער, או דלמא לא, שהרי גם בז’ באדר נולד, וכמו כן הוא יום משתה ושמחה” עכ”ל. מבואר מדבריו שיום לידת משה רבינו מהווה יום משתה ושמחה.

יום הולדתו של דוד המלך

בשו”ע או”ח (סי’ ת”צ ט’) הביא הרמ”א מהאבודרהם שנוהגים לקרוא מגילת רות בחג השבועות. ובשערי תשובה (סי’ תצ”ד, ז’) בשם הבכור שור כתב שהטעם הוא לפי הירושלמי (מובא בתוס’ חגיגה י”ז א’ ד”ה אף עצרת) שדוד נפטר בעצרת. וידוע מדברי חז”ל (קידושין ע”ב ב’) שהקב”ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום, ולפי זה גם נולד דוד המלך בחג השבועות. על כן בכל שנה ביום הולדתו, אנו קוראים את מגילת רות, המסתיימת במילים “וישי הוליד את דוד” כדי להזכיר את לידת דוד ביום הולדתו. ונמצא שלפי טעם זה כל הסיבה שאנו קוראים מגילת רות בחג השבועות היא להזכיר את יום הולדתו של דוד המלך ע”ה.

יום הולדתם של מלכי ישראל

בספר הושע (ז’, ה’) נאמר “יום מלכנו החלו שרים חמת מיין” וביאר ה”מצודת דוד”: “יום מלכנו – רצה לומר ביום שמחת מלכנו כיום הלידה או יום המלכתו וכו’. מבואר מדבריו שהיה מנהג בישראל לשמוח ביום לידת המלך.

יום הולדתו של מלך המשיח

בבית יוסף (או”ח סוף סי’ תקנ”ד) הביא מספר אורחות חיים (לר’ אהרון מלוניל, הלכות ט’ באב סי’ י”ב) שהמשיח נולד בתשעה באב (וכך מובא במ”ר איכה א’, נ”א) וכן מבואר בירושלמי ברכות (פ”ב ה”ד). ולפיכך קראו הפוסקים על תשעה באב את הפסוק “קרא עלי מועד לשבור בחורי” שיום זה נקרא מועד משום שהוא יום לידתו של המשיח ולמדו מזה הלכות שונות, ע”ש בספר יד אפרים שהאריך בזה.

יום הולדתו של רבי שמעון בר יוחאי

בספר בני יששכר (חודש אייר מאמר ל”ג בעומר) כתב: “הנה יום זה ל”ג בעומר, יומא דהילולא דר’ שמעון בר יוחאי, בו ביום עלה לשמי מרומים ובודאי גם ביום זה נולד, כי הקב”ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ובו ביום שנולד התחיל אורו להאיר. בו ביום נתגלית הנשמה הקדושה בעולם אשר תגלה דרך אור וזוהר בתורה, אור המבהיק מסוף עולם ועד סופו”.

מתוך דבריו אנו למדים כי השמחה ביום ל”ג בעומר אינה רק ציון יום פטירתו של רשב”י (“יומא דהילולא”), אלא גם משום שהוא יום לידתו “יום שהתחיל אורו להאיר”. (ועיין בשו”ת דעת משה, לר’ משה פרידמן זצ”ל הי”ד, סי’ ז’, שמסביר את ההבדל בין ז’ אדר יום פטירת משה רבנו שנשאר יום אבל, לבין ל”ג בעומר יום פטירת רשב”י שנתקבל כחג ויום שמחה עד ימינו אנו. ועל גוף השמחה בל”ג בעומר עיין עוד בשו”ת חת”ס יו”ד סי’ רל”ג).

ציון יום ההולדת השישים

בגמרא במסכת מועד קטן (דף כ”ח ע”א) מובא שרב יוסף כשנהיה בן ששים עבד להו יומא טובא לרבנן (ערך סעודה לכבוד התלמידי חכמים), אמר: “נפקי לי מכרת” (יצאתי מדין כרת, שהרי מבואר שם בגמ’ שמי שמת בין גיל חמישים לששים זו כרת). ובשו”ת בית ישראל (סי’ ל”ב, מובא ביד אפרים שם) הוכיח מכאן שסעודה שאדם עושה בהגיעו לגיל ס’ היא סעודת מצוה שהרי אנו מוצאים שרב יוסף ערך סעודה לתלמידי חכמים, ואם היתה זו סעודת רשות, הלא הגמ’ בפסחים (דף מ”ט ע”א) אומרת “כל סעודה שאינה של מצוה אין ת”ח רשאי ליהנות ממנה” ואיך עשה רב יוסף סעודת רשות לת”ח? אלא בהכרח שסעודה זו היא סעודת מצוה.

ובעיון יעקב (הנדפס בשולי העין יעקב מועד קטן י”ג ע”א מדפי הספר) כתב לדייק דעביד יומא טבא לרבנן, וז”ל: “כלומר ולא סעודת מרעים” עכ”ל. ויומא טבא לרבנן היינו לתלמידי חכמים, כמו שפירש רש”י בשבת (דף קי”ט.).

אולם, אף שיש לנו מקורות שניתן ללמוד מהם על השמחה ביום ההולדת, עדיין מוטל עלינו לברר, לשמחה זו מה עושה, מה הם הטעמים והעומקים הטמונים בשמחה זו?

סגולותיו של יום ההולדת

א) התחזקות מזלו של האדם ביום הולדתו

המקור הראשון שבו מצאנו סיבה לשמחה ביום ההולדת הוא בירושלמי מסכת ראש השנה (פ”ג ה”ח) המלמד כי מזלו של האדם גובר ביום הולדתו, וכך הובא גם בילקוט שמעוני לספר חבקוק (אות תקס”ד) וז”ל:

“והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. ריב”ל אמר, עמלק כושפן היה. מה היה עושה, היה מעמיד בני אדם ביום גינוסיא שלו, לומר לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו. מה עשה משה, עירבב את המזלות. הדא הוא דכתיב שמש ירח עמד זבולה וגו’ “.

וביאר ב‘קרבן העדה’ (שם): “היה מעמיד למלחמה עִם ישראל בני אדם שהיה אותו היום יום לידתו. לומר לא במהרה אדם ניזוק ביום מולדתו, שאז המזל השולט ביום ההוא עוזר לו”.

