מחיית עמלק בזמן הזה

הרב שמואל ברוך גנוט
י' אדר א' ה'תשע"א

בהגה”מ (פ”ה ממלכים) מביא דעת סה”ת והסמ”ג דמצות מחית עמלק אינה נוהגת עד ימות המשיח לאחר כיבוש הארץ שנאמר והיה בהניח ה’ אלוקיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה’ אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק, עכ”ל. והרדב”ז כ’ דפרשת שמואל ושאול הויא תיובתיה. ונראה כשיטתם ולא מטעמיהם.

דהנה יש לדקדק דהר”מ (פ”ה ה”ב ממלכים) כ’ וז”ל: מ”ע להחרים ז’ עממין וכו’ וכל שבא לידו ולא הרגו עובר בל”ת. ובהמשך דבריו גבי עמלק (שם ה”ה) לא נקט דכל שבא לידו ולא הרגו עובר בל”ת, ומשמע שבעמלק לא עובר בהל”ת. וכבר עמד בזה מרן הגרי”ז זצ”ל, וצ”ת.

עוד יש להקשות דביומא כ”ב אמר רבי מני בשעה שאמר לו הקב”ה לשאול לך והכית את עמלק אמר וכו’ ואם אדם חטא בהמה מה חטאה ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו, יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה. ורבים תמהו מאי ס”ד דשאול, והרי נביא ה’ מצוה עליו להשמיד את עמלק ומחויב לשמוע בקולו, וצ”ע. ודעת היראים דהציווי למחיית עמלק נאמר במלך ישראל דווקא. והקשה הגרמ”ד הלוי סולוביצ’יק שליט”א דלפי”ז אמאי לא הרגו משה ויהושע בעמלק בעצמם מחמת חיוב מחיית עמלק, דבזבחים ק”ב מבואר שלמשה ויהושע היה דין מלך, וצ”ע.

ואשר נראה בזה דהנה כתיב במדרש הגדול: “תמחה את זכר עמלק שלא ישאר לו לא זרע ולא שם, כענין שנאמר (איוב י”ח) זכרו אבד מני ארץ ולא שם לו על פני חוץ”. וחזינן מהכא דבמחיית עמלק איכא ב’ דינים, א) מחיית זרעם וזכרם. ב) מחיית שמם להכחיד אומת עמלק.

ונראה לחדש דאף דאיכא חיוב מחיית כל חד וחד מעמלק מחמת “זרע עמלק”, מ”מ לא נצרכים לזה ולא מקיימים מצוה זו אלא א”כ בהריגה זו נגיע לתכלית מחייתם, שהוא מחיית “אומת עמלק”, (ומ”מ ההורג עמלק לא שפך דם נקיים, דסו”ס “זרע עמלק” אית ביה, אך החיוב דהמחייה ל”נ בכה”ג שלא נגיע להכחדת אומת עמלק בכללות, ודו”ק). ולפי”ז מדוקדקים מאד דברי הרמב”ם, דדוקא כשלא הורג אחד מז’ עממין עובר בלאו, דענין הריגתם הוא להשמיד זרעם (בכדי שלא יסירו לבבות בנ”י מהתורה, כדאיתא) ומשא”כ בעמלק דחיוב הריגתם שייך דווקא במחיית אומתם, וא”כ כשלא הורג כל עמלקי בפנ”ע באופן שלא תושמד האומה, אינו עובר בלאו.

ולפמשנ”ת המוקשה לעיל א”ש, דשאול סבר דחיובו במחיית עמלק הינה מדין מחיית “אומת עמלק”, דהקב”ה אמר שבהשמדת עם עמלק מיקרי שביטל אומתם. וע”כ סבר שאין להרוג הקטנים, שאינם בגדר “אומה” ונכללים רק בשם זרע עמלק ולהכי לא הרגם. אך לאמיתם של דברים חפץ ה’ היה ששאול יהרגם בהוראת שעה מדין זרע עמלק, ולהכי לא איכפ”ל דאינם נקראים “אומה”. ועפ”ז א”ש מה שאמר שמואל לאגג דהורגו משום ששיכלה נשים חרבך וכו’. וצ”ע אמאי לא הרגו משום חובת מחיית עמלק דידיה והוצרך לזה שהיה רוצח. ולמשנ”ת אזי בחובת מחיית עמלק משום זרע עמלק הצטווה שאול גרידא, ולשמואל לא ניתנה הוראה שכזו, וממילא כיון דלא נצטווה להורגו משום “עמלק” שבו, הרגו משום שהיה רוצח ושיכל נשים בחרבו. ויתכן לומר להיפך. שבאותה שעה היה בכוחו של שאול להכחיד את כל אומת עמלק. ושאול סבר שהציווי הוא להכחיד שם האומה, וקטנים לאו בר אומה הם. ומאחר שלא חטאו לא רצה להרגם. אך שמואל הוסיף שצו הקב”ה היה שכאשר מכחידים את האומה, צריכים להרוג אף את “זרע עמלק”, וע”כ צריך להרוג את הקטנים ג”כ. (והיו צריכים להרוג את הבהמות כדברי רש”י בפרשת תצא, דשם עמלק אית בהם. ורש”י במק”א כתב דהצטוו להרוג בהמות משום חשש שהעמלקים יכשפו עצמם לבהמות).

ועפ”ז נראה דהכחדת אומת עמלק שייכת אך ורק בימות המשיח, בעת שישפוט ה’ הר עשו ויאבד כל זרע עמלק בכל מקומות מושבותיו לבלתי השאר מהם שריד ופליט, ורק בכה”ג מיקרי דמחו אומת עמלק, וכדברי סה”ת והסמ”ג. דאם ייהרגו עמלקים בכל זמן, מ”מ יהיו עמלקים נוספים בעולם ולא תתבטל אומתם, וע”כ צווה שאול להרגם  מדין זרע עמלק, דמחיית עמלק ל”ש הכא.

ומשו”ה לא יצאו משה ויהושע להלחם בעמלק בלא ציווי הקב”ה. דעיקר צו התורה להורגם היינו באופן שנכחיד אומתם, ולא זרעם גרידא. ולהרוג זרעם גרידא הוצרכו לציווי מפורש, ומחוור.

והנה כ’ הר”מ (פ”ו ממלכים) דעמלק שקיבלו עליהם ז’ מצות בני נח אינם נהרגים. ולדברינו ביאור דבריו הם דמאחר וקבלו עליהם ז’ מצוות יצאו מגדר “אומת עמלק”  הכופרת בזדון במצוות ה’, ולהכי אין להורגם. אמנם נראה דמדין “זרע עמלק” אפשר להורגם, אך אינו חיוב, וכמשנ”ת.

ונראה להוכיח כן מדאיתא בשמואל ב’ פ”א: ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי, ויאמר אליו דוד איך לא יראת לשלוח ידך לשחת את משיח ה’ וכו’ ויכהו וימות. ובמכילתא (הובא בעמק ברכה בשם הילקוט) כתיב: נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למשה רבינו אם יבוא אחד מכל אומות העולם להתגייר שיקבלו אותו ומזרעו של עמלק אל יקבלו אותו וכו’. ובפשטות חזי’ מדברי המכילתא שדוד הרגו משום עמלקיותו, וכ”כ בעמק ברכה. וצ”ע היאך הרגו והא כ’ הרמב”ם דכשקיבל עליו עמלק ז’ מצוות ב”נ אינו נהרג. וחזינן כמשנ”ת דקבלת עול ז’ מצוות ב”נ מסירה מהעמלקי את השתייכותו לאומת עמלק ומשו”ה אין צריך להורגו. אך מ”מ מכלל זרע עמלק לא יצא, וההורגו לא עשה שלא כהוגן. ומ”מ לית ענין להרוג עמלקי שיצא מאומת עמלק, וכנ”ל. ולהכי הוצרך דוד ג”כ לסיבת הריגתו את שאול בכדי להורגו. ובזה מתורצת קושית הרלב”ג (שמואל שם) אמאי ציווה דוד לשפוך דם נקיים ולהורגו, והרי הרג את שאול ע”פ מצוותו. ולפי”ד חיי גר זה הותרו להריגה משום שהיה מזרע עמלק (אף דלית ענין בהריגתו, אך ג”כ לית עוון ברציחתו).

ויש להוסיף בזה לפרפרת דהנה בביאור הגר”א (אסתר ט, כח) כ’ עה”פ “וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם” דימי הפורים שהם משתה ושמחה, לא יעברו מתוך ה”יהודים” שהם הגדולים, “וזכרם לא יסוף מזרעם” היינו קריאת המגילה דלא יסוף אפילו מ”זרעם”, שהם הקטנים, שאפילו הקטנים חייבים בקריאת המגילה, עכ”ד. ובשו”ת תשובות והנהגות (ח”ג) כתב דחייבים משום שהיו באותו הנס, עי”ש. ולכאו’ צ”ת אמאי לא מחויבים במצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים.

ונראה בדרך אפשר, ואולי לחידודא, לפימש”כ הר”ש אלקבץ בס’ מנות הלוי דמצוות אלו הינם משום אהבה ואחוה, נגד מה שאמר הצר הצורר “עם מפוזר ומפורד”. והנה לפימשנ”ת דקטנים אינם בגדר “אומה ועם”, ע”כ פטורים ממצוות אלו דנתקנו כנגד “עם מפוזר ומפורד” והם אינם בגדר “עם”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *