ומעשה שהיה, שקודם שהגבאי "מכר" עליה, הוסיף אחד המתפללים על חבירו, ברם הגבאי לא שמעו, ואמר "זכה" על הראשון. ואז צעקו הקהל והלא הוא הוסיף. והגבאי חזר בו מה"זכה" שאמר, ו"מכר, לשני. ואז חלק אחר בקהל התרעם, הלא כבר "זכה" הראשון.
ושאלתי היא מי הצודק. (ודרך אגב רציתי לדעת מה הכח של המכירה הזו, האם היא ככל דיני מקח וממכר, או לא).
בתודה מראש.
תשובה:
שלום רב,
השני שהוסיף זכה.
הגבאי היה אמור לתת את העליה לשני שהוסיף לפני שאמר 'זכה', מה שלא נתן לו ואמר 'זכה' לראשון היה בטעות, וקנין בטעות חוזר.
לגבי עצם המכירה, דינה ככל מקח וממכר, והתוקף הוא מצד שהבטחה של רבים אינה צריכה קניין, שיש גמירות דעת אף בדיבור, וגם מצד 'סיטומתא' שכל דבר שנהגו לקנות בו הרי הוא קניין גמור.
מקורות:
לגבי קנין בטעות, עיין גמ' גיטין דף יד ע"א ובתוספות ב"מ דף סו ע"ב ד"ה התם זביני.
לגבי 'מכירת עליות' עיין ים של שלמה ב"ק פ"ח סי' ס שכתב שהחוטף עליה ממי שקנה חייב לתת לו י' זהובים. ועיין בשו"ע חו"מ סי' קסג סעיף ו "וכל דברי הקהל אינן צריכין קנין", והטעם הוא שבאמירה של קהל יש יותר סמיכות דעת ואין צורך בקנין, ומקורו הוא בשו"ת הרא"ש כלל ו סימן יט "ועל שהוספת לשאול אם יוכלו לחזור בהם; מנהג פשוט הוא, מה שטובי הקהל מסכימים לעשות, שריר וקיים הוא בלא קנין". ובשו"ע סי' רד סעיף ט "אם רבים אמרו לאדם אחד ליתן לו מתנה, אינם יכולים לחזור בהם, אפילו אם היא מתנה מרובה". וכתב הגר"א שם ס"ק יא שהוא מצד הדין שמבואר בסי' קסג. ובנוסף לכך יש קנין 'סיטומתא' המבואר בשו"ע סי' רא.