נמצינו למדים שביום ההולדת מזלו של האדם מתגבר וקשה להזיקו. וכך כתב החיד”א בספרו “חומת אנך” (איוב ג’) על הפסוק באיוב “יאבד יום אלד בו”: “אפשר כמ”ש המקובלים, שהיום שנולד בו האדם מזלו בריא וחזק מכל השנה”. וכ”כ בבן יהוידע (ברכות דף כ”ח) דידוע שביום הלידה של האדם מזלו חזק באותו יום ומוצלח ועל כן נוהגים שכל אדם יעשה יום הלידה יו”ט לעצמו (ועיי”ש שביאר את הגמ’ לגבי ר’ אלעזר בן עזריה דההוא יומא בר תמני סרי שני הוה, ודייק מדוע לא כתב ההיא זימנא, וביאר דאותו היום היה יום הלידה שלו ולכן נעשה לו נס). וכן כתב בשו”ת “הלל אומר” (או”ח סי’ קל”ט) שיום זה הוא יום הצלחה ומזל.

אלא שהקשה בהגהות ‘זית רענן’ (מבעל המגן אברהם) על הילקוט שמעוני: “ואם תאמר, הא אמרינן בצדיקים ביום שנולד הוא מת? כלומר, מבואר בגמ’ במסכת ראש השנה (דף י”א.) שאדרבה זכות היא לצדיקים שנפטרים דוקא ביום לידתם, שהקב”ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום, שנאמר “את מספר ימיך אמלא”, ולפי האמור קשה שהרי זהו יום שליטת מזלם וא”כ מדוע דוקא בו הם מסתלקים מן העולם ((מעצם קושייתו מוכח שהבין שיסוד זה שמזלו של האדם מתחזק ביום הולדתו, לא שייך רק אצל הגויים אלא גם אצל עם ישראל ואף אצל צדיקים (ועיין בספר “טעם ודעת” ובספר “דרך שיחה” פרשת וישב שכתבו שיתכן שעניין זה שייך רק אצל הגויים, אך עיין ב”טעמא דקרא” ריש פרשת וילך).))?

ותירץ: ויש לומר דהיינו לטובה שממלא שנותיהן אבל אין נהרג בלא זמנו ביום שנולד”.

ובביאור דבריו יש לומר שאכן על פי הטבע היום שנולד בו האדם הוא מוצלח לו ביותר ומזלו גובר למנוע ממנו למות טרם עתו, אבל צדיקים גם במותם קרויים חיים שהרי כל מעשיהם ופעולותיהם בעולם הזה אינם אלא כעבודת הכנה ב”פרוזדור” לקראת ה”טרקלין” הלא הוא העולם הבא, ונמצא שכל חייהם הם חיים רוחניים השואפים להגיע כבר לחיי העולם הבא. וא”כ פטירת הצדיקים בעִיתם לעצמם מהווה שמחה, בהיותם מגיעים לעולמם, וכפי שנקרא בזוה”ק יום פטירת ר’ שמעון בר יוחאי הילולא דרשב”י והוא יום שמחה. ונמצא שאדרבה מעלה וזכות היא להם להגיע לעולמם האמיתי הנצחי דוקא ביום הולדתם.

ודברים אלו מבוארים בספר ‘יערות דבש’ (ח”א דרוש י”ז) שהקשה קושיה זו, ותירץ כנ”ל, וז”ל:

“ודאי יום זה (כלומר יום הלידה) הוא שמזלו במערכה טובה, ואין דרך הקב”ה לשנות המזל. ולכך במיתת רשעים וכדו’ שהמיתה היא לרע, אין ביום הלידה שיתרע מזלו כי מזלו במערכה טובה. אבל צדיקים השלמים שמיתתם לטובה ולקנין שלימות, אדרבה יקרה ביום שמזלם לטוב כי טבא הוא, ולכך ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום בכוונה מהבורא, לפרסם טוב עניינם ושלימות כשרון מעשיהם, וכי המלך מלכי המלכים הקב”ה חפץ ביקרם, והראיה כי מתו ביום היוולדם וזהו לאות אמת כי לא אתרע מזלם ונגד זקניו כבוד”.

וכך מבואר גם בקונטרס “דברי חלומות” ((המודפס בסוף ספר “רסיסי לילה” מאת ר’ צדוק הכהן מלובלין, וקונטרס זה הוא רשימת דברים שנתגלו לו בחלום הלילה.)) (אות כ’ מליל מוצש”ק וישלח) וז”ל:

“כי היום שהאדם נולד בו אז הוא בתוקף מזלו, ואין לו לירא באותו יום בכל שנה משום דבר שיורע מזלו אז. ומה שכתוב בקידושין (ל”ח, א) דצדיקים מתים ביום שנולד, היינו לפי שאצלם המיתה היא התרוממות מזלו ומעלתו שפושט לבוש שק הגופני ולובש חלוקא דרבנן הרוחני ליכנס לעולמות העליונים למעלה עליונה ליהנות מזיו השכינה. וכמו שביום לידתו ירד לעוה”ז לתוספת מעלה שע”י עבודתו בעוה”ז בתורה ומצוות ומעש”ט הוא מגיע למעלה העליונה יותר ממה שהיה קודם. כן ביום המיתה מגיע למעלה עליונה עוד יותר, דטוב יום המות מיום הוולדו, וע”כ הם מתים ביום לידתם דהוא יום התרוממות מזלם. אבל מי שאין צדיקים שאין המיתה מיד ביומו התרוממות מעלה, אין להם לירא ביום לידתם מן המיתה”.

 

 

ב) יום קבלת התפילה

רבי אליהו לאפיאן זצ”ל מביא בשם המקובלים שיום ההולדת הוא יום של קבלת תפילה, וסמך לכך את הפסוק “בני אני היום ילידתיך שאל ממני ואתנה”. ((עיין בספר “דרך שיחה” פרשת וישב.))

גם בספר “לקט רשימות” (בענייני תפילה, עמוד רי”ז) הובא שהמשגיח הגה”צ וואכטפויגל זצ”ל נשאל אם יש חשיבות ליום הולדת. וענה שמובא שיש עניין לאדם ביום הולדתו לעניין תפילה. ואמר לשואל: “קח ספר תהילים, תאמר כמה פרקים, ותבקש שנה טובה, הצלחה בלימוד, הצלחה בתפילה, תבקש כל טוב. הלה שאל איזה פרקים לומר. והמשגיח ענה: פרק י”ג ופרק ק”ג ((בספר “יפה ללב” (מאת ר’ יצחק פלאג’י) כותב לומר בכל יום מזמור ק”ג שבתהילים מגיל שבעים ולמעלה.)).

וכן בספר “מליצי אש” (כ”ו כסלו אות כ”ט) בשם ר’ יחיאל יעקב מקאזניץ זצ”ל כתב שיש לבקש בכוונה בקשה ביום זה מאת ה’ יתברך ע”פ  הפסוק הנ”ל “אני היום ילידתיך שאל ממני ואתנה”.

 

ג) יום מסוגל לבטל ממנו כל גזרות רעות (כעין יום הכיפורים)

בשו”ת “הלל אומר” (סי’ קל”ט) כתב הבנה חדשה ונפלאה בעצם סגולתו של יום זה:

בראשית דבריו הביא את פירושו של הש”ך על תורה (פרשת אמור) עה”פ “יום הכפורים הוא מקרא קדש”: “הכפורים בגימטריא שנה, חשב הקב”ה ביום ברא את האדם שיהיה האדם כמלאך ה’, כמו שכתוב בתהילים “אני אמרתי אלקים אתם” והדבר לא נתקיים. ובהיות שמחשבתו של הקב”ה אינה חוזרת ריקם, לכן גזר שיום אחד בשנה על כל פנים יהיה כמלאך והוא יום הכפורים. ויום אחד בשנה קרוי שנה וכו'”. וכתב בשו”ת הלל אומר שלפי המשך הפסוק הנ”ל בתהילים “אכן כאדם תמותן” יש להוסיף ולבאר שאסור לאדם לדחות יום זה עד יום הכיפורים כי מי יודע… ואל תאמר כשאפנה אשנה, ומצוה שבאה לידך אל תחמיצנה. לכן ביום הראשון של כל שנה מימי חייו שהוא יום ההולדת מחיוב האדם לקיים מחשבתו של הקב”ה ולהקדישו כולו שיהיה קודש לה’ ולקדש עצמו כמו מלאך. (ומקורו בנסתר בזוה”ק (פינחס דף רט”ז, תיקונים דק”א, זוהר וישב דק”פ): “אית זמנין דסיהרא איהי בפגימו ושריא בדינא וכו’ ומאן דאתילד בההוא זימנא להוי תדיר בגריעותא ומסכנוסה וכו’…כל המשתדל באורייתא בטול מניה חיובא דכוכבים ומזלות וכו’) ונמצא שעכ”פ יש להשתדל בריבוי לימוד התורה ביום זה כי מסוגל היום הזה לבטל ממנו כל גזרות רעות…והוא יום הצלחה ומזל. עד כאן תוכן דבריו.

טענות המתנגדים לריבוי השמחה ביום ההולדת

 

א. יום ההולדת לא נזכר אלא אצל פרעה

הטענה הראשונה להתנגדות השמחה ביום ההולדת היא שיום זה לא נזכר בתורה אלא אצל פרעה הרשע, ומשתמע מכך שציון יום זה כיום שמחה אינו מתאים אלא לפרעה ומרעיו ולא אצל עם ישראל ((כך כתב הגה”ק ממונקאטש זצ”ל בספרו “דברי תורה” (מהדורא ה’ אות פ”ח), וכ”כ בספר “אוצר כל מנהגי ישורון” (אות י”ד) וכ”כ האדר”ת בספרו “נפש דוד” כפי שהובא לעיל.)). וכבר הובאה לעיל תשובתו של הרה”ק רבי מרדכי שלום מסאדיגורא לטענה זו.

ב. נוח לו לאדם שלא נברא משנברא

עוד טענו ((כך כתבו הספרים הנ”ל ובספר “ליקוטי אמרים” אות י”ג.)) כנגד המנהג לחוג את יום ההולדת, שבמסכת עירובין (דף י”ג) נחלקו בית שמאי ובית הלל אם נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא או שמא נוח לו שנברא יותר משלא נברא. ונמנו וגמרו שנוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו וי”א ימשמש במעשיו. א”כ ממסקנת הגמרא עולה שיותר היה טוב לאדם שלא היה נברא מאשר נברא וא”כ מה הטעם לחוג את היום שבו בא לעולם?

עוד יש לחדד את הטענה, שבמדרש תנחומא (ריש פרשת ויקהל) נאמר:

“טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו (קהלת ז’) אמרו לשלמה מה טוב שם משמן טוב, אמר להם בשעה שאדם נולד אין הכל יודעין מי הוא, נפטר בשם טוב משפיע מעשים טובים, באין ישראל מטפלין עמו, עושין עמו גמילות חסד, מכריזין שבחו ואומרים פלוני זה כמה צדקות, כמה תורה, כמה מצוות עשה משכבו תהא עם הצדיקים”

כלומר, בשעה שהאדם נולד לא ידוע עדיין מה יהיה באחריתו, האם ימלא את ייעודו בעולם ויעבוד את בוראו כראוי וכנכון או שמא ימעל בתפקידו, וא”כ יום הלידה לכאורה עדיין אינו יום שמחה אלא יום של חשש.

והיטיב להסביר טענה זו בספר “החפץ חיים חייו ופעלו” (מאת ר’ משה מאיר ישר) וז”ל:

“עיר פרא אדם יולד. משהאדם נולד פרא, חומר גלמי, שעליו לאחר מכן לעבדו, על שום מה איפוא השמחה? העיקר הלא הוא כיצד האדם חי, המפעל אשר פעל בחייו.

משחכמינו מבקשים לדעת מתי נולד משה רבנו או דוד המלך, הרי הם מדייקים זאת מיום מיתתם, שכן “הקב”ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום”. לעיתים נדירות מאוד אנו חוגגים יום הולדת של גדולים משלנו.

לעומת זאת, אנו שומרים על יום פטירתם של גדולינו, יען כי הדבר מעניק לנו הזדמנות ליצור מושג ממעשיהם והישגיהם. שכן להעריך אדם אל נכון בלתי ניתן אלא אם כן נסקרת לעינים סקירה מושלמת של כל מהלך חייו, השפעתו ויצירתו, והאדם הרי ביכלתו להיטיב או להרע את דרכו כל עוד הוא חי. לפיכך יום הפטירה הוא יום זיכרון והשראה, יום של התעלות הנשמה והחלטות לשאיפות נשגבות ומעשים טובים”.

ברם, המפתח לענות על טענה זו טמון בדברי התוספות במסכת עירובין (דף י”ג:) שהקשו סתירה על דברי הגמרא שנוח לאדם שלא נברא, ממה שנאמר במסכת ע”ז דף ה’. “בואו נחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הם לא באנו לעולם ((שם נאמר ש”אלמלא חטאו לא באנו לעולם” וביאר רש”י שאם לא היו חוטאים בעגל היו כמלאכים ולא היו מולידים בנים.))” ומשמע שטוב הדבר שבאנו לעולם עד שיש להחזיק על כך טובה?

ותירצו התוספות (בתירוצם השני) שמה שנאמר שנוח לו לאדם שלא נברא היינו בסתם בני אדם אבל צדיק אשריו ואשרי דורו. ואכן כך מבואר בסנהדרין (דף קי”ג:) “צדיק בא לעולם טובה באה לעולם”. ובתוספתא (סוטה פ”י ה”א) נאמר “ובזמן שצדיקים באים לעולם טובה באה לעולם ופורעניות מסתלקות מן העולם”.

א”כ נמצא שבלידתם של צדיקים כן יש שמחה, ומכח זה אמרה הגמרא שיש להחזיק טובה לאבותינו. א”כ י”ל לפ”ז שכל אדם שבכחו לבחור בטוב ולזכות את העולם כולו במעשיו הטובים הרי שיום לידתו הוא יום שמחה לו ולעולם וא”כ אדרבה טעם הגון הוא לציין יום זה כיום שמחה שהוא יום תחילת עבודתו בעולמו לשם בוראו. וכשם שעורכים סעודת מצוה לנער ביום הגיעו לגיל י”ג שנים ויום אחד שבו נכנס לעול תורה ומצוות, אף שכנגדו יש לטעון שעתה רק מתחיל את עבודתו כ”מצווה ועושה”, מ”מ אנו שמחים על עצם הכנתו ותחילת חינוך עבודתו בעבודת ה’ ומסתירים אנו את החשש שמא ימעול בתפקידו. וכשם שעורכים את שמחת חנוכת הבית מיד בתחילת הכניסה לבית כיון שמטרתה להכין את הבית ולייחדו להיות מקום שבו יוכלו לעבוד את ה’ יתברך, כך גם יום לידתו של האדם הוא יום שמחה המציין את תחילת עבודתו בזה העולם לשם שמים.

משל למה הדבר דומה לחייל מצטיין שקיבל אות הוקרה והצטיינות על שירותו ותרומתו העצומה לארץ מולדתו, והועלה בדרגה וקודם לתפקיד רם מעלה. הלא בודאי חייל זה יציין את יום מנוייו כיום הישג ושמחה.

גם יהודי שנולד כבן לעם סגולה “עם ישראל” שבאפשרותו ללקט ולאסוף בדרכו שש מאות ושלוש עשרה סוגים של יהלומים זוהרים בגוונים שונים בכל רגע ורגע הלא הם תרי”ג מצוות הבורא יתברך, הרי שיום לידתו הוא יום שמחה ואושר פנימי עמוק שלא יסולא בפז על שזכה להיות חלק מהעם הנבחר ובכך לעמוד לשרת את מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ובשירותו זה אף הוא עצמו עולה ומתעלה עד שנעשה אדם מיוחד המגלם את היותו “נזר הבריאה”.

אמנם, האדם המעוניין לשמוח כראוי ביום הולדתו, עליו באמת להתבונן במשמעותו העמוקה של יום זה ולפעול לפיה, ועליו יאמר הפסוק “ישראל אשר בך אתפאר” ואשריו ואשרי דורו.

וכך כותב האדמו”ר מקלויזענבורג זצ”ל בשו”ת “דברי יציב” (ח”ז סי’ ס”ד):

“ובאמת אצל אבוה”ק זי”ע לא ראינו שחגגו יום הלידה באיזה שמחה, ובפשטות הטעם דנוח לאדם שלא נברא משנברא. אך תוס’ בעירובין דף י”ג ע”ב כתבו א”נ הכא איירי בסתם בני אדם, אבל צדיק אשריו ואשרי דורו עיי”ש, ובזה י”ל שם עכשיו שנברא יפשפש במעשיו וכו’ היינו שבזה יבא למדרגת נוח לו שנברא” עכ”ל.

וכאן המקום להוסיף את דברי שו”ת “להורות נתן” (ח”ט סי’ ה’) בעניין זה:

“…בזה יתפרש המשנה באבות (פ”ב מ”ט) “רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ושמאי, הוא היה אומר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת”. וצריך ביאור שדוקא במימרא זו הוצרך לומר שקיבל מהלל ושמאי ושניהם כאחד אמרו לתלמידיהם דבר זה.

ונראה, דהנה במדרש שמואל שם פירש: אם למדת תורה הרבה והשגת תורה הרבה, אל תחזיק טובה שהיא התורה לעצמך לך לבד ולא תרצה ללמד לאחרים, רק יפוצו מעיינותיך חוצה ואל תחזיק אותם לעצמך לבד, כי לכך נוצרת ללמוד וללמד ומחויב אתה ללמד לאחרים, עכ”ד. ולדרכינו יומתק יותר, דהא אמרו בעירובין (י”ג:) שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא וכו’ נמנו וגמרו שנוח לו לאדם שלא משנברא. אולם כל זה במי שאינו מזכה את הרבים, אבל מי שמלמד תורה לאחרים ומזכה את האחרים בתורה ומצוות, בזה מודים בין בית שמאי ובין בית הלל שנוח לו שנברא. וכמו שכתבו תוס’ דבצדיק אשריו ואשרי דורו, והיינו צדיק כזה אשר גם דורו מאושר ע”י שהוא מלמדם תורה ומצוות. וזהו שאמרו שרבן יוחנן בן זכאי קיבל הן מהלל והן משמאי, דאע”ג דנמנו וגמרו שנוח לו לאדם שלא נברא משנברא, אבל יש עצה שיהיו שניהם מודים שנוח לו שנברא, והיינו ש”אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך”, אלא ילמד גם לאחרים וכמו שפירש במדרש שמואל, ויהא מזכה את הרבים, “כי לכך נוצרת”, דבכהאי גוונא יהיו הכל מודים דנוח לו שנוצר ונברא, דבצדיק כזה אשריו ואשרי דורו”.

ג. האם יש בזה משום חוקות הגויים?

במסכת עבודה זרה (דף ח’ ע”א) נאמר: “ואלו אידיהם (חגיהם) של עובדי כוכבים…ויום הלידה” ופירש רש”י: “יום הלידה של מלך עושין כל בני מלכותו איד, משנה לשנה מקריבים זבחים”. ומשמע שהיה מנהג מלכי הגויים לעשות חג ביום הולדתם. ועיין בספר הערוך (ערך גנס) ובפסיקתא דנחמו שציין שם שיוסף אמר לאחיו: “עד שלא ירדתם לכאן היו נוהגים בי המצריים כעבד, משהורדתם הודעתם גנוסיא שלי” נמצא שזה מנהג מלכי אוה”ע וגם עם יוסף נהגו מנהג מלכות.

והנה הרמב”ם (פ”ט מהלכות עכו”ם) והשו”ע (יו”ד סי’ קמ”ח ס”ז) פסקו: “עכו”ם שעושה הוא חג לעצמו ומודה לאלילים ומקלסה ביום שנולד בו ויום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורים וכו’. ומשמע שגם ביחיד נהגו בזה ולא רק מלכים. ועיין בעניין זה עוד בירושלמי בע”ז ((הנה שם נזכר יום הלידה דיחיד. ועיין בשו”ת “הלל אומר” (סי’ קל”ט) שכתב שיתכן שהצענזר השמיט מילה אחת מגירסת הירושלמי והיא “היחיד הידוע” וכתב שלכן בימי אנטיוכוס גזרו על היהודים לחוג חג הולדת, כי היהודים היו נזהרים מזה, וכך הביא מספר “אוצר ישראל” (מ”ע יום הולדת). ועפ”ז כתב שמובן שצריך להתרחק מחגים כאלו, ולא לחינם החזיקו החפשיים לחוג אותו בפומבי גדול…וזהו הטעם ששומרים וזוכרים תמיד רק יום הילולא של מנהיגינו וגדולינו ולא יום הולדתם, וזהו שאמר הכתוב: טוב יום המות מיום הולדתו- ואחרית דבר מראשיתו. ועיי”ש שסיים שהעושה סעודה ביום זה חייב לקיימה בדברי תורה ועיין לעיל שהבאנו את דבריו בעניין סגולת יום זה.)) (פ”א סוה”ב) ובפני משה (שם).

אך בשו”ת “להורות נתן” (ח”ט או”ח סי’ ה’) כתב שאין להוכיח מכאן שציון יום ההולדת כיום שמחה הוא בגדר חוקות העכו”ם שאסור לישראל:

“דהא חזינן שנהגו לעשות יום איד גם כשעלו מן הים ויום שיצא מבית האסורים, והרי גם ישראל צריכין להודות באופנים אלו שהלא הם מארבעה הצריכין להודות (כמבואר בברכות דף נ”ד:). ומצינו בספר מגילת איבה (לבעל התוס’ יו”ט זצ”ל) שנאסר בבית האסורים ע”י המלכות, וכשיצא לחופשי ביום כ”ח מנחם אב כתב: “והיה ספק בעיני אם אקבע גם יום משתה ושמחה ביום כ”ח בחודש מנחם אב יום יצאתי לחופשי, כי כן רבים מבני עמינו כשינצלו מגזרת משפט מות קובעים ליום ההוא יום משתה ושמחה”. הרי שנהגו ישראל לעשות יום שמחה בכל שנה שבו יצא מבית האסורים, ואף שמצינו כן אצל עכו”ם, ועל כרחך שאין זה בגדר חוקות העכו”ם. ועיין ביו”ד סי’ קע”ח  ס”א”.

אך מ”מ סיים שם: “אולם לעניין יום הולדת, כיון שהעידו גאוני עולם וצדיקים, שלא נהגו אבותינו לעשות יו”ט, הרי מנהגם תורה הוא, והוא יום של חשבון נפש ולימוד תורה ועשיית מצוות”. ((וב”בן איש חי” (פרשת ראה אות י”ז) כתב שיש נוהגים לעשות בכל שנה ושנה את יום הלידה ליום טוב וכו’. וב”הערות והארות” לספר זה (מודפס בבן איש חי משולב עם עוד יוסף חי) כתב: “שמעתי שיש מתנגדים לזה שהוא מחוקות הגויים כמ”ש יום הולדת את פרעה, וכמבואר בשו”ע יו”ד (סי’ קמ”ח ס”ז). ויש ליישב עפ”ד מהר”י קולון ופסקו הרמ”א ביו”ד (ריש סי’ קע”ח) שדוקא במנהג של פריצות או שאין בו טעם רק חוק בעלמא, אבל דבר שנהגו לתועלת או משום כבוד או טעם אחר מותר ע”ש. והכא נמי יש ביום ההולדת תועלת וכבוד לו ולאחרים.))

ד. חשש שלא יודה על העתיד

בשו”ת קנין תורה (להגרא”ד הורביץ, ח”ג סי’ כ”א) עורר פקפוקים שונים על השמחה, הסעודה וההודאה ביום ההולדת הששים או השבעים, ואחד הטעמים שכתב על מניעת חגיגת ההודאה ביום ההולדת הוא ע”פ מה שכתב רבינו הקדוש החוזה מלובלין על הפסוק “ותאמר הפעם אודה את ה’ וכו’ ותעמוד מלדת” (בראשית כ”ט, ל”ה), שבשעה שאדם מברך ונותן הודאה, אם אינו מבקש אז על המשך הדבר לעתיד, הרי זה כמפסיק ומעמיד את מעייני הישועה, ולכן כשאמרה לאה אמנו “הפעם אודה” ולא התפללה על העתיד, עמדה מלדת. ולפ”ז גם אדם עושה הודאה גדולה בחג מיוחד ליום מלאת השבעים בסעודה וקריאת מוזמנים, לו יהא עם מצות סיום מסכת, מה שבזולת אינו רגיל לעשות בשום פעם, יש לחוש פן תהיה חגיגת ההודאה גדולה יותר מן התפלה על העתיד, ואז יש לחוש שזה יגרום לו ח”ו שלא תמשך לו הטובה הזאת” עכ”ד.

 

אולם במאמרו של הגאון ר’ דוב מאיר אייזנשטיין שליט”א (חבר מערבת האינצקל”ת ואוצר הפוסקים, הודפס בקובץ “כבוד חכמים” ירושלים תשמ”ב עמ’ קצ”ט) דחה טענה זו וז”ל: “דהלא פשוט וברור הוא שאף שאדם צריך לזכור בשעה שמברך ונותן הודאה, לבקש אז ג”כ על המשך הדבר לעתיד, וכמ”ש במשנה במסכת ברכות (פ”ט מ”ו) “מודה על העבר וצועק על העתיד לבוא”, מ”מ לא שמענו מעולם סברא כזו שבגלל חשש שמא ישכח לבקש על העתיד, נמנע מלברך ולהודות על העבר, דאל”כ איך תקנו חז”ל ברכות שהחיינו והטוב והמטיב ושאר ברכות ההודאה ולא חששו שמא ישכח מלהתפלל אז על העתיד. וממה שלאה עמדה מלדת, אין לנו אלא זירוז והתעוררות שבשעה שנודה להשי”ת, לא נשכח לבקש גם על העתיד” עכ”ל.

ה. שמחה ביום הברית ולא ביום הולדת

בשו”ת אפרקסתא דעניא (סי’ קכ”ג) כתב:

“מצאתי בכתבי מו”ח הגה”צ ז”ל בשם החתם סופר ז”ל, דאין לישראל לחוג יום מולדתו כי אם את יום שנכנס בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום”. והביא שם ממה שכתב החתם סופר בספרו על התורה “תורת משה” (פרשת וירא) על הפסוק “ביום הגמל את יצחק”, וז”ל: “ונראה ביום מילתו עשה סעודה, וכן בכל שנה כדרך שמלכים עושים ביום הולדת את פרעה, כן עשה אברהם אבינו ע”ה בכל שנה ביום מילתו של יצחק”.

אך ה“בן איש חי” (פרשת ראה, אות י”ז) כתב שאף שערב לו מאוד מנהג השמחה ביום הכנסו בברית, מכל מקום לא נהגו כן בביתו, וז”ל:

“ויש נוהגין לעשות בכל שנה את יום הלידה ליום טוב, וסימן יפה הוא וכן נוהגים בביתנו. ושמעתי שיש מקומות נוהגים לעשות בכל שנה סעודה ביום שנכנס בו האדם בבריתו של אברהם אבינו, ומנהג יפה הוא וערב לי מאוד, אך לא נהגו בזה בביתנו. ורק אנא עבדא, נהגתי לומר בכל שנה ושנה ביום שנכנסתי בבריתו של אברהם אבינו, בקשה זו:

“ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך כי בהיום הזה שהוא יום כך לחודש פלוני, שהוא היה יום השמיני ללידתי, נכנסתי בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, בשנה הראשונה שנולדתי בה, וקיים בי עבדך אבי מצות מילה ופריעה כאשר צווית אותנו בתורתך הקדושה, ונתגלה הכלי השלישי של היסוד האמיתי הנקרא “קודש קדשים”, ויצא אורו ונתבטלה אחיזת החיצוניים, ונתחברו שמונה ושבעים אורות החסדים עם שמונה ושבעים אורות הגבורות, ונתמתקו אורות הגבורות באורות החסדים.

אנא השם, למען שמך הגדול ולמען רחמיך וחסדיך, תעזרני ותסייעני לשמור אות ברית קודש אשר חתמת בבשרנו, ותצילני מכל חטא ומכל הרהורים רעים ומחשבות פגומות, ותצילני מכל פגם הברית, הן במחשבה, הן בדיבור, הן במעשה, הן בחוש הראות, הן בחוש השמיעה, הן בשאר חושים. ובכולם אהיה טהור בקדושת הברית בלי שום פגם והרהור רע כלל, ותזכני שאתגבר על יצר הרע, ותהיה מחשבתי קשורה ודבוקה בקדושתך תמיד. כי ברחמיך הרבים בחרת בנו מכל האומות ורוממתנו מכל הלשונות, והבדלת אותנו מכל טומאותיהם ותועבותיהם ככתוב בתורתך “ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי”.

נודה לך ה’ אלוקינו ואלקי אבותינו על שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים, ועל בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלימדתנו ועל חוקי רצונך שהודעתנו, ועל חיים ומזון שאתה זן ומפרנס אותנו.

אנא ה’, לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי, ותמשוך עלי מחשבות קדושות וטהורות, זכות ונכונות. ויהיה לי לב שמח בעבודתך תמיד, ותעזרני על דבר כבוד שמך מעתה ועד עולם, אמן כן יהי רצון”.

 

סעודה ביום הולדת זו סעודת הרשות

בשו”ת אגרות משה (אור”ח ח”ב סימן ל’) כתב: “וסעודה ושמחה שעושין לבת מצוה דהיא סעודת הרשות כשמחה של יום הולדת בעלמא שאין לעשותה בבית הכנסת”.

ובספר “משנת שלמה” (על מסכת ע”ז דף ח’ ע”א) כתב ששאל את מרן הגראי”ל שטיינמן שליט”א דאיכא סתירה בין רבותינו בעניין זה (של מסיבת יום הולדת). ואמר מרן שליט”א דודאי ליכא בזה עבירה ולא מצוה והוי דבר הרשות, ועדיף לא לעשות, כיון שבמסיבות אלו יש עין הרע”.

