המן ובלעם – פורים ופעור

רבני בית ההוראה
ט"ז אדר א' ה'תשע"א

על הפסוק הראשון בפרשת ואתחנן – מביא בעל הטורים את דברי המסורה – שהמילה “להראות” מופיעה ג’ פעמים בתנ”ך.

“ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר – ה’ אלקים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה”

להראות – ג’ במסורה – “להראות את עבדך” ואידך “להראות העמים והשרים את יפיה” – “אשר נתן בשושן להשמידם – נתן לו להראות את אסתר”.

מבואר בדברי המסורה שהמילה “להראות” מלבד מה שהיא מופיעה בפסוק כאן – היא מופיעה בעוד ב’ מקומות בתנ”ך בלבד – ושתי המקומות הללו הם במגילת אסתר.

בעל הטורים ממשיך ומפרש את דברי המסורה – שנרמזה כאן דרשת חז”ל שהקב”ה הראה כאן למשה רבינו את כל מה שעתיד לעבור על עם ישראל.

איך ישבו ביופים ושלותם וזהו “להראות העמים והשרים את יפיה”

והראהו במצוקתם – “אשר נתן בשושן להשמידם – להראות את אסתר”.

לפי ביאורו של “בעל הטורים” אין לכאורא קשר לרמז הזה – לענינה של מגילת אסתר בדוקא.

לולא דבריו יתכן לבאר עוד ענין זה – שרמזה לנו התורה כאן את תכנה של מגילת אסתר.

תפקידו של עם ישראל בבריאה הוא “להראות את גדלך – ואת ידך החזקה” – לגלות את כבוד ה’.

אבל אם במקום התפקיד של גילוי כבוד ה’ ויופי עבודתו – עם ישראל עסוק ח”ו בחיצוניות – “בלהראות את העמים והשרים את יפיה” – היופי החיצוני.

אז ח”ו מגיעה הגזרה של – “אשר נתן בשושן להשמידם – נתן לו להראות את אסתר”.

עוד יתכן לרמוז בדברי המסורה, כי כאשר מגמת חייו של האדם היא “להראות”, דהיינו חיצוניות, אזי עלול להגיע מזה לבחינה של ע”ז ג”ע ושפ”ד. “להראות את עבדך” כאשר תכלית עבודתו היא רק “להראות” זו בחינה של ע”ז. “להראות את יפיה”, יש ב”להראות” בחינה של ג”ע, גילוי הפנימיות לחוץ, ובחינה של שפ”ד, אשר נתן להשמיד, כי מי שזו מגמתו להראות, זה על חשבון ההתחשבות בזולתו.]

ובספר “הנאמרים באמת” על מגילת אסתר – מביא את דברי ה”מגלה עמוקות” באופן מ”ב על פסוק זה.

וז”ל …כאן בתפילתו רצה משה לבטל ולהעביר מחשבת המן הרשע שהוא סוד ס”מ – כי כל מה שעשה המן הרשע הכל למד מבלעם הרשע שהוא בעיטא חדא [בעיצה אחת] על ישראל כס”מ וסיעתו ברקיע – על זה אמר “אעברה נא” – רוצה אני עתה להעביר רעת המן וזרש אשתו…

ולדברי ה”מגלה עמוקות” עולה – שפסוק זה בפרשת ואתחנן בו מופיעה המילה “להראות” קשור אף הוא למגילת אסתר – ונמצא שכל שלשת הפעמים בהם מופיעה המילה “להראות” שייכים למגילת אסתר.

פעם אחת בפסוק בתחילת פרשת ואתחנן שעל פי ה”מגלה עמוקות” – משה רבינו התפלל כאן על ביטול גזרת המן – וב’ פעמים נוספות במגילת אסתר.

ויש להתבונן ולבאר בדברי ה”מגלה עמוקות” מה הסיבה שהשתדלותו של משה לבטל את עצת המן – מופיעה דוקא כאן בתוך תפילותיו להכנס לארץ ישראל.

הפרשה מתחילה עם תפילותיו של משה רבינו לבטל את הגזרה שנגזרה עליו שלא יכנס לארץ ישראל .

הסיבה שבגללה נגזרה הגזרה היתה החטא של מי מריבה – כאשר משה רבינו הכה את הסלע ולא דבר אליו כאשר צוה ה’.

אחד הביאורים בשורש החטא הזה הוא – שכאשר מכים את הסלע נראה הדבר כאילו יש כאן בסלע כח מתנגד – אלא שיש כח ביד משה להכניע את כוחו של הסלע על ידי הכאתו – לעומת זאת אילו היה מדבר אל הסלע והסלע היה נענה – היה מתגלה שאין בטבע שום כח התנגדות לבורא – והטבע כולו מתנהל כרצון הבורא ונשמע לכל בקשה הבאה מהבורא ית’.

