1. קנה קרקע או מטלטלין וקיבל כמות פחותה ממה שסוכם ואין למוכר אפשרות להשלים את החסר ((בגמ' קידושין דף מב ע"ב ובעוד מקומות "אמר רבה (יש גורסים רבא) כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו בפחות מכדי אונאה נמי חוזר". ופירש רש"י "שאין זה כשאר אונאות דקיימא לן בהזהב פחות משתות מחיל איניש, דהתם אין כל אדם יכול לצמצם הדמים, אבל טועה במדה טעות הוא ואדעתא דהכי לא עביד", מסוף דבריו משמע שסובר שכל המקח בטל, וכן מפרש הרשב"ם בב"ב דף צ ע"א, וכן כתב בדף קג ע"ב ד"ה פיחת כל שהוא, "ומוכח התם דמקח טעות הוי". וכן כתב בחידושי הרמב"ן ב"ב שם ד"ה מדה בחבל. הראשונים מוכיחים פירוש זה מהגמ' בב"ב דף צ ע"א "אמר שמואל אין מוסיפין על המדות יותר משתות" והיינו שאם רוצים לשנות ולתקן שמידה מסוימת תכיל יותר ממה שהיה, אין מוסיפים יותר משישית בבת אחת, ומפרש הגמ' "משום אונאה דלא ליהוי ביטול מקח", והיינו שאם יוסיפו יותר משתות, כל אלו שימכרו לפי המידה הישנה יתבטל המקח, ומקשה הגמ' "והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר". הרי שמפורש בגמ' שיש ביטול מקח אפילו בפחות משתות. אמנם הר"י מיגש מפרש את הגמ' בדרך הפוכה, וז"ל: "כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, דכל טעות שבמדה ושבמשקל ושבמנין אין דנין בו שפחות משתות יהיה מחילה ולא יותר משתות דליהוי ביטול מקח", ומפרש שם שרק בטעות במחיר שהטעות היא במהות העסקה, יש ביטול מקח ביותר משתות, אבל טעות במידה שהטעות היא בקיום העסקה, שהמוכר לא סיפק מה שהיה חייב לספק, אין דין ביטול מקח. לפי דבריו קושיית הגמ' היא שלעולם אין ביטול מקח בטעות במידה ואפילו לא ביותר משתות. בחידושי הרשב"א קידושין דף מב ע"ב מביא דעת הר"י מיגש ומסיק כמותו וכתב "ומסתברא דרבא לאו חוזר מקח אלא חוזר אותו פחת קאמר", וכן כתב אף בב"ב דף צ ודף קג. אמנם בחידושי הרמב"ן ב"ב דף קג משמע שאף הר"י מיגש סובר שיש ביטול מקח בטעות במידה כשלא ניתן להשלים, אבל אי אפשר לפרש בלשונו כן שהרי מחלק בין טעות במחיר שהיא במהות העסקה ובין טעות במידה שאינה במהות העסקה, וכן כתב המגיד משנה בהלכות מכירה פרק טו ה"א שהר"י מיגש סובר כהרשב"א.)), לחלק מהראשונים המקח קיים ומחשבנים את המחיר ביחס לכמות, שאם קיבל חצי כמות ישלם חצי מהמחיר שסוכם ((כן דעת הר"י מיגש ב"ב דף צ ע"א והרשב"א שם (הובאו בהערה 1). אמנם בדברי הר"י מיגש אינו מפורש שאף אם לא ניתן להשלים המקח קיים, אבל בחידושי הרשב"א שם ובחידושי הר"ן שם דף קג ע"ב מפורש שלדעת הר"י מיגש, אף אם אין המוכר יכול להשלים, או מקח שלא ניתן להשלים, הדין כן שיש לנכות מהמחיר ולא לבטל את המקח.)). אבל לשיטת רוב הראשונים, המקח בטל ((כן דעת הרמב"ן בב"ב דף קג ע"ב, הרא"ש בב"ב פ"ז סי' א וכן נראה מפירוש רש"י והרשב"ם שהובאו בהערה 