ראיתי מנהג מוזר בעיניי שבמקומות שיש בהם מצוקה של מניין, מחשיבים ילד בן 11 וחצי להשלים מניין, [לא חשוב באיזה עדה זה], ורציתי לדעת האם מותר בכלל לקהילה להנהיג מנהג כזה, והאם יש לזה אישהי אסמכתא בכתובים, או שבמקרים כאלה 9 מתפללים יחיד וזהו.
תשובה:
מקום שאין שם מנין בכלל רק תשעה אנשים, ואם לא יעשו מנין יתכן שחלק מהציבור לא יתפללו, או שעל ידי שלא יהיה מנין לא ישמעו קדיש וברכו כל השבוע, המיקל לצרף ילד בן 11 וחצי למנין יש לו על מי לסמוך ובלבד שיוציאו ספר תורה [עדיף פסול] ויניחו אותו על השולחן והילד יחזיק בעצי חיים [או בארגז הספר] בשעת התפילה.
כמו כן יש להקפיד שאת תפילת העמידה יעשה החזן בקול רם מיד דהיינו שבשחרית ימתין לאחר אמירת שירה חדשה עד שכל הציבור יגמור תפילת שמונה עשרה, ואז יתחיל את תפילת החזרה [שזו תפילת העמידה הראשונה שלו] וכן לא יאמרו קדישים שאחר שיר של יום ועלינו וקטורת, אלא רק קדיש שבין ישתבח ליוצר, בין שמונה עשרה לאשרי, ובין ובא לציון לסיום התפילה.
כתבו הפוסקים שמנהג הספרדים לא להקל בכל ענין, ואפילו אם על ידי כך לא יוכלו לשמוע כל השבוע קדיש וברכו.
במקרה שבדרך כלל יש מנין אך לפעמים ישנם ימים שלא מתקבצים מנין, אין להקל בשום אופן, ויתפללו ביחידות.
מקורות:
שו"ע או"ח סי' נה ס"ד הביא שיש מתירים לצרף קטן בן שש ואילך שיודע למי מתפללים למנין וסיים השו"ע "ולא נראים דבריהם לגדולי הפוסקים", אולם הרמ"א כתב על כך שיש נוהגים להקל בשעת הדחק לצרף קטן שיש בידו חומש [והכוונה חומש העשוי בגלילה כמו ספר תורה], ובמג"א כתב שנהגו להקל בזה בשעת הדחק, והובא להלכה בשו"ע הרב (סי' נה ס"ה), ובמשנ"ב הביא דעהה זו וסיים שהרבה אחרונים חלקו ע"ז, אולם מצינו כמה מגדולי הפוסקים שפסקו כן הלכה למעשה, כמ"ש בדעת תורה למהרש"ם (סי' נה וכ"כ בהגהותיו לארחות חיים ספינקא, סי' נה סק"ח) ובשו"ת שלו (מהרש"ם ח"ג סי' קסב) ובאפיקי מגינים (סי' נה ס"ק יז), וכן העלו בשו"ת דודאי השדה (סי' ס) ושו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' יח) ושו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' כח), ומדברי כל הפוסקים מבואר שדווקא באופן שיתבטלו תמיד מאמירת קדיש וקדושה אבל אם זה רק לפעמים אין להקל, וכמ"ש באפיקי מגינים שם, ובשו"ת דודאי השדה ואגרות משה הנ"ל.
וכיון שדעת רוב הפוסקים המתירים הוא דווקא באופן שאוחז חומש בידו, אין להקל בזה בלא חומש דהיינו חומש גלול כמ"ש הפוסקים, ואם כי שבשו"ת דודאי השדה וחלקת יעקב הקילו בלא זה, מ"מ בשו"ת אג"מ כתב שאין להקל בזה רק אם מחזיק עכ"פ את הספר תורה בעצי חיים אפילו אם הוא על השולחן, ועדיף בס"ת פסול שלא יהיה גנאי לס"ת להוציאו.
ואמנם דעת רוב הפוסקים להחמיר בזה כמו שנראה מדברי המשנ"ב (שם) וערוך השולחן (סי' נה ס"ה) והנצי"ב בשו"ת משיב דבר (ח"א סי' ט) וכן הוא בישועות יעקב (סי' נה סק"ג) ועוד רבים עי' ארח"ח (שם) שהביא בזה וכן בכף החיים (ס"ק מב).
ומנהג הספרדים היה שלא לצרף קטן כלל למנין, כמ"ש בשו"ת פקודת אליעזר (סי' ה) וכן נראה דעת הגר"ח פלאגי (יפה ללב סי' נה ס"ק ג), ושו"ת אור לציון (ח"ב פרק ה ס"ד), ושו"ת יביע אומר (ח"ד או"ח סי' ט), אולם כבר הביא שם שדעת שו"ת יין הטוב (למהר"י נסים או"ח סי' כח) שיש לסמוך אף למנהג הספרדים בשעת הדחק.