בזה יש לבאר מדוע העונש על חטא מי מריבה היה מניעת הכניסה לארץ ישראל.

ארץ ישראל היא המקום בו עבודת ה’ היא בתוך לבושי הטבע – וכיון שמשה רבינו לפי ערכו פגם בגילוי הזה שהטבע אינו אלא לבוש להנהגת השי”ת ואין בו שום כח עצמי – על כן העונש היה שלא יכנס לארץ ישראל – מקום העבודה לגלות את השי”ת בתוך לבושי הטבע.

המהר”ל בספר “אור חדש” כתב – שניסי הפורים לא היו ניסים ונפלאות מעל הטבע שלא כמנהגו של עולם – השייכים להנהגת שם הכתיבה – שהוא שם הוי”ה ב”ה – אלא ישועה אשר באה על ידי הנהגת הטבע השייכת לשם אדנ”י בו מנהיג השי”ת את עולם הטבע – כמו האדון שהוא מושל ומנהג כסדר שלו.

נמצא שמטרת ניסי הפורים היו לגלות שהשי”ת הוא אשר מנהיג את הטבע.

על פי זה יתכן לבאר – מדוע משה רבינו מתפלל על גזרת המן – דוקא כאן בתוך תפילותיו להכנס לארץ ישראל.

החטא שבגללו משה רבינו לא נכנס לארץ ישראל היה בזה שלא דיבר אל הסלע – אם היה מדבר אל הסלע – היתה יציאת המים מהסלע בכח דיבורו – מגלה שהטבע אינו אלא לבוש לרצון השי”ת.

אולי לכן כחלק מתפילותיו של משה רבינו להסרת המונע לכניסתו לארץ ישראל התאמץ לפעול את הישועה מגזירת המן – כיון שאף היא היתה באופן של גילוי יסוד זה שהטבע מסור בידי השי”ת – כי רצה בתפילותיו שהביאו את הישועה הזו – לתקן את החטא של מי מריבה שפגם בענין זה עצמו – על ידי כך שהישועה מהמן תהיה השלמה למה שהחסיר בגילוי מעין זה במי מריבה.

אמנם צריך עוד לבאר את המשך דברי ה”מגלה עמוקות” – שכל מה שעשה המן הרשע – הכל למד מבלעם הרשע.

במסכת סנהדרין קו. מובא – כיצד בלק ובלעם הוציאו מן הכח אל הפועל את עצתם הנוראה להחטיא את עם ישראל בבנות מואב ובע”ז של בעל פעור.

הנני הולך לעמי לכה איעצך …אמר להם – אלהיהם של אלו שונא זימה הוא – והם מתאוים לכלי פשתן בוא ואשיאך עיצה.

עשה להן קלעים והושיב בהם …- זקנה מבחוץ וילדה מבפנים וימכרו להם כלי פשתן – עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות והושיב בהן …זקנה מבחוץ וילדה מבפנים ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאים לטייל בשוק אומרת לו הזקינה – אי אתה מבקש כלי פשתן [המהרש”א שם מבאר – שבמצרים הורגלו ישראל לכלי פשתן ובמדבר לא היה להם – ועל כן נתאוו במיוחד לכלי פשתן]- זקינה אומרת לו בשווה וילדה אומרת לו בפחות שתים ושלוש פעמים – ואחר כך אומרת לו – הרי אתה כבן בית שב ברור לעצמך וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה ועדיין לא נאסר יין של נכרים – אמרה לו – רצונך שתשתה כוס של יין – כיון ששתה בער בו – אמר לה – השמיעי לי – הוציאה יראתה מתוך חיקה אמרה לו – עבוד לזה אמר לה – והלא יהודי אני אמרה לו – ומה אכפת לך כלום מבקשים ממך אלא פיעור והוא אינו יודע שעבודתה בכך – ולא עוד שאיני מניחתך עד שתכפור בתורת משה רבך שנא’ “המה באו לבעל פעור וינזרו לבושת ויהיו שיקוצים כאהבם”

ובספר “פרסומי ניסא” מביא את דברי הילק”ש רמז תתרנז.

אמר המן לאחשורוש אומה זו משונים המה במעשיהם וראוי לאבד אותם מן העולם אמר לו אחשורוש להמן מה נעשה כי אלהיהם גדול הוא ויש לנו ללמוד מפרעה מלך מצרים שנענש בשביל ששעבד את בני ישראל אמר המן לאחשורוש ידע תדע שאלהיהם של אלו שונא זימה הוא ואם כן אתן לך עצה איך שיכעוס אלהיהם עליהם עשה להם משתה והעמד להם … ותזמין אותם שיבואו כולם להמשתה ולא יהא שום אונס לבוא אלא מי שירצה לבוא יבא ומי שלא ירצה לבא לא יבא כדי שלא יהא פתחון פה למידת הרחמים לומר שהביאו אותם בעל כרחם וכשיבואו בני ישראל לסעודה ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם מיד אלהיהם כועס עליהם ואז תוכל לעשות עם העם הזה כרצונך.