1. הרמב"ם בהלכות מכירה פרק טו הלכה א-ב כתב "המוכר לחבירו במדה או במשקל או במנין וטעה בכל שהוא חוזר לעולם… כיצד מכר לו מאה אגוז בדינר ונמצא מאה ואחד או תשעה ותשעים נקנה המקח ומחזיר את הטעות". הרמב"ם לא הזכיר כלל שיש מקרה שהמקח בטל, ומצד שני לא כתב כתב שהמקח קיים אף כשאי אפשר להשלים. המגיד משנה מביא על הרמב"ם את דברי הר"י מיגש והרשב"א שהובאו בהערה 1, ומשמע שסובר שאף הרמב"ם סובר כן, וכן כתב בספר אבן האזל שם, אבל הכסף משנה סובר שהרמב"ם סובר כהרמב"ן וכתב "משמע שאין דברי רבינו אלא בדבר שאפשר להשלים אבל בדבר שאי אפשר להשלים בטל מקח, כדעת הרמב"ן והרא"ש, וכן כתב הר"ן שהוא דעת רבינו".)). מספק יש לפסוק לטובת המוחזק ((בשו"ע סי' רלב סעיף א העתיק לשון הרמב"ם. לפי דעת המגיד משנה והאבן האזל הרמב"ם סובר כהרשב"א, וכן מפרש הבאר הגולה שם בדברי השו"ע. אמנם, הסמ"ע בסק"ב פוסק כהרמב"ן, אבל בהגהות רע"א מציין שהר"י מיגש והרשב"א חולקים עליו. גם בביאור הגר"א סק"א מאריך להביא את שתי הדעות. ולכן נראה שהמוחזק יכול לטעון 'קים לי', וכן פסק בספר מטה שמעון סי' רלב הגהות הטור אות ט.)), ולכן אם הקונה עדיין לא שילם, באפשרותו לבטל את המקח ואינו חייב לשלם, ואם שילם כבר, לא ניתן לחייב את המוכר להחזיר את כל הסכום, רק כנגד החלק שלא סופק.
2. במקרה האמור, אם המוכר יכול להשלים עד לכמות שסוכם, המקח קיים והמוכר ישלים ((כן נפסק בשו"ע סי' רלב סעיף א ללא חולק. וכן כתבו הר"ן והכסף משנה (הובאו בהערה 3) בדעת הרמב"ם, שאם המוכר יכול להשלים, המקח קיים וישלים. אמנם, לפירוש המגיד משנה שהרמב"ם סובר כרשב"א, אין מקור מהרמב"ם שאף לסוברים שיש ביטול מקח בטעות במידה יש אפשרות להשלים. אבל בחידושי הרמב"ן ב"ב דף קג ע"ב אחר שמפרש במימרא של רבה שבטעות במידה המקח בטל, כותב שבדבר שניתן להשלים אין המקח מתבטל, ומוכיח כן מן הדין המבואר בביצה דף ו ע"ב (עיין הערה 11) שהמוכר ביצים באיכות ירודה יכול להשלים את ההפרש במחיר, וכל שכן אם חסר בכמות. בחידושי הר"ן שם אכן דוחה ראיה זו (עיין הערה 13) אבל מסיים "אף על פי שאין ראיה, הדין דין אמת שכל שאפשר להשלים משלים". הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם שם כתב "פעמים שאין המקח נקנה שאם רצה לחזור עד שלא השלים חוזר, כגון שהיה תופס לפניו שק של אגוזים ואמר לו הילך שק זה שיש בו סאה של אגוזים בדינר ונטלו והלך לו ומדדו ולא מצא מדתו, הרי זה חוזר, ואף על פי שרצה זה להשלים", ומפרש המגיד משנה שם בדבריו שהראב"ד חולק אף על הרמב"ן וסובר שאף אם ניתן להשלים, הקונה יכול לבטל את המקח. אמנם, הכסף משנה שם כותב שהראב"ד מחדש דין אחר שאם אמר המוכר שק זה, הרי הדגיש שהמכר חל רק על שק זה, ואפשר שאף הרמב"ם והר"י מיגש מודים בדין זה. וכן דעת הטור בסי' רלב והפרישה שם סק"ג והב"ח