בעניין השאלה על דברי המנחת סולת (מצוה קנז). שכותב שאין בעיה לאכול תולעים ושרצים במזון. וז"ל: שוב ראיתי בפנים יפות כאן שמתרץ מה שרש"י כתב להיפוך, משום דרש"י סובר דבעופות פטור במאכיל לגדול משום דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב רק בשרצים דלא הוי הנאה כיון דפגימי, לכן חייב בגדול ג"כ, ע"ש. ולפי"ז נ"ל טעם על העולם שכל אחד נכשל בעו"ה בפירות ובשאר מאכלים בנמלים או בשאר שרצים, עיין בפלתי סימן ק' ס"ק ד' שמחפש זכות וכבר השיגו עליו. אמנם לפ"ז הפנים יפות הנ"ל י"ל דבאמת קיי"ל בכל התורה דבר שאינו מתכוין מותר וכן מתעסק פטור, רק בחלבים ועריות שכן נהנה, וממילא בהני דלא הוי הנאה שוב פטור דהוי דבר שאינו מתכוין וז"פ. עכת"ד.
הנה דברי הרב מנחת סולת כבר נזכרו בספרים שקדמו לו מאה שנה ויותר, ראה בשו"ת "שיבת ציון" סימן כ"ח, בתשובתו המפורסמת על אורז שבשעת ברירה נמצא נקי, ובזמן הרחיצה נמצאו בו חרקים. ועי"ש בסברת הרב השואל ובמה שהורה, והביא מה שמורה הוראה אחד החמיר לאסור את האורז ולהגעיל את הכלים. והשיב הרב שיבת ציון זצ"ל [הגר"ש לנדא זצ"ל בנו של הרב נוב"י] שאותו מורה הוראה הפריז על המידה עי"ש, ובתו"ד נכנס לסוגיא אם רק זבובים ויתושים נפשו של אדם קצה בהם, או גם תולעים, והביא את דברי הש"ך בסו"ס קד שהשיג על התו"ח שהשווה תולעים לזבובים ומציין לדברי הרשב"א והרוקח שמחלקים בין זבובים לתולעים. ומביא בדבריו ראיה נפלאה מדברי רש"י שגם תולעים טעמם פגום, והוא מדברי רש"י בחולין (ס"ז ע"א) על דברי רב הונא "לא לשפי אינש שיכרא בצבייתא באורתא דלמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפל לכסא והוי עובר משום שרץ השורץ על הארץ", ומביא את דברי רש"י שם שפירש בד"ה באורתא שאם תפול תולעת על הקשין לא יראנו ומשם תפול אל הכלי ולמחר כשיראנו יהא סבור שלא יצתה מן השכר לקשין ותולעת המים מותרת עכ"ל רש"י. ולכאורה תמה הרב שיבת ציון מדוע צריך רש"י ז"ל לומר שהחשש הוא שיראנו למחר ויהא סובר שלא פירש וישתה, ומשמע מזה דאם יפול התולעת והוא לא יראנו למחר וישתה, ליכא חשש איסור, והוא תמוה דאף אם לא יראה התולעת וישתה ג"כ נכשל באיסור בשוגג כששתה תולעת וצריך להסיר המכשלה שלא יכשל אדם באיסור אף אם לא ידע שיש כאן האיסור, ולמה לא פירש רש"י ז"ל בפשטות, דלא לשפי אינש שיכרא בצבייתא באורתא דשמא יפול התולעת על הקשין והדר נפל לכסא והוא ישתה השכר עם התולעת ואף שישתה בחשכת לילה באופן שלא יראנה מ"מ עביד איסורא דשתה תולעת שפירש. ומביא שם שבאמת הרי"ף והרמב"ם והטור וש"ע בסי' פ"ד סעיף ג' כתבו סתמא דאין לסנן בקיסמים ובקשין בלילה דשמא יחזרו ויפול משם לתוך הכלי ויבא לשתותן ע"ש. וכתב ליישב פירש"י ז"ל בזה"ל: דלפי דאנן קיי"ל בכל התורה דדבר שאינו מתכוין מותר ובשאר איסורין מותר דבר שאינו מתכוין אפילו לכתחילה כמו דקיי"ל דמוכרי כסות מוכרין כדרכן בלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים רק הצנועין מפשילין לאחוריהם במקל. אמנם באכילת איסור לא שייך לדון בו דין דבר שאינו מתכוין דקיי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב חטאת שכן נהנה ולכך בכל אכילת איסור אסור דבר שאינו מתכוין משום שהוא נהנה, ומעתה יש לומר דרש"י ס"ל כדעת הד"מ דגם בתולעים טעמם פגום ובזה היה דבר שאינו מתכוין מותר כמו בכל איסורין כיון שאינו נהנה, ולכך ס"ל לרש"י דמשום חשש שישתה השכר עם התולעת בלי כוונה לא הוו אסרי לשפות שיכרא באורתא דאף שיפול לתוך הכלי והוא ישתה ולא יראה התולעת ליכא מכשול איסור דכיון שהוא מתעסק בשתיית השכר שהוא היתר ושותה גם התולעת הוי דבר שאינו מתכוין ודין מתעסק בחלבים לא שייך כאן כיון שאינו נהנה דטעם תולעת הוא פגום, ולכן כתב רש"י שישתה למחר ביממא ויראה התולעת ויהיה סבור שלא פירש וישתה התולעת בכוונה, ובזה בודאי נכשל באיסור שהוא מתכוין לאכילת התולעת, כן נראה לי בדעת רש"י ז"ל. ואין להקשות למה הוצרכו כלל בדיקת פירות וירקות מתולעים הא הוי דבר שאינו מתכוין, ז"א דכיון דידוע דשכיחי תולעים באותן פירות וירקות ואינו חושש לבדוק ולהסיר התולעים הוי כמתכוין לאכול גם התולעים ולכן צריך בדיקה, אבל בשכר ס"ל לרש"י דכיון שהוא מסנן השכר לא יעלה על דעתו שנשאר בשכר תולעת ויהיה סבור שנסתלקו התולעים ע"י הסינון ואם ישתה התולעת שחזר ונפל לשם ולא יראה התולעת הוא דבר שאינו מתכוין לכן פירש רש"י שיראה התולעת רק שיהיה סבור דלא פירש וישתה בכוונה כנ"ל. הרי מוכח לכאורה דרש"י סובר דגם בתולעים טעמם פגום". אלא שמסיים: "אף שדברים האלה הם נוחים ומתקבלים ליישב דברי רש"י ז"ל, עם כל זה אנכי תולעת ולא איש איני כדאי להכריע ולהקל בדבר שהוא מפורש ברשב"א וברוקח דטעם תולעת אינו פגום, וכן הכריע הש"ך וחלילה לי לעשות אפי' סמך בעלמא מדברים האלה". עכת"ד.
אם כן בסיכום דברי הרב שיבת ציון זצ"ל, קיי"ל שהיכא שידוע ששכיחי תולעים, ואינו חושש לבדוק, נחשב כמתכוין לאכול תולעים, וחייב בדיקה. ורק היכא שעשה פעולת ניקוי, אף אם נשאר חשש כלשהו, בכה"ג ליכא חשש מכשול של איסור אכילת שרץ, כיון שהוא מתעסק בשתיית שיכר שהוא היתר, ולא שייך לדבריו שעכ"פ זה אסור כדין מתעסק בחלבים שאסור, כיון ששם הוא נהנה, וכאן התולעת היא פגומה. אלא שלמעשה הוא חזר בו בגלל שלהלכה קיי"ל שתולעת איננה פגומה ורק הזבובין. אך אה"נ בזבוב שהוא פגום, במקרה שזה רק חשש בכה"ג הוא נשאר עם ההיתר של דבר שאינו מתכוין ומתעסק בעלמא.
ומעבר לדבריו ז"ל מצינו דיון הלכתי כה"ג לגבי החרקים שנמצאים במי הנהרות, שלאחר סינון בבגד עב עדיין מוצאים בהם כמו תולעים רוחשים, ומנהג בני דורם היה להקל בשתיה בלא חיוב בישול המים קודם השתיה. ובתשובה ראשונה מצאנו שהתייחס לכך הגרא"ז מרגליות בספרו שו"ת בית אפרים החדשות בסי' ד בתשובה משנת תקפ"ב שכתב לחלק בין זה לבין החומץ, ולמעשה כתב שיניח לישראל במנהגם ובפרט כאשר התולעים מצליחים לעבור גם דרך בגד עב. ובתו"ד כתב בסוגרים שם שבקונטרס אחד הוא כתב שדין השתיה למטרת שתיה אף שיש שם חשש לרוחשים, לאחר שכבר סינן, וכעת א"א שלא לשתות וממילא א"א בענין אחר, זה תלוי בדין אפשר ולא קמכוין, ובדין פסיק רישא דלא ניחא ליה, אלא שהקונטרס אבד ממנו, עכת"ד.
הרי שאף שאיננו יודעים מה כתב באותו קונטרס, מ"מ כל עיקרו של ההיתר, לאחר שעשו סינון בבגד עב, ורק לאחר שנשארו תולעים שעוברים גם בבגד עב ששם יש היתרים נוספים.
ועוד ראה בשו"ת צמח צדק (לובאוויטש) בחלק יורה דעה סימן סב, שקיבל שאלה כה"ג משואל בעיר סקווירא לגבי מי הנהר משם, שלאחר השקפה נמצאו תולעים, והרב השואל ציין לכמה היתרים ובניהם, משום שהאיסור נולד בתערובת, ומדין א"א ולא קמכוין כמבואר ברמב"ם הל' מאכ"א פי"ד ה"ה [כנראה כוונתו להי"ב. ש.ז.ר.] ובשו"ע יו"ד עכת"ד השואל. ובתשובה הנמצאת בספר היא חסרה, אך מהדברים הקיימים משיב הצ"צ זצ"ל שאין דרך להתיר ולמעשה יש לבשל אחר הסינון או לסנן בבגד עבה מאד ואז אין צורך בבישול.
הרי שלמעשה גם הרב צ"צ זצ"ל לא קיבל את מי שרצה להתיר מחמת דבר שאינו מתכוין ומתעסק.
וביתר חריפות ראה בתשובת הרב דברי חיים זצ"ל, בחלק יורה דעה חלק ב סימן נד, גבי מקומות שאי אפשר להם לעשות בארות מים ורק מסתפקין מנהרות המושכין ובמים ההם נמצאים רחש נראה לעין השמש ומהם שנראים אפילו בלילה ואי אפשר להוציאם אפילו על ידי סינון מה דינה של המים כיון שאין במקומות ההם מים אחרים? ופתח בדבריו שהיכא שניכר אין בטל כלל ואפילו לראשונים שס"ל שבריה בטלה באלף. ושוב דן היכא שניכר האיסור ואינו יכול להוציאו אם בטל שיש בזה מחלוקת הרמב"ם והרשב"א, אלא שבנידון המים גם הרשב"א יודה לאסור כמו שכתב בתשובתו שאם יכול לעשות איזה פעולה להוציא וניכר האיסור שאינו בטל. ועוד הוסיף שבנידון נהי שאין נבדלין לגמרי על ידי סינון מ"מ ודאי הרבה הוסרו על ידי סינון וגם יש לעשות עוד פעולות שקצתן יפרדו וא"כ ודאי אינם בטלים מסתמא בלא השתדלות להוציא כל מה שנוכל ואם להתיר לאחר עשיית כל השתדלות להוציאם בכל פעם זה מסתבר דדבר זה לא נמסר לנשים ועמי הארצות ולכן בודאי אפילו להאומרים דבריה בטלה באלף בנידון דידן אינם בטלים לכולי עלמא. ועוד כתב לדון מדין אם חשיב שנולד עם ההיתר ביחד עפ"י דברי הראב"ד בהל' מקוואות, עי"ש שדוחה הדברים. ועוד דוחה את מי שרצה להתיר מחמת שיש פיקוח נפש שא"א בלעדיו, וכותב הדברי חיים את אמרתו הידועה, שאפילו אם יש פיקוח נפש, מ"מ אם יוכל לעזוב את המקום ואינו עוזב, חשיב מזיד ומומר. ולכן מסכם שאין תקנה רק לבשל המים קודם שתיה ואחר כך לסננם ואז יבדקו ואם יראו שהוסרו התולעים מותרים, ואם גם לאחר כך ימצאו אין תקנה לאותם המים, רק מהשמים ירחמו כמו שאמר אלישע הנביא ע"ה ירפאו המים.
ולמעשה מעבר לכך שבכל הנ"ל עושים פעולה להרחיק החרקים, וגם מי שהשתמש בהיתר זה איירי לאחר שעשו פעולה להרחקת החרקים, יותר מכך הרי בוודאי שאין המדובר באופן שרובו נגוע אלא בחרקים בודדים ומיעוט המצוי, והוא בדוגמת האורז דלעיל, וכן בשיכר החשש שתפול "תולעת" וכן במים בוודאי בדברי אין המדובר שכל הנהר מלא חרקים, ומוציאים בכל כוס, אלא המדובר שיש רוב מוחלט של מים ולעיתים יוצאים חרקים, ולא אחד השתמש אף כשאין רוב נגוע בהיתר הזה. להוציא הרב שיבת ציון שכתב כן להתיר משום מתעסק, בכה"ג שהתולעת היא ודאי פגומה.
והנה בסברת הרב שיבת ציון שכתב להתיר משום מתעסק היכא שזה פגום, מצאנו התייחסות של הגר"מ אוירבך זצ"ל בספרו אמרי בינה בהל' שבת סי' ז. ובדיני פסח סי' יג, ובדיני בשר בחלב סי' ד. ושם בדיני בו"ח כתב (בד"ה והנה) וז"ל: ובזה לא נראה מה שהוגד לי משם גאון אחד ללמד זכות על אשר בימות הקיץ, ששכיח כמעט המילבן הרוחשים, דלדעתו אף בלעדי הביטול מה"ת ליכא חיוב מן התורה כיון שאינו מכוין לאכול השרץ רק ההיתר, ולבי השרץ הוי רק כמתעסק ובזה ליכא שום הנאה מאכילת השרץ. וכתב על דברי הגאון הנז' הרב אמרי בינה. שלדעת הגרעק"א שיש איסור מתעסק גם מהתורה אין כלל מקום לדבריו [ראה עוד לקמן על דברי הגרעק"א], אלא אף אם אין איסור תורה במתעסק, יש לומר דעשה איסור תורה הואיל וזה נכנס לגופו, דהא שיש איסור מתעסק בחלבים ועריות ע"כ אין זה משום הנאות איסור הוא, אלא אף בשאר הנאות של תורה כמו סיכה, וכדומה שמחמם עצמו בגיזת איסור וכו'. א"כ אף במה דליכא הנאה דאכילה, מ"מ כשאסרה התורה אכילה הזאת, אף כשאכל במתעסק חייב, דעכ"פ נכנס לגופו אכילה דאיסור. ולא הוקל האיסור בזה מטעם מתעסק. ואף דלענין מלקות ליכא נ"מ, מ"מ האיסור חמור ולא נקל האיסור בזה יותר במתעסק משאר שוגג או קרוב למזיד, ואם לא בדק שמא יש בו במאכל מילבי"ן אף דאינו מכוין לאכילת האיסור, מכל מקום הא אף במתעסק אלים איסורא דאכילה. ושוב בסוף דבריו הביא דברי השיבת ציון שמוכח מדבריו שהיכא שפגום יש היתר של מתעסק. וכתב לדחות את דבריו שאף שאין באכילתן הנאה, מ"מ כיון שאסור מהתורה מתעסק באכילה ג"כ איתעביד איסור אכילה. ומסיים: וזה ברור. עכת"ד.
הרי שדברי הגר"מ אוירבך זצ"ל ברורים שאין בזה כל היתר מתעסק אף אם זה פגום ודלא כדברי השיבת ציון הנז'.
ומה שציין בתוך דבריו לדברי רעק"א זצ"ל כוונתו לדבריו המפורסמים שרבים מהאחרונים דנו בדבריו והם דבריו בשו"ת הגרע"א (סי' ח) דמתעסק נמי הויא עבירה אלא שלא חייבה התורה חטאת עליה. ועי"ש מה שרמז לדברי החוו"ד במקו"ח סי' ת"ל עי' בדבריו שם. ועי' עוד בדברי הגר"א וסרמן זצ"ל בספר קובץ שיעורים (פסחים אות רטו), שמתעסק מותר לגמרי אף מדרבנן, ולא רק פטור מקרבן. ע"ש. ועו"ע בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' רנא). ובשו"ת ארץ צבי (פרומר סי' ע"ו) שהביא מדברי הלח"מ בהל' שבת שגם הוא ס"ל שבמתעסק אין אפילו איסור דרבנן. ואמנם הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל בספרו שו"ת רב פעלים כתב (חלק א או"ח סי' יב בחלק השני של התשובה) וז"ל: נמצא לפ"ז דעת מרן ז"ל לא נתברר אצלינו, בהיכא דבורר לאלתר ונמלך והניח לסעודת בין הערבים, אם ס"ל חייב מן התורה או אם אסור מדרבנן דוקא, מיהו לכ"ע ודאי איכא איסור דרבנן בזה, וכמ"ש הגאון מש"ז, וגם הרב קרית מלך רב לא פטר אלא מאיסור תורה, ודלא כהרב טל אורות דס"ל מאחר דליכא מחשבת איסור מותר לגמרי, דזה אינו, דהא מצינו בהרמב"ם פ"א מה"ש הלכה ח', נתכוון לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר, כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, אינו חייב כלום, וכל כיוצא בזה, וכתב באותו פרק דכ"מ שנאמר אינו חייב כלום אין מכין אותו כלל, וכתב שם מרן בכ"מ, נראה מדברי רבינו כשאומר כן אינו מותר לכתחילה, אבל יש צד איסור בעשייתו, ועיין לחם משנה ומעשה רוקח, נמצא נתכוון לעשות דבר המותר ועשה דבר האסור דליכא מחשבת איסור, אפ"ה איכא איסורא בזה, וה"ה בנ"ד דודאי איכא איסורא אע"ג דליכא מחשבת איסור כלל. עכ"ד, הרי שס"ל שזה לא הותר לגמרי. ועי' עוד על עיקרי דינים אלו בשו"ת שבט הלוי ח"א סי' ק"נ. ובח"ג סי' מ"א. ובשו"ת יביע אומר ח"ד או"ח סי' ל"ד בד"ה ובהיותי. ובשו"ת יחווה דעת ח"ה סי' כ"ח בד"ה ונראה עוד. וראה עוד בדברי מרן הגרשז"א זצ"ל בספרו שו"ת מנחת שלמה תנינא ח"ב סי' פ, מה שדן על דברי הגרעק"א זצ"ל הנז'. וראה עוד בשו"ת משנה הלכות ח"ד סי' א על דברי רעק"א אלו ומה שכתב והוכיח מדברי הכס"מ, עי"ש.
ועוד עי' לגבי מתעסק בתולעים במילבי'ן לגבי טחינת חיטים מתולעים, במש"כ הגאון מקוטנא זצ"ל בספרו יבין דעת בפירוש הארוך ליו"ד סי' פ"ד אות יג, ודוק היטב.
והנה מצינו עוד שנים מגאוני זמנינו שדנו להדיא על האי דינא של מתעסק לענין אכילת תולעים, הראשון שבהם הוא מרן הגרשז"א זצוק"ל בספרו שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ו) שבתשובתו שדן אודות החזרת קדירה אם יש לחוש לגבי העצמות שבה העתידים להתרכך, ובתשובתו זו דן עם מופה"ד הגר"מ פינשטיין זצ"ל, ובתוך הדברים כתב לגבי החזרת הקדרה בזה"ל: "משא"כ בנד"ד כשמחזיר את הקדירה הרי כוונתו ממש לבשל אלא שמצד הדין האיסור הוא רק מפני העצמות ולא בכל התבשיל שהוא כבר מבושל מפני שאין בישול אחר בישול, בכה"ג חושבני דכמאן דעביד לי' בידים דמי כיון שפעולתו היא על דעת לבשל כל מה שבתוך הקדירה ואסור משום מבשל אע"ג שעיקר דעתו ומחשבתו הוא על עיקר התבשיל שישאר חם, כי נלענ"ד דפס"ר הוא דוקא בכה"ג שהאדם מתעסק בגרירת מטה אלא שממילא גם נעשה חריץ, או כמילה בצרעת שהוא מל כדרכו אלא שממילא גם קוצץ בהרת, וכן בבכור שאחזו דם שכוונתו רק להקזה אלא שממילא גם נעשה בו מום [גם לשון של פסיק רישא ולא ימות הוא רק מפני שאין כוונתו להמית את הצפור רק רוצה ליתן את הראש בלבד לתינוק לצחק בו], משא"כ במה שהזכרנו במוציא בגד שיש בו אבן הרי האדם מתעסק ממש בהוצאה אלא שהאיסור הוא רק מחמת האבן ולא על הבגד שהוא מלבוש אבל סו"ס כוונתו להוציא את הבגד עם כל מה שבתוכו, וה"נ גם כאן הוא מתעסק ממש בבישול אלא שהאיסור הוא רק מחמת העצמות המעטים ולא בעיקר התבשיל" ובהמשך הדברים הביא את דברי הגר"מ אוירבך זצ"ל בספרו אמרי בינה הנז' לעיל, שס"ל דמה שאין דין מתעסק בחלבים ועריות אין זה דוקא מפני שנהנה אלא כל שאותה אכילה אסור מה"ת אף אם זה מאוס לא הוקל כלל האיסור מטעם מתעסק אע"ג שאינו נהנה. וכתב על סברתו זו מרן הגרשז"א זצ"ל שזה חידוש גדול. וכתב שיותר נראית סברתו שלו שכיון שכוונתו לאכול כל הפרי כמו שהוא, לכן אם יודע ודאי שיש שרץ בתוכו נראה דאע"ג שטעמו פגום ומאוס אצלו והי' שמח אם אחר הי' מוציאו מהפרי, אפי"ה דינו ממש כאוכל שרץ במזיד דאסרה תורה אע"פ שהוא פגום ומאוס מאד, וממילא דגם כשזה רק ספק אם יש בו שרץ או לא דינו ג"כ כעובר בזדון על ספק איסור תורה, ורק בכה"ג שפותח את הפה שלא לצורך אכילה כגון לשאוף אויר וכדומה דבכה"ג אפשר שאפי' אם יודע ודאי שע"י זה גם יבלע שרץ דחשיב רק כמתעסק משא"כ במכוין להדיא לאכול. אלא שבסו"ד הביא את מה שציין האמרי בינה לדברי השיבת ציון שהזכרנו לעיל בפתיחת הדברים, שגם בכה"ג שמכוין לאכול מ"מ אם זה ממש פגום שפיר חשיב כמתעסק, ואפשר דכיון שהוא פגום ומאוס אע"ג שלענין שרץ שפיר אסור מ"מ לגבי אינשי אין זה חשיב כלל בגדר של אכילה ולכן רואין שפיר את אכילת הפרי והשרץ כשני דברים נפרדים וצ"ע. עכת"ד.
ולענ"ד מה שהשאיר בסוף הדברים בצ"ע אינם משנים את עיקר הדין שחיזק שם בתשובתו לאורך הסימן שאין בזה דין מתעסק. ומ"מ גם אם נשאר בצ"ע זה רק היכא שזה ודאי פגום. ובוודאי שלמעשה לא השתמש בזה וכמו שהדגיש בתשובתו האחרת בשו"ת מנחת שלמה תנינא ח"ב סי' ס"א אות א' שכתב וז"ל: "בענין החשש מתולעים מפני מיעוט המצוי, לצערנו הוא דבר מצוי וחמור מאד, שהרי גם בכה"ג שאי אפשר לבדוק אלא ע"י טורח גדול מאד שזה ודאי רק מדרבנן, אפי"ה החמירו בזה הפוסקים, ומ"ש הכרו"פ בסימן ק' סק"ד דלא חשיב כבריה ומהני ליה ביטול מפני שאינו אסור מתחילת ברייתו לפני ששורץ, מבואר בפתחי תשובה סק"א ובדרכי תשובה אות ד' שרבים השיגו עליו. וכן במה שהעלה הגאון בעל שיבת ציון בסי' כ"ח דאם זה ממש מאוס אפשר דחשיב לגבי התולעת כדין דבר שאינו מתכוין וכמתעסק בעלמא, וגם ראיתי בדרכ"ת סי' פ"ד אות כ"ח שהביא כדברים האלה מהגאון בעל בית אפרים, אך גם כתב שלא הסכימו לזה, וכן באמרי בינה בדיני בשר בחלב סוף סי' ב' הביא דבר זה מגאון אחד, והוא אין דעתו נוחה מזה". רק שבהמשך העיר מהא שזה נכנס לפה ומתרסק באופן דמהני ביטול, מה הדין בזה, והדגיש בסוף דבריו שזה רק הערה גרידא ולא להלכה. אך מ"מ לעצם דברי השיבת ציון כתב בסתמא שלא הסכימו לזה.
וטרם שאציין לגדול נוסף שדן בזה, ברצוני להעיר הערה כללית, שהרי קיי"ל בלא כל ספק שיש חובת בדיקה גם בירקות שהנגיעות בהם היא רק מיעוט המצוי, וכמו שפסק השו"ע להלכה ביו"ד סי' פ"ד סעי' ח וברמ"א שם. ולא אחד מן הפוסקים כתב איזשהו צד להיתר בזה לכתחילה לכה"פ בזבובים נמלים ויתושים שפסק השו"ע שדינם כפגומים [בסו"ס ק"ד]. והרי גם המתירים דיברו על לימוד זכות או בדיעבד אם נעשה אם עבר איסור. ויותר מכך הרי היכא שזבוב שהוא ודאי פגום כפי שנפסק להלכה בשו"ע יו"ד סו"ס ק"ד וסו"ס ק"ז, מ"מ אף היכא שמצדדים להתיר באופנים מסויימים הוא רק עם ריבוי תנאים, כלומר בסו"ס ק"ז התיר השו"ע היכא שהוסר החרק, ונשאר רק טעמו, וכתב הרמ"א שזה המנהג. ובסו"ס ק"ד התיר באם נמחה גוף הזבוב לגמרי, וגם רק היכא שא"א לסנן. ובוודאי שכל אחד שיאכל מאכל זה אינו מכוין לאכול רק התבשיל, ובוודאי אינו רוצה בחלק הפגום, מ"מ חייב לכתחילה לסנן, ולא חש לומר שיש בזה לכתחילה מתעסק הגם שזה ודאי פגום. ולאחר שנמחה גופם, ודאי שהוא אוכל רק תבשיל ורק לזה כוונתו, ולא לחרקים שבהם. וגם אם היו הרי כבר הותרו משום ביטול שאינם בריה כלל. ועיקר הדברים הוא לענ"ד שהתורה הקדושה אסרה אכילת חרקים בכמה לאוין הגם שהם פגומים, רק שלענין תערובתם יש מקום לדון ואף לדיני בריה, וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות, ראה בספר תולעת שני פ"ו בהערה 9 באריכות. ובספרי שו"ת שש משזר ח"א יו"ד סי' ח בד"ה וידידי, ובעוד מקומות. וממילא לאחר שדין מיוחד אמרה תורה לעבור על לאו גם היכא שהוא פגום, והגם שאין בו שיעור כזית או כעדשה, למדו מכן חכמים כמה דינים האחד לגבי בריה שאינה בטילה וכידוע, והשני על חובת הבדיקה קודם האכילה, אף שאין בו אלא מיעוט המצוי וכעין חובת בדיקת הריאה. וממילא כאשר אדם עתיד להכניס לפיו דבר מאכל או משקה שיש בו חשש לתולעים אין מקום להיתר של דבר שאינו מתכוין או למתעסק מחמת הפגם, כי זה מהות האיסור מעיקרו. ולכן לא הזכיר בשו"ע כל היתר כעין זה. שאין לזה מקום כלל. עכ"פ לענין דיעבד או לימודי זכות, יש את הסברא הזו ויש עוד הרבה סברות באחרונים, והם מפורסמים [ולצערי לעיתים יותר מפורסמים מהדברים האסורים וד"ל].
והשתא גם תבינו את כל הד שורות שכתבתי לכם בתגובתי הראשונה הקצרה ממש. והוא שבוודאי שהיכא שיש רוב אין היתר של דבר שאינו מתכוין כי הוא פסיק רישא, ובזה גם השיבת ציון אסר וכמבואר בדבריו. וכאן לענ"ד אין את ההיתר של אינו מתכוין כלל, כיון שחרקים הם איסור דאורייתא שמעיקרו נאסר כאשר הוא פגום, ואין את ההיתר של לא ניחא ליה. ובכלל הענין של פגום אינו ברור כדבעי, וברוב החרקים שאנו עוסקים שהם חרקי הפירות והירקות, הם אינם בהכרח מהרשימה שהזכיר השו"ע שהם ודאי פגומים. ולגבי שאר תולעים הרי זה מחלוקת מפורסמת האם התולעים שבפירות מאוסים הם, וראה בדברי הרמ"א בסי' פ"ד בסעי' ט שציין שצריך שישים, משמע שתולעים אלו לשבח, ומאידך בתורת חטאת הב"ד השך שם בס"ק ל כתב שטעם התולעת של הפירות פגומה. והש"ך הכריע להלכה שטעמם הוא לשבח. ומאידך עי' בט"ז שם בפר"ח, בפר"ת, ערוה"ש (סעי' עג) ובשו"ת מהרש"ם ח"א סי' קע"ד, שתולעת שבפירות היא פגומה. וראה בכ"ז בתולעת שני ח"א פ"ו סעי' יב ובהערה שם. עכ"פ מידי ספיקא לא יצאנו ויש כאלו שטעמם לשבח ויש כאלו שטעמם פגום. ובוודאי שאין הטעם נקבע על פי התנהגות עם ישראל קדושים שנפשם קצה בזה. אלא אם פגום או לאו נפסק בפועל לפי טעמו [וכי עכברא דדברא שנותן טעם לשבח, נראה בעיני יהודי שיש עכבר שאוכלים? אלא זה המציאות אצל הגויים] ואכן אם הסינים וההודים והצרפתים מערבבים לכתחילה במאכליהם חרקים מן הפירות ועושים מכך סעודה [ועיני ראו ולא זר דברי מאכלות שהם מכינים מחרקים ומתולעים אלו], לא ייחשב כמאכל שאיננו פגום? והרי די בישובי אותם מדינות שכמותם שווה כמחצית מיושבי העולם כולו, להגדיר מאכל לשבח או מאכל פגום. ולכן תמיהתך בזה איננה במקומה.
וטרם אסיים, אציין שכעת מצאתי תשובה נוספת להגאון בעל משנה הלכות שדן ממש בשאלה זו בספרו שו"ת משנה הלכות ח"ה סי צ"ב בתשובה לאחד מרבני ארה"ב זצ"ל, על דברי השיבת ציון אודות אכילה בשוגג שלא יהיה בו משום איסור דהוי"ל מתעסק. וכתבו עליו שתי תמיהות, והרב המחבר ציטט את דבריו של הספר שיבת ציון, והסיר את התמיהה הראשונה, אולם את התמיהה השניה השאיר, וז"ל: "אלא דמה שתמה עוד אמש"כ דהו"ל נהנה כחלבים ועריות ותמה מעכ"ת דהלא מה שנהנה הוא מן התבשיל ולא מן התולעים ושאני חלבים ועריות שכן נהנה מן החלב ע"כ. יפה העיר והיטב אשר דבר ובפרט לפ"מ שכתב הפמ"ג א"ח סי' תע"ה דאף דאמרינן בחלבים ועריות שכן נהנה מ"מ היכא דמכוון להיפוך שלא ליהנות ל"ש לומר שכן נהנה (ובזה מובן א"א שנאנסה מותרת לבעלה דכוונתה להיפוך שלא ליהנות אף שנהנית בע"כ) וא"כ כיון דישראל ודאי מכוון שלא ליהנות ולא לאכול תולעים אלא דאעפ"כ אם אוכל ממש אף שמתכוין שלא ליהנות לא מהני אבל היכא דמתעסק לענין אכילה ומכוין שלא ליהנות מהני דכה"ג לא הוי הנאה כלל, וצדקו דברי כ"ת דההנאה מן התבשיל ולא מן התולעים". ועוד הוסיף לדון בדברי הארץ צבי שכתב דין מחודש בדין בריה, עי"ש. ושוב בסוף דבריו כתב, אלא דמה שאני נבוך קצת דהא פשוט דכל שיודע דיש שם תולעים ואוכל המאכל הרי הוא עובר וא"כ ע"כ צ"ל דאנן קיימינן במי שהסיר התולעים ולפי דעתו לא נשארו עוד תולעים אלא דאנן חיישינן שמא ימצאו תולעים מה שלא יכול לברר אבל א"כ כה"ג אפילו אכל תולעה הרי הוא בכלל אונס דרחמנא פטריה וכמו דקיי"ל בכל י"ח טריפות שאמרו דאזלינן בתר רובא ואם מצא טריפה אחר שאכל אין צריך תשובה כיון דהוה אונס ע"פ התורה שאמרו אחרי רבים להטות וכ"ש הכא דבדק ולא מצא ואכל ונמצא אין לך אונס גדול מזה ואין לו משפט שוגג כיון שלא פעל עון ועיין תוס' כריתות י"ט דלרבא לא הוה שוגג אלא באומר מותר ע"ש ואי בשלא בדק כלל הרי כיון שהחזיק המאכל בתולעים חייב לבדוק ואם לא בדק ואכל הו"ל כמזיד וכעין בדיקת הריאה כיון דשכיח חייבוהו לבדוק וי"ל קצת ואין להאריך עוד יותר בזה. עכת"ד. הרי שהוא עקר את עיקר הסברא של אינו מתכוין בתולעים. ועוד שאם חייב בדיקה [אף רק במיעוט המצוי כעין בדיקת הריאה] ולא בדק הוי דין מזיד.
וכמדומה לי שלאחר כל הדברים הנ"ל, קשה להשתמש עם הסברא הנז' ואפילו כלימוד זכות. הגם שבהחלט בצירופים לעיתים יש מקום להתיר וצירופים אלו נזכרו הם או יסודותיהם בשו"ע.