ומבואר בדברי המדרש שעצתו של המן היתה ממש כעצתו של בלעם שכאשר לא הצליח לקלל את ישראל יעץ לבלק לפגוע בהם על ידי שיכשיל אותם בחטא.

אמנם נראה שיש כאן קשר עמוק יותר בין עצת בלעם ובין עצת המן בשורש הדברים .

בהמשך פרשת ואתחנן – כאשר משה רבינו מתחיל להדריך את עם ישראל כיצד לקיים את המצוות נאמר.

“לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם – ולא תגרעו ממנו לשמור את מצוות ה’ אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם – עיניכם הרואות את אשר עשה ה’ בבעל פעור – כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה’ אלהיך מקרבך – ואתם הדבקים בה’ אלקיכם – חיים כולכן היום”.

וצריך להבין מה הקשר בין הענין של לא תוסיפו ולא תגרעו – לענין בעל פעור?

ויתכן לבאר על פי שמבאר ה”פרי צדיק” בשורש ענין העבודה זרה של בעל פעור.

שורש קלקול הנחש היה להכניס תאוה באכילה – ועל ידי זה נעשה פסולת ומותרות מהמאכלים – ועל כן מאכילת המן שהוא מאכל בדרגה של אדה”ר קודם החטא – לא היתה נעשית ממנו פסולת.

העבודה זרה של הפעור היא על ידי הפסולת הזו – ומבואר שטומאה זו שייכת למה שאין לו שייכות למערכת האמיתית של המציאות – ועל כן ההפך מבעל פעור הוא – “ואתם הדבקים בה’ אלקיכם – חיים כולכם היום” – רומז לעץ החיים ששם אין שייכות לרע – למעלה מעץ הדעת טוב ורע. ע”כ דברי ה”פרי צדיק”.

ובשם הגר”ח שמואלביץ זצ”ל מובא ביאור בענינה של עבודה זרה זו של בעל פעור – שכונת עובדיה היא לבזות כל ערך בכדי לפרוק כל עול של מחויבות – ועל כן עבודתה היא במהלך של בזיון.

ונראה לחבר את דבריו עם דברי ה”פרי צדיק”.

מציאות הבריאה האמיתית היא מלכות שמים – מלכות שמים אשר בה יש ערך לכל נברא – ויש ערך לכל מעשה ומעשה כפי מידת הדבקות שלו בהשי”ת – אשר הוא לבדו המציאות האמיתית.

בפרשת ואתחנן נאמר “עיניכם הרואות את אשר עשה ה’ בבעל פעור – כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה’ אלהיך מקרבך – ואתם הדבקים בה’ אלקיכם – חיים כולכן היום”.

משמע מהפסוק שהדבקות בה’ היא הפך הנצמדים לבעל פעור – ענין הע”ז של פעור הוא יציאה מתוך המציאות האמיתית של דבקות בה’ וקבלת עול מלכות שמים – אל מצב שבו אין ערכים ואין חיובים – הע”ז של פעור אשר עבודתה היא בפסולת היוצאת מגוף האדם אשר תכליתה כליון ומהותה בזיון – ענינה ניתוק גמור מהמציאות האמיתית של הדבקות בה’.

בזה יש לבאר את הסמיכות של לא תוסיפו ולא תגרעו.

בסמיכות לחיוב הריחוק מ”בעל פעור”- מסבירה התורה את גודל החיוב המוטל עלינו לשמור את התורה כולה – ובכלל זה הזהירות מלא תוסיפו ולא תגרעו.

מהות העבודה זרה של בעל פעור היא התנתקות מכל מחויבות למערכת האמיתית של הקדושה – עבודתה היא התנתקות מהמערכת שמובילה את העולם אל התכלית האמיתית שעבורה ברא אותה הבורא ית’ – ועל כן היא שייכת למה שהוא פסולת מיותרת – ונבדל לחלוטין ממערכת האמת.

ומאחר ומהות עבודת הפעור היא פריקת עול [פר – יקת עו – ל – אותיות – פעור] על כן בסמוך לציווי שלא להוסיף ולא לגרוע ממצוות ה’ – מביא משה רבינו את הדוגמא מאלו שהלכו אחרי בעל פעור שהשי”ת השמידם.

קבלת עול היא תכלית כל המצוות – וכמו שאמרו חז”ל וכי מה מה אכפת לו לקב”ה אם שוחט מן הצוואר או שוחט מן העורף – לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות.

והואיל ותכלית המצוות היא קבלת עול – על כן אין להוסיף ואין לגרוע מהן – כי כל תוספת או גרעון היא תוספת הבאה משכל האדם – וההליכה אחרי השכל ללא ציווי ה’ היא פריקת עול והתנתקות מתכלית האדם.

בפרשת בלק התורה מתארת את החטא הזה במילים “ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן – ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה’ בישראל”.

ובהמשך שם נאמר – “ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור”

ה”אגלי טל” בהקדמה מביא את דברי רש”י בסנהדרין [דף נח. וכן בדף נח:] – שדבקות היא רק על ידי הנאה – ומבאר שם מעלת הלימוד באופן ששמח ומתענג בלימודו – שעל ידי כך הוא נעשה דבוק לתורה ודברי תורה נבלעים בדמו – ולפי זה יש לפרש את המילים בתפילה – “ודבק לבנו במצוותיך” – שנתענג בעשייתן.

ועל פי זה נראה שהתביעה העמוקה על כלל ישראל בחטא פעור היתה לא רק על התוצאה של ע”ז וג”ע – היתה כאן תביעה בשורש המהות של יהודי – על כך שבמקום “ואתם הדבקים בה’ אלקיכם – חיים כולכם היום” – נכשלו ישראל ב”ויצמד ישראל לבעל פעור” – דרך האכילה והשתיה והטיול התחברו לע”ז של פריקת כל עול – ועל כן “הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור”.

במצב של דבקות בה’ – כח ההנאה מכוון כלפי “להתענג על ה'” – ואז דוקא על ידי כח ההנאה הנפש מחוברת ליוצרה “ואתם הדבקים בה’ אלקיכם” – ושם היא מרגישה את חיותה – “חיים כולכם היום”.

אבל כאשר חסרה הדבקות של הנפש בבוראה – והיא מחפשת את ההנאות באכילה – בשתיה – בטיול ובקניות – סוף הדבר הוא “ויצמד ישראל לבעל פעור” – נצמדים ומתחברים לאותה עבודה זרה שכל מהותה היא ההתנתקות ממלכות שמים על ידי ביזוי כל ערך וכבוד – ואז התוצאה המרה היא “הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור”.

ובשורש הזה של החטא נראה שיש דמיון רב בין החטא של כלל ישראל בשושן – לחטא של בעל פעור ויש לבאר זאת בהקדמת מספר שורות מהמאמר “אשר קרך בדרך – החיבור של מדי ועמלק”

יש לבאר את ענין הצירוף של אחשורוש – מדי עם המן – עמלק.

“עם זו יצרתי לי – תהלתי יספרו” – תכליתו של עם ישראל היא להוציא לפועל את תכלית הבריאה – שהיא גילוי כבוד שמים.

החטא של אותו דור היה ההליכה אחרי העושר והכבוד וההנאות של משתה אחשורוש – והיה בזה הרבה יותר מאשר חטא פרטי של עברה על רצון ה’ בפרט אחד.

ההליכה אחרי צורת חיים כמו זו שנראתה במשתה – מבטאת כאילו עם ישראל ח”ו עוזב את כל התכלית שנוצר בעבורה ומכאן חומר העונש – הגזירה באה לומר לעם ישראל – אם אינכם הולכים במסילה הישרה שבשבילה נבראתם – אין ח”ו צורך בקיום שלכם.

ועל כן הגזירה הגיעה על ידי הצירוף של מדי שהם ההולכים אחרי ההנאות – הפך התכלית של ישראל בעולם – עם עמלק שהוא מופקע מהתכלית בעצם – “אשר קרך” ו”אחריתו עדי אובד” – מפני שזאת היתה מהות החטא עזיבת התכלית – על ידי הליכה אחרי ההנאות. ע”כ מהמאמר הנ”ל

ממש בדוגמת הצירוף הזה של מדי ועמלק – הוא הצירוף של חטא בנות מואב עם הע”ז של פעור.

תחילת החטא ביציאה מהפנימיות של מחנה ישראל לעבר הנאות הגוף – וסופו בע”ז של פעור שמהותה היא התנתקות מכל המערכת המובילה אל התכלית.

ובזה יבוארו דברי ה”מגלה עמוקות” בתחילת פרשת ואתחנן שבכל מה שעשה המן הרשע למד מבלעם הרשע .

ועל כן התשובה והתיקון לחטא הזה היתה קבלה ברצון של עול תורה שבעל- פה – העול הדורש ויתור על רדיפת העושר והכבוד של העולם הזה.

הקבלה המחודשת של עמל תורה שבעל פה ברצון הצילה אותם מגזרת המן והחזירה אותם אל המצב של “ואתם הדבקים בה’ אלקיכם חיים כולכם היום”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *