ברש"י בפרשת שלח – בתחילת פרשת חלה – מביא את דברי חז"ל שאע"פ שלא התחייבו ישראל במצוות התלויות בארץ אלא אחרי י"ד שנה של כיבוש וחילוק – אבל במצות חלה כיון שנאמר בה "בבואכם אל הארץ" ולא כי תבוא או כי תבואו – כמו בשאר מצוות התלויות בארץ – על כן התחייבו בה מיד כשנכנסו לארץ.
ויתכן לבאר בטעם הדבר בהקדמת דברי הספורנו שם על הפסוק "ראשית עריסותיכם חלה" וז"ל
– אחר חטא המרגלים הצריך גם החלה – למען יהיו ראויים שתחול ברכה בבתיהם – כאמרו "וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך"… עכ"ל.
מבואר בדברי הספורנו – שמצות חלה התחדשה רק אחרי חטא המרגלים – והדבר צריך ביאור מה הקשר בין חטא המרגלים ובין מצות חלה.
ויש לבאר בכונת הספורנו – שמצות חלה שונה מכל המצוות האחרות התלויות בארץ.
כל המצוות האחרות זמן קיומם הוא בעת שיבול האדמה עדין במצב הראשוני שלו – כפי שגדל מן השמים – לעומת זאת מצות חלה זמן הפרשתה הוא אחרי פעולת האדם ויצירתו ממנה את מזונו – ובמצב כזה ישנה סכנה מיוחדת של הרגשת "כוחי ועוצם ידי".
ושוב ראיתי שכן כתב ב"ליקוטי מאמרים" עמוד נ. – לרבי צדוק הכהן וז"ל שם. ….ענין מצות חלה אחר התרומה, כי התרומה הוא מן התבואה שהוא מעשה שמים, להכיר שהכל מהשי"ת – אבל חלה הוא מן העיסה שהוא פעולת אדם …פירוש דדבר נקל להכיר במעשה שמים להכיר שהוא מן השמים – והכל יודעים שאין בכח האדם עצמו להצמיח התבואה – אבל במעשה אדם לטחון החיטה ולעשות עיסה ולאפות בזה רבותא כשמכיר שגם בזה הוא הנותן לך כח – וזהו החלה. עכ"ל.
על פי זה יש לבאר – את דברי המדרש רבה – אמר ר"י – למה נסמכה פרשת חלה לפרשת עבודה זרה לומר לך שכל המקיים מצות חלה כאילו ביטל עבודה זרה.
כאשר האדם מרגיש שכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ואינו מכיר שכל כוח מעשה ידיו הוא מהשמים – הרי זו בחינה של עבודה זרה – ועל כן בקיום מצות חלה שהיא מפקיעה את ההרגשה הזו – כאילו ביטל עבודה זרה.
ולפי זה יש לבאר את דברי הספורנו – שלכך נתנה מצות חלה אחרי חטא המרגלים – מפני שחטאם היה במחשבה של – "כי חזק הוא ממנו" – וכמו שפירשו חז"ל [ערכין ט"ו] – ממנו ית', כביכול אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם.
המרגלים נכשלו בטעות כאילו יתכן שיש לאדם כח כל שהוא המגביל את יכולת ה' – על כן קבלו מצוה מיוחדת שחלה על מעשי האדם – ומביעה את ההכרה שאין לאדם כח משל עצמו כלל וכלל – וכל כוחו הוא מאת ה'.
ויש להוסיף לפי זה ביאור בהמשך דבריו שכתב שם – שעל ידי מצות חלה יניחו ברכה אל תוך ביתם.
ההרגשה של כוחי ועוצם ידי גורמת לניתוק האדם ממקור הברכה – חוסר הכרה במקור השפע האמיתי גורם ח"ו לצמצום אותו השפע – על כן מצות חלה שבאה להפקיע מהרגשה זו – גורמת לחיבור מחודש אל מקור השפע ומביאה ברכה אל הבית – כמו שכתב הספורנו.
על פי זה יש לבאר הטעם מדוע נצטוו במצוה זו קודם כיבוש וחילוק – שלא כמו כל המצוות התלויות בארץ.
הואיל וענינה של מצוה זו הוא ביטול ההרגשה של כוחי ועוצם ידי – במה שנראה כמעשי האדם, על כן נצטוו במצוה זו דוקא קודם הכיבוש והחילוק, כדי שיכירו בשעת הכיבוש שכל מה שנראה כמעשי האדם בכיבוש הארץ – הוא מאת ה'.
וכמו שמובא בילק"ש – על מעשה יהושע אשר החרים את יריחו – אשר היתה הכיבוש הראשון בארץ ישראל שהיה זה מעשה של הפרשת חלה.
…א"ר יהודה הלוי בר שלום אמר רבי יהושע – כתיב "ראשית עריסותיכם תתנו לה'" – הואיל וכבשנו אותה תחילה – נעשה אותה חלה לקב"ה.
והביאור כנ"ל – שכמו שמצות חלה ענינה להפקיע את ההרגשה של כוחי ועוצם ידי ממעשי האדם שטחן ולש ואפה – כך החרמת יריחו באה לאותה מטרה להפקיע את ההרגשה הזו של כוחי ועוצם ידי ממעשה הכיבוש – ולהכיר שהכל מאת השי"ת.
