ט”ו בשבט – התבוננות בחסד יצירת הפירות

רבני בית ההוראה
י"א שבט ה'תשע"א

ראיתי בספר “דרכי מוסר” להגאון ר’ יעקב ניימן זצ”ל שכתב שיום “ט”ו בשבט” הוא זמן של התבוננות בחסדי השי”ת עמנו בפלא יצירת הפירות – אשר ברא השי”ת כדי