התייחסותם של גדולי ישראל ליום ההולדת כיום חשבון נפש

בהקדמת ספר “כתב סופר” על התורה (אהל לאה עמוד כ”ט) וכן בספר “חוט המשולש” (עמוד צ”ב בהערה) כותב בנו הג”ר שלמה סופר זצ”ל אבד”ק בערעגסאז:

“בעת ההיא בראש חודש אדר יום הולדת אבינו זצ”ל, בהיותו בפעסט, ציוה למשמשו שלא יניח לאדם לבוא לפניו כל היום, והיה רגיל מימי נעוריו לסיים על יום זה איזה מסכתא, וכל הבאים חזרו בלא מלואת מבוקשם, ובא רב גדול אחד מתלמידיו ומקורב למשפחתינו וביקש להיכנס, והגידו לו את אשר ציוה רבו, והיה הדבר לפלא בעיניו ובעל כרחו נכנס, והשתומם על המראה כי מצא את רבו גועה בבכי, ושאלו: “רבינו למה אתה בוכה”, ויאמר: “דע תלמידי חביבי היום הזה הוא יום אשר בו נולדתי והרי אני בן נ”ד שנים, וד”ן אני את עצמי ויאמרו המושלים בואו חשבון הנפש במה עסקתי כל אותן השנים הללו אשר ניצבו עלי כמו נ”ד, במה ביליתי עיתותי היקרים ומצאתי בלא תכלית הרבה, אין בי לא תורה ולא חכמה ולא צדקות ולמה לא אבכה על בילוי ימי אשר אינם חוזרים. ויש לי לבכות מאין הפוגות. וכשמוע התלמיד את דברי רבו בכה גם הוא, כי אם בארזים נפלה שלהבת, אשר כל ימיו לא עסק רק בתורה, עבודה וגמילות חסדים במידה גדולה כל כך, ובכל זה בוכה ודואג על שנותיו, מה יענו אזובי הקיר אשר באמת בילו שנותיהם בבהלה. והלך לחוץ וסיפר הדבר לעומדים שם” עכ”ל.

וכעין זה כתב בשו”ת “מגדלות מרקחים” (סי’ ל”א, הובא גם בשו”ת להורות נתן ח”ט סי’ ה’):

“איש אחד מאונגוואר סיפר לי כששים שנה לפני זה, מהרב הגאון הצדיק בעל אמרי א”ש שהיה אב”ד דשם, שבעל הבית אחד נכנס לחדרו באיזה יום ומצא אותו בוכה בדמעות שליש. שאל אותו מה זה ועל מה זה. ואמר שהיום נעשה בן שבעים שנה ואינו יודע איך יוכל ליתן דין וחשבון”.

בספר “דרוש דרש” (מאת הגה”צ ר’ שריה  דבליצקי שליט”א)  ב”הנהגות ליום הלידה”, עמוד פ”ד כתב:

“טוב מאוד שישב ביום זה גם בתענית (והסעודה הרי אפשר לעשותה בליל כניסת היום), ואם יוכל לעשות באותו יום גם תענית דיבור אשרי לו ואשרי חלקו, כי על ידי המעשים האלה יתעורר ביותר לעשות לו חשבון הנפש מה פעל ועשה עד היום הזה, ואיך עברו עליו ימיו ושנותיו עד הנה, וממילא ישתדל מכאן ואילך להיטיב דרכיו, הנהגותיו ומעשיו. כי הימים והשנים רצים עד למאוד, ימינו כצל עובר ובכל יום ויום הולך האדם ונוסע לבית עולמו ואין בידינו להאיט את מירוץ הזמן, וממילא אין להצטער על מה שאין בידינו לעשות, אבל תקנה אחת היא בידינו לעשותה ולקיימה ולמצותה עד תומה, והיא לשמור על הזמן היקר הזה שהוקצב לנו מכל משמר ולנצלו לדברים וערכים הכי טובים ומועילים שהם התורה והמצוה והיראה.

עוד זאת אידרש לעשות להם, שבכל שנה ושנה בל”נ יקבלו עליהם ביום זה איזה הנהגה חדשה הנצרכת לו לעבודת הבורא יתברך, כפי השעה והזמן. וכמו שכתבו הספרים לקבל עליהם לפני ר”ה כן יקבלו עליהם גם לפני היום הזה. כי ר”ה הוא הכללות ויום זה הוא הפרטות. ובכן אם ב’ פעמים בשנה יקבלו עליהם תמיד איזה הנהגה ומידה טובה לשמרה לעשותה ולקיימה ואז ברוב הימים והשנים יהיו מצוינים בכל מיני מעדנים ויהיו למאורות גדולים בעזר וסיוע יושב מרומים…”

וכן כתב בספר מנהגי חב”ד (עמ’ 81, הובא בספר דרוש דרש הנ”ל):

“ביום ההולדת, על האדם להתבודד ולהעלות זכרונותיו, ולהתבונן בהם. והצריכים תיקון ותשובה, ישוב ויתקנם”.

ובספר “אור לארבעה עשר” (מאת הרה”ג ר’ מרדכי גרוס שליט”א, שער התשובות סי’ ל”ו) כתב:

“ועיקרא דמילתא למיעבד ביום זה חשבון הנפש שימינו כצל עובר. ובכל יום ויום מתקרב האדם לבית עולמו. ולהקדיש יום זה כולו ללימוד התורה ולשמור פיו ולשונו. ויש מגדולי ישראל שהתענו ביום זה. ובאם יכול לקבל עליו כל יום הולדת קבלה נוספת ולקיימה הוי מעלה גדולה”.

וכן הביאו בשם מרן הגרא”מ ש”ך זצ”ל (עיין בספר זאת התורה פרשת וישב עמ’ קמ”ד, ובספר “מחשבת מוסר” פרשת ואתחנן עמ’ תקכ”ה):

בני תורה הלומדים תורה, מגיעים למחשבה זו במידה מסויימת, אם בשיעור רב או מעט, להבין מה הם החיים. אנשי עולם הזה עובדים ומבקשים את הנאות העולם, והנה בכל יום עובר ונחסר עוד יום של הנאות מימי חייהם הקצובים להם, וככל שעוברים הימים הם מתקרבים ליום מותם והולך ואוזל זמן הנאתם המדומה.  ונמצא שבכל יום הם כמתים, ואינם חיים את החיים באמת. אדם כזה שחוגג יום הולדת לאחר שנה נוספת שעברה, הרי הוא כסומא שאינו רואה ולא מרגיש שדוקא יום זה הוא יום של עצב שהוא יום הקרוב יותר ליום מותו ויש לו שנה אחת פחות ממה שהיה לו בשנה שעברה וא”כ לשמחה זו מה עושה? וזהו מה שאמרו חז”ל (ברכות י”ח) “רשעים בחייהם קרויים מתים”, כי מציאות חייהם היא שבכל יום הם מתים יותר ומבזבזים עוד יום מהקצוב להם ומתקרבים יותר ליום מיתתם.