והנה בטעם הדבר מדוע בשאר מצוות התלויות בארץ החל החיוב רק אחרי י"ד שנה של כיבוש וחילוק – מבוארים ברש"י – בג' מקומות בש"ס – ג' טעמים שונים
א] רש"י במסכת ב"מ פט. מבאר – שהטעם הוא – מפני שנאמר בפסוק "עשר תעשר" – ומיד אחרי כן נאמר "במקום אשר יבחר" – מכאן למדים שהתורה קושרת את זמן תחילת חיוב המצוות התלויות בארץ – עם בחירת מקום למשכן – ועל כן כל ימי הכיבוש והחילוק שאהל מועד שכן בגלגל באופן ארעי – לא התחייבו במצוות התלויות בארץ – עד שנבחרה שילה למקומו הקבוע של המשכן.
ב] רש"י בנדה מז. מבאר הטעם – משום שלא חל חיוב המצוות התלויות בארץ – עד שהגיעו למצב של "תבואת זרעך" שלכל יחיד היתה התבואה שלו שגדלה בחלקו – שזה היה רק אחרי כיבוש וחילוק.
ג] רש"י בכתובות כה. מבאר טעם נוסף – מפני שרואים שהתורה תלתה את המעשר בשמיטה שנאמר "בשנה השלישית שנת המעשר" – ועל כן כל זמן שלא התחילו למנות שנות שמיטה – אחרי י"ד שנה של כיבוש וחילוק – לא חל גם חיוב של תרומות ומעשרות.
ובביאור דברי רש"י יתכן לומר ששתי הטעמים הראשונים קשורים זה בזה.
המלבי"ם בפרשת תרומה – מבאר שהשראת השכינה שהיתה במשכן היא תולדה של צירוף כלל חלקי השראת השכינה הנמצאת בלב כל יחיד ויחיד מבני ישראל – שעל כן נאמר בפסוק "ושכנתי בתוכם" ולא "בתוכו".
לפי זה יש לומר שעל כן – כל זמן שבני ישראל אשר השכינה השורה בתוכם – היא השורה במשכן – לא הגיעו כל אחד לחלקו המיוחד לו בארץ ישראל – גם המשכן שהוא מקום השראת השכינה לא הגיע למקומו המיוחד לו.
ולפי זה יש להוסיף ולבאר – שלכן לא נתחייבו במצוות התלויות בארץ עד אחרי הכיבוש והחילוק שהואיל ואלו מצות התלויות בארץ – על כן כל עוד לא הגיעו למצב הקביעות – לא נשלמה הכניסה לארץ ולא חל חיובן.
ובזה יתווסף לנו ביאור מדוע במצות חלה שלא כמו שאר מצוות התלויות בארץ התחייבו מיד בכניסתם לארץ.
התו"ס בקידושין לו: [ד"ה כל מצוה] שואלים מדוע יש חיוב חלה מדרבנן בחו"ל ואילו חיוב תרומות ומעשרות מדרבנן – אינו אלא בעיירות הסמוכות לארץ ישראל?
והתו"ס עונים על כך – שכיון שחיוב חלה בא על ידי גלגול חלה שהאדם עושה – על כן דומה מצוה זו למצות של חובת הגוף שנוהגות אף בחו"ל – ולכן חייבו חכמים להפריש חלה בחו"ל – מדברי התו"ס עולה שמצות חלה נחשבת פחות תלויה בארץ משאר המצוות התלויות בארץ.
לפי זה יש לומר שהואיל והיא פחות נקראת תלויה בארץ – על כן התחייבו בה עוד קודם כיבוש וחילוק – לפני שהושלמה הכניסה לארץ בשלמות.
ולכן אמרו במסכת כתובות כה. "בבואכם אל הארץ" – אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים ת"ל "בבואכם" – בביאת כולכם.
ויש לבאר – שהואיל וחיוב חלה חל עוד קודם כיבוש וחילוק – יש ללמוד מכך שמצות חלה אינה תלויה כל כך בארץ ולכן התחייבו בה למרות שלא הושלמה הכניסה לארץ בשלמות – ועל כן היתה הו"א שגם כניסת ב' וג' מרגלים מספיקה לחלות חיוב חלה.
ובביאור הטעם השלישי שברש"י יש לומר – בהקדמת דברי הגמ' בסנהדרין לט. שטעם מצות השמיטה הוא "זרעו שש והשמיטו שבע – כדי שתדעו שהארץ שלי".
לפי זה יש לומר – שלכך תלתה התורה את המעשרות בשמיטה – כדי שעל ידי זכירת ענין השמיטה – תהיה נתינת המעשרות לא מתוך מחשבה שאנו הנותנים – אלא מתוך הבנה והרגשה שהארץ ופירותיה שייכים להשי"ת – אלא שברחמיו נתן לנו תשע חלקים מהפירות במתנה.
להרגשה זו מגיעים על ידי זכירת ענין השמיטה – כאשר אדם זוכר שבשנת השמיטה הוא יפקיר את כל שדהו מתוך הידיעה שהארץ שייכת לה' – אזי גם נתינת המעשרות בשאר השנים, תהיה מתוך הרגשה שבעצם הכל שייך לה' – אלא שברוב חסדו נתן לנו את הרוב כדי להיטיב לנו.