שם שאין הראב"ד חולק על עצם דין השלמה בטעות במידה.)). אם הקונה צריך את המקח בזמן מסוים, המוכר יכול להשלים רק עד לאותו זמן ((כן כתב הב"ח בסי' רלב סק"ד בדעת הראב"ד (הובאה בהערה הקודמת) שבאופן זה ניתן לבטל את המקח אף אם המוכר רוצה להשלים. וכתב שאף הרמב"ם מודה לדין זה. ומדבריו נראה שאף אם הקונה לא פירש בשעת הקנייה שהוא צריך את כל הסחורה עד לזמן מסוים, יכול לדרוש כן לאחר שמצא שחסר, מכיון שסיכמו שמוכרים לו מיד מידה מסוימת, לא היה צריך הקונה להעלות בדעתו שתהיה טעות במידה ולהתנות על זמן ההשלמה. ואינו דומה למוכר שאם רוצה לבטל את המקח בגין איחור בתשלום, עליו לגלות את דעתו שזקוק לכסף תיכף, וכמו שכתב הנתיבות בסי' קפב סק"ח.)). ואם הקונה אינו צריך לזמן מסוים, יכול להשלים אפילו לאחר זמן רב.
3. יש פוסקים ((כן כתב הב"ח בתחילת סי' רלב "אבל אם נודע לו הטעות ושתק והשתמש בו וכיוצא בו דגלי דעתיה דלא קפיד הוה מחילה ושוב אינו יכול לחזור בו". גם בשו"ת הרשב"ש סוף סי' תקפט כתב "ואם אחר שנתברר לו החסרון מכר מן השמן סבר וקביל… כיון שידע החסרון ומכר מן השמן סבר וקביל ולא גרע ממי שקנה דבר ומצא בו מום ונשתמש בו שאינו יכול לחזור בו".)) הסוברים שאם נודע לקונה שיש טעות במידה, ובכל זאת השתמש בחלק מהסחורה, על אף שלאחר השימוש יקשה עליו להוכיח שהייתה טעות ((בספר שושנת יעקב על חו"מ שם הקשה על הב"ח שטעות הניתנת להשלמה אינה דומה לדין המבואר בסעיף ג שהקונה דבר שיש בו מום והשתמש בו אינו יכול לבטל את המקח, שבמום אם יתבטל המקח נמצא שהשתמש בדבר שאינו שלו, לכן אמרינן שמחל, אבל בטעות במידה שניתן להשלמה, הרי בין כה וכה יישאר המקח בידו והשימוש אינו מוכיח על ויתור. ומיישב שטעם הב"ח הוא משום שאם חסר במניין ויחזור למוכר ויראה לו שקיבל פחות ממה שסוכם יאמין לו המוכר וישלים לו, אבל אם ישתמש, הרי לא יוכל להוכיח ממה שיש היום, שהרי אף לפי דבריו הסכום שיש היום אינו מוכיח שסך זה הוא קיבל בשעת הקניה, ולכן אמרינן שודאי מחל. ואף שבכל מקרה אין המוכר חייב להאמין לקונה שהיתה טעות במספר ויכול לטעון שמסתמא הקונה השתמש בחלק ומכחיש. מכל מקום דרך בני אדם להאמין יותר כשהקונה טוען שלא השתמש כלום והמוכר יכול לספור עכשיו, מה שאין כן אם הקונה השתמש, יטען לו המוכר שמסתמא הקונה טעה בכמות שהשתמש. ולפי פירוש זה יוצא, שאם הקונה השתמש לפני שנודע מהטעות, ושוב השתמש לאחר שנודע לו, אין הוכחה שמחל, שהרי בין כה וכה לא היה יכול להוכיח מהכמות שנשארה כמה היה חסר. וכן אם העמיד עדים שיראו שחסר בכמות, ולאחר מכן השתמש, לא מחל.)), הרי זה הוכחה שויתר ואינו יכול לדרוש השלמה. אבל רוב הפוסקים סוברים שאף לאחר השימוש ניתן לדרוש השלמה ((בספר ערך שי גם מקשה כקושיית ספר שושנת יעקב (עיין הערה הקודמת) ומזה מסיק שדברי הב"ח והרשב"ש אמורים רק במקרה שאין הטעות ניתנת להשלמה, אבל אם ניתנת להשלמה לא הפסיד הקונה כלום מכך שהשתמש. ולפי זה חידוש הב"ח הוא רק לפי השיטות (עיין דין 1) שבטעות שלא ניתנת להשלמה המקח בטל, ובזה מחלק הב"ח שאם השתמש לא יוכל לבטל את המקח, כיון שגילה דעתו שהוא מוותר על זכות זו, ויוכל לדרוש החזר כספי בלבד. עוד כתב הערך שי שאם המוכר גילה דעתו שהוא מוכר רק בגלל שזקוק לכסף, לפי הדין אינו חייב לקיים את המקח ולהחזיר חלק מהכסף, כיון שלא הסכים למכור אלא אם יקבל את כל הכסף, וממילא אם הקונה השתמש הפסיד את כל זכויותיו ואינו יכול לדרוש לא החזר כספי ולא ביטול מקח. ולפי אוקימתא זו, במקום שניתן לדרוש השלמה אף הב"ח מודה שהשימוש לא יגרע מזכותו של הקונה. גם בספר דברי גאונים כלל ו דין י הביא את הרשב"ש ותמה עליו מסברת הנתיבות בסי' רלב סק"א שאם היתה אונאה שתות והקונה השתמש בחפץ, עדיין יכול הקונה לדרוש להחזיר את האונאה, והשימוש אינו מוכיח על מחילה, כיון שבכל מקרה החפץ יישאר בידו. בשו"ת לבושי מרדכי חו"מ סוף סי' יט הביא את דברי הרשב"ש והב"ח ואת קושיית הדברי גאונים והסכים לדבריו, אבל למעשה עשה פשרה שהמוכר יחזיר שני שליש מהטעות בלבד מצד הב"ח והרשב"ש.)), וכן הלכה.
4. יש פוסקים שסוברים שאם קנה אוכל ודרש את הסוג הטעים יותר, והמוכר נתן לו סוג פחות טעים, אין הקונה יכול לבטל את המקח, אלא לדרוש החזר כספי ((בגמ' ביצה דף ז ע"א מבואר (לפי פירוש רש"י) שאדם שביקש ביצים מטיב מסוים (ביצים שנולדו ולא שנמצאו בתרנגולת שחוטה, או ביצים שנולדו מזכר) והיה צריך אותם לאכילה, והמוכר נתן לו ביצים שאינם טעימים כל כך, אין הקונה יכול לבטל את המקח אלא לדרוש את ההבדל במחיר. על פי סוגיא זו פסק התרומת הדשן בסי' שכב שאם הקונה ביקש בשר של איל מסורס שהוא טוב לאכילה, והמוכר סיפק לו בשר של איל שאינו מסורס, שאינו טוב כמו המסורס, אין הקונה יכול לבטל את המקח, אלא יכול לדרוש את ההבדל במחיר. חוץ מאם ידוע שהקונה הוא איסטניס שאינו מסוגל לאכול בשר איל שאינו מסורס, שיכול לבטל את המקח. דברי התרומת הדשן הובאו בבית יוסף ובדרכי משה סי' רלג והבית יוסף מסיים שהוא הדין אף בשאר שני סוגי מאכל, וכן פסק הרמ"א בשו"ע שם. הסמ"ע בסק"ה מבאר שאיסטניס שאינו מסוגל לאכול מאיל שאינו מסורס, נחשב כאילו סיכמו למכור יפות ונמצאו רעות, שמבואר במשנה ב"ב דף פג ע"ב שהמקח בטל. מזה מוכח שלדעת התרומת הדשן הדין של יפות ומצאו רעות שהמקח בטל, הוא רק אם הקונה אינו מסוגל לאכול את הרעות, אבל אם מסוגל לאכול את שניהם אלא מעדיף את היותר יפות, אין זה בגדר יפות ורעות, אלא כולם יפות והמקח קיים. בשו"ת בית יהודה חו"מ סי' סז מחלק בין הדין בביצים ובשר איל לדין יפות ונמצאו רעות, יפות ורעות הן שמות שונים עם הבדל בולט, אבל הביצים ובשר האיל אין להם שמות שונים ואין ההבדל ניכר לעין ביניהם, ולכן אין להגדיר אותם כיפות ורעות. הנתיבות בסי' רלג סק"ג כותב שכל דבר שאין בהם קפידא כל כך המכר קיים לדעת התרומת הדשן)) כפי הפער במחיר שבין שני הסוגים ((בשו"ת ושב הכהן סי' סד כותב שבכל מקרה יש להחזיר את ההפרש במחיר, בין אם ההפרש הוא שתות ובין אם פחות משתות, כיון שסיבת ההחזר היא כדי לתת לקונה דבר שווה ערך כפי שסוכם בהתחלה. ומסיים שמסתבר שאפילו ביותר משתות אין ביטול מקח אלא מחזירים את ההפרש.)). וכן פסק הרמ"א ((סי' רלג סעיף א.)). והטעם, כיון שההבדל הוא רק ברמת הטיב ואין זה בגדר מום. והוא הדין גם בשאר שני סוגי סחורה שאין ביניהם הבדל מהותי. אמנם, הרבה פוסקים חולקים וסוברים שהמקח בטל ((בספר ים של שלמה ביצה פרק א סי' כ מקשה על דין זה מהמשנה בב"ב דף פג ע"ב "מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו", וכתב שדין זה הוא רק לפי הגירסא שלנו בביצה וכפי פירוש רש"י, אבל לפי גירסת הרי"ף והרא"ש אין הוכחה לדין זה, ולכן פסק להלכה שבכל מקרה המקח בטל. וכן כתב הב"ח בסי' רלג בשם הר"ן בקידושין דף יז ע"ב (דפי הרי"ף) שמדין יפות ונמצאו רעות מוכח שבשינוי מועט בטיב, המקח בטל, וממילא בהכרח שהגירסא בביצה היא כגירסת הרי"ף, ואפילו אם אין גורסים כן, בהכרח לפרש כן. גם בשיטה מקובצת בביצה שם כתב בשם הריטב"א חולק על רש"י וכתב שביצים שנולדו מבושלות יותר ושוקלים יותר, אבל אין ביניהם הבדל בטעם או בבריאות, שאם יש הבדל המקח בטל. בחידושי חתם סופר על ביצה שם סובר שאף רש"י והתרומת הדשן סוברים כדעת הריטב"א שאם יש הבדל ניכר בטעם המקח בטל, וכתב שבאמת לרוב בני אדם אין שום הבדל, אלא שיש כאלו שמקפידים בכך. ומוכיח שאיל שאינו מסורס אין לו טעם רע, שהרי אין מביאים קרבנות אלא מבהמה שאינה מסורסת. כעין זה מפרש הרש"ש בביצה שם בדברי רש"י, שהחילוק בין ביצים שנולדו הוא שאפשר לאכול אותם חיים, אבל אלו שנמצאו בשחוטה טעונים בישול, וכל ההבדל הוא שצריך לטרוח ולבשל, ולכן צריך רק לשלם עבור הפער במחיר. אמנם, בניגוד לחתם סופר, הרש"ש שם מסכים שלפי התרומת הדשן גם כשיש הבדל בטעם הדין כן. בחידושי הרמב"ן ב"ב דף קג ע"ב מוכיח מהגמ' בביצה שטעות במידה שניתנת להשלמה, המוכר משלים ואין המקח בטל (עיין דין 2). מדבריו נראה שפירש על דרך הריטב"א שההבדל בין נולדים לנמצאו בשחוטה הוא רק בגודל, וממילא יש ללמוד מגמ' זו לענין טעות במידה, אבל אם יש הבדל בטעם, ייתכן שהרמב"ן סובר שאין דין השלמה. אבל הר"ן שם הבין שההבדל בביצים הוא בטעם ולכן כתב שאי אפשר להוכיח מגמ' זו, כיון שבהכרח לפרש פירוש אחר בגמ'.)). מספק יש לפסוק לטובת המוחזק ((השער משפט מפרש בדברי רש"י שיש הבדל בטעם, ואף על פי כן המקח קיים, ומוכיח שאף הסמ"ג והסמ"ק סוברים כן, והיות שיש מחלוקת ראשונים, אין להוציא ממון, וכן פסק הנתיבות בסי' רלג.)).
5. האמור בדין 4 הוא רק בקונה שמסוגל לאכול גם את הסוג הגרוע אלא שהעדיף את הסוג הטוב, אבל אם ידוע שהקונה אינו מסוגל לאכול את הסוג הגרוע כלל, לכל הדעות המקח בטל ((כן כתב התרומת הדשן שם "אמנם, אם ידוע הוא דראובן כל כך איסתניס, דלא קאכיל כלל בשר איל שאינו מסורס, מצינו למימר דמקח טעות לגמרי הוא, דהא לא שווי ליה כלום לאכילה, ואף על גב דלרוב העולם שוה לאכילה, בתר דידיה אזלינן". וראייתו שיש דין שונה לעניין איסטניס, מהגמ' בב"ב דף כג ע"א שרב יוסף היה יכול למנוע משכינו להקיז דם בשכנותו משום שהיה איסטניס, הגם שרוב אנשים אינם יכולים למנוע זאת. מדברי התרומת הדשן נראה שאף אם המוכר לא ידע שהוא איסטניס, אם הקונה מוכיח שהוא בגדר זה, יכול לבטל את המקח, והנתיבות בסי' רלג חידושים סק"ה הסתפק בזה.)). כמו כן אם ידוע שהקונה קנה את הסחורה בשביל למכור לאחרים, כגון בעל מסעדה או קייטרינג, יכול לבטל את המקח לכל הדעות, כיון שמקפיד שלא ייצא לו שם רע ((כן דייק בספר מנחת פתים סי' רלב ממה שכתב התרומת הדשן את דינו באדם שקנה לעצמו, ומשמע שאם קנה בשביל למכור הדין שונה, וכן מוכיח מדין 'יפות ונמצאו רעות'. ואף שאין כאן ראיה מוכרחת, שהרי ניתן לומר שהתרומת הדשן נקט כעין הדוגמא בגמ' שקנה לצורך אכילה, ואין הדגשה שאם קנה בשביל למכור הדין שונה, וכן אף על הראיה מ'יפות ונמצאו רעות' יש כמה יישובים (עיין הערה 10) אבל הדין אמת מסברא, שהמוכר לאחרים מקפיד יותר על טיב המוצר, כדי שייצא עליו שם טוב בעיני הלקוחות, ודינו כאיסטניס שנתבאר בהערה הקודמת.)).
6. יש שכתבו שאם הקונה דרש סוג 'טוב', מבלי לפרט איזה סוג, והמוכר נתן לו סוג בינוני, אין יכול לבטל את המקח או לדרוש החזר כספי לכל הדעות, שגם סוג בינוני נכלל בלשון 'טוב' ((כן פסק בשו"ת צמח צדק סי' יא ומוכיח שם משתי סוגיות בש"ס שאף בינוני נקרא 'טוב'.)). אם הקונה דרש סחורה 'יפה', יש שהסתפקו אם בינוני נכלל ב'יפה' ((בספר מנחת פתים סי' רלג נסתפק בזה, ומה שדחקו לחלק בין לשון 'טוב' ללשון 'יפה', שבגמ' ב"מ דף כב ע"א מצינו לעניין תרומה שיש הבדל בלשון בין 'יפות' ל'בינוניות', הרי שבינוני אינו כלול בלשון 'יפה'.)). ולמעשה כל הדינים האלו תלויים בלשון בני אדם באותו מקום ובאותה סחורה, אם לשון 'טוב' ו'יפה' כוללים אף בינוני, או לא ((ואף שהפוסקים שהובאו לעיל הביאו ראיות מלשונות הגמ', אין זה אלא כשלא ידוע לשון בני אדם, אבל אם ידוע המשמעות לפי לשון בני אדם במקום המכר, לשון בני אדם קובע.)). גם מצוי שבלשון בני אדם הכוונה סוג פלוני, אך לא נהוג לבטל מקח במקרה שהמוכר נתן סוג אחר, גם בזה המנהג קובע ((כגון שקבלן מכר דירה וכתב שהדירה היא בגודל 100 מ"ר, ונמצא שהדירה בגודל 99 מ"ר, אין חולק שהפירוש המילולי של 100 הוא 100, אבל אם נהוג לקבל בדיעבד 99 במקום 100, המקח קיים. שהמנהג קובע וכמבואר בשו"ע סי' רלב סעיף ו.)).
7. אם אין מום בגוף המקח, אלא שיש סיבות חיצוניות המונעות או מגבילות את השימוש, רשאי המוכר (ויש סוברים שאף חייב ((בספר אולם המשפט מחדש שהמוכר אף חייב לסלק את הפגם אם הדבר בידו והקונה דורש זאת, שבכלל המכר יש גם התחייבות להעמיד את המקח ללא מום. אולם לא מצאתי בפוסקים חידוש זה שהמוכר חייב להוציא כסף מכיסו כדי לתקן את המום, ובמשפט שלום סי' רלב סעיף ה משמע שהברירה ביד המוכר. ויש להביא קצת ראיה לחידושו של האולם המשפט שמוכר חייב להעמיד את המקח ביד הקונה, מהשגת הראב"ד על הרמב"ם הלכות מכירה פרק כד הלכה יג, שהמוכר קרקע ודקלים ואין דקלים בקרקע, חייב לספק לקונה דקלים, ובספר משנת רבי אהרן הלכות שכנים פרק ב אות ט מבאר שמלבד הקנין על גוף הדבר חל חיוב על המוכר לספק את המקח, וכתב שאין הרמב"ם חולק אלא כשלא היו למוכר דקלים כלל, שלא היה למכר על מה לחול, אבל בנידון דידן שחל המכר על עצם המקח אפשר שאף הרמב"ם מודה שהמוכר חייב לתקן את המום, וכדעת האולם המשפט. אמנם, לעניין הלכה קשה להתבסס על כך, שהרי בשו"ע סי' רטז סעיף ה נפסק כדעת הרמב"ם שאין המוכר חייב לקנות דקלים עבור הקונה, ואין הכרח שהרמב"ם מודה בנידון דידן.))) לתקן אותן בעיות, ואין הקונה יכול לבטל את המקח ((כן פסק הרמ"א בסי' רלב סעיף ה "מום שאינו בגוף הבית, כגון שיש לאחר דרך עליו או אמת המים עוברת שם, מסלק המום ומקח קיים". ומקור הדין הוא בשו"ת הר"י מיגש סי' נא (הובא דבריו בהגהת מרדכי כתובות סי' רצב ובדרכי משה סי' רלב סק"א), וז"ל: "אם המומים הנזכרים אינם בגוף הבתים, אלא באים אליהם ממקום אחר, כגון אמת המים העוברת בהם, או צנור מים מקלח עליהם, או שיש לאחד מן השכנים תשמיש בכתלים ומה שיהיה כיוצא בזה, שבהסרת המומין הנזכר יהיו הבתים שלמים ונקיים מבלתי שיחדש דבר בגוף הבתים, הנה חיוב שמאחר שהוסרו אותם המומים הנזכרים יהיו החליפין קיימים". והטעם הוא כמו שכתב בשו"ת הרא"ש כלל צו סי' ו "בית מכר לו ועדיין נקרא בית", והיינו שאין המוכר נותן דבר אחר במקום המקח, אלא המוכר נותן אותו מקח, והשינוי הוא בדברים חיצוניים.)). ואפילו אם המוכר ידע לפני המכירה שיש בעיות במקח ולא גילה לקונה ((כן כתב הערוך השולחן בסי' רלב סעיף י, ומובא בספר פתחי חושן חלק ד פרק יג הערה ה.)). יש שכתבו שדין זה הוא רק אם ביד המוכר לתקן את הבעיות בעצמו, אבל אם המוכר זקוק להסכמת גורמים אחרים כדי לתקן את הבעיה, המקח בטל ((כן כתב בספר אולם המשפט ומוכיח כן מתשובת הרא"ש שהובא בטור סוף סי' רכז על שני שותפים שחלקו ביניהם נכס ואחד קיבל בית ללא דרך לצאת ממנו, ופסק הרא"ש שהחלוקה בטלה. ולכאורה קשה אמאי אין מאפשרים לשותף השני לקנות דרך מן השכנים כדי לקיים החלוקה, ומזה הוכיח שכיון שאינו ביד המוכר אלא תלוי ביד אחרים המקח בטל. אמנם, שאר האחרונים תרצו קושיא זו בדרכים אחרות, הרי שלא סברו חילוק זה. המשפט שלום שם מיישב שבית ללא דרך כניסה אין לו שם בית ולכן המקח בטל. גם באחד מהמקרים שכתב בשו"ת הר"י מיגש סי' נא (עיין הערה 22) התיקון תלוי ביד אחרים, ואף על פי כן פסק שהמוכר יכול לתקן. ועיין באולם המשפט מה שנדחק ליישב בדברי הר"י מיגש, אבל פשיטות דבריו משמע שהתיקון היה תלוי ביד אחרים, ואף על פי כן פסק שהמוכר יכול לתקן.)). ואין ההלכה כן, אלא תמיד ניתנת למוכר את האפשרות לנסות לתקן את הבעיות כדי שיתקיים המקח. דוגמאות לבעיות חיצוניות: קנה דירה ונודע לאחר הקנייה שיש זכות לשכן לפתוח חלון במקום שניתן להסתכל ממנו לתוך הדירה, אם המוכר יכול לפצות את השכן לוותר על זכות זו, המקח קיים ((כן כתב בספר משפט שלום סי' רלב סעיף ה.)). וכן אם יש לאדם זכות לעבור דרך החצר והמוכר מוכן לפצותו שיוותר ((כן כתב בשו"ת הר"י מיגש סי' נא.)). וכן אם הנכס משועבד לחוב של המוכר, או שיש לאדם ערעור על בעלותו של המוכר, המוכר מסלק השעבוד או הערעור והמקח קיים ((כן מבואר בסמ"ע סי' רכו ס"ק יב שאם יצא ערעור על המקח שהוא גזול, והערעור התבטל לפני שנתנו בית דין רשות לקונה לבטל את המקח, המקח קיים. ושם מבואר שאם התבטל הערעור לאחר שהקונה חזר בו ברשות בית דין, המקח בטל.)).
8. גם אם יש מום בגוף המקח ונהוג לבטל המקח מחמת מום זה, כל שעדיין שם החפץ המקורי עליו, ישנה אפשרות למוכר לתקן את המום ולמנוע ביטול המקח ((כן נפסק בשו"ע סי' רלב סעיף ה, ומקורו בשו"ת הרא"ש כלל צו סי' ו והעתיקו הטור, שאחד מכר לחבירו בית הנמצא בעיר אחרת, ואחר כך נודע שלפני הקניה נכנסו גויים לבית והשחירו את הקירות בעשן ועקרו דלתות וחלונות, ופסק הרא"ש, שעדיין שם בית עליו, ומום עובר הוא, והמוכר יכול לתקן את הבית ולקיים המקח. הרא"ש מדגיש שאפשרות לתקן היא רק אם שם המקח עליו, וכן הרמ"א שם. האור שמח בהלכות מכירה פרק יז הלכה ט מדייק מדברי הרמב"ם שם כדעת הרא"ש, ומביא לדין זה מקור מהגמרא.)). ישנם פרטים נוספים בדין זה, ונרחיב בהם בגליון הבא אי"ה.