מה שאין כן אדם המנצל את רגעיו ויודע את מה שאמרו (אבות ד’, י”ז): “יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה”, ואכן מנצל את חייו לאסוף מרגליות יקרות הלא הם התורה והמצוות, ומשתדל שיהיה הוא בחינת “נזר הבריאה” ששיחתו נאה עם הבריות ומפירות תורתו נעימות הליכותיו. הוא מקדש את שם ה’ בעולם בכל רגע, וחייו הם חיי נצח ואכן לו נאה השמחה ביום הולדתו, שביום זה נוספה עוד שנה של חיים אמיתיים ושל זכויות הנצברות בעולם שכולו נצח.

 

 

מתוך הספר יום ההולדת ומשמעותו

להזמנות או הקדשות ניתן לפנות לרב לוי יצחק בניאל

טלפון: 08-9799575

נייד:  052-7134424

דוא”ל: b0527134424@gmail.com

12 תגובות

    שרית:

    איזה תפילה מברכים ליום ההולדת להצלחה פרנסה טובה שפע ובריאות

    הרב לוי יצחק בניאל:

    בספרים הקדושים מובא שיום ההולדת הוא יום מסוגל לקבלת התפילות, ולמדו זאת מסמיכות הפסוקים במזמור ב’ בתהילים: “אני היום ילדתיך שאל ממני ואתנה”.
    מן הראוי לומר בכוונה מזמורים י”ג וק”ג שבתהילים, וכל המוסיף הרי זה משובח. לאחר אמירת המזמורים ניתן לומר בשפה האישית שלך את הבקשות הנצרכות. והעיקר שזה יהיה מתוך תחנונים ובבטחון שהקב”ה שומע לכל תפילה. וכידוע ששערי דמעות לא ננעלו ותפלה הבאה מתוך התרגשות ובכי יש בה סגולה גדולה להתקבל.
    כמו כן ראוי שזמן אמירת התפילה יהיה בזמן פנוי ולא לחוץ ולשם כך להקצות לכך מראש כמה רגעים.ביום מסוגל זה וכך תוכל התפילה להשתפך מתוך הלב.

    נ.ב. גם אם עבר תאריך יום ההולדת המסוגל, הקב”ה שומע לכל תפילה הבוקעת מן הלב בכל שעה.

    מקורות:

    רבי אליהו לאפיאן זצ”ל מביא בשם המקובלים שיום ההולדת הוא יום של קבלת תפילה, וסמך לכך את הפסוק “בני אני היום ילידתיך שאל ממני ואתנה” (עיין “דרך שיחה” פרשת וישב).
    גם בספר “לקט רשימות” (בענייני תפילה, עמוד רי”ז) הובא שהמשגיח הגה”צ וואכטפויגל זצ”ל נשאל אם יש חשיבות ליום הולדת. וענה שמובא שיש עניין לאדם ביום הולדתו לעניין תפילה. ואמר לשואל: “קח ספר תהילים, תאמר כמה פרקים, ותבקש שנה טובה, הצלחה בלימוד, הצלחה בתפילה, תבקש כל טוב. הלה שאל איזה פרקים לומר. והמשגיח ענה: פרק י”ג ופרק ק”ג. ובספר “יפה ללב” (ח”ח או”ח סי’ רכ”ג) כותב ר’ יצחק פלאג’י לומר מגיל שבעים ומעלה בכל יום מזמור ק”ג שבתהילים. וכן בספר “מליצי אש” (כ”ו כסלו אות כ”ט) כתב בשם ר’ יחיאל יעקב מקאזניץ זצ”ל שיש לבקש בכוונה בקשה ביום זה מאת ה’ יתברך ע”פ הפסוק הנ”ל “אני היום ילידתיך שאל ממני ואתנה”.

    אנונימי:

    תודה רבה על המאמר!

    lital:

    תודה רבה!!!
    המאמר מפורט ומסביר את תוכן יום ההולדת בצורה מושלמת…

    יהודה מרקוביץ:

    מדהים מדהים מדהים המאמר פשוט מדהים זהו מאמר שפשוט הייתי חייב בשביל יום הולדת

    אנונימית:

    האם יש על מה להסתמך ולומר, שיש עניין שאדם ביום הולדתו יברך אחרים? שיש לו אז כוח מתוקף מזלו המתחזק באותו היום?

    רבני בית ההוראה:

    בספרי חסידות היו דורשים את הפסוק “בני אני היום ילדיתיך שאל ממני ואתנה”, לומר שיש סגולה מיוחדת לקבלת התפילות ביום זה.

    אנונימית:

    תודה רבה!
    יישר כוח על התגובה המהירה.

    יגל:

    ב) יום קבלת התפילה
    רבי אליהו לאפיאן זצ”ל מביא בשם המקובלים שיום ההולדת הוא יום של קבלת תפילה, וסמך לכך את הפסוק “בני אני היום ילידתיך שאל ממני ואתנה”. ((עיין בספר “דרך שיחה” פרשת וישב.))
    צריך לרשום “בני אתה אני היום ילידתיך”

    יעקב:

    האם שו”ת הלל אומר הוא של הרב הלל פוסק? היכן ניתן לראות את התשובה כולה?
    תודה על המאמר.

    רבני בית ההוראה:

    כן. חפש באוצר החכמה או בהיברו בוקס.

    יצחק:

    יישר כח על המאמר המקיף, חסרה ברם ההתייחסות של הגמרא ליום ההולדת של משה רבנו שבזכות יום ההולדת זכינו לנס פורים, שהמן לא ידע שבאותו חודש משה נולד וראויה הלידה שתכפר על המוות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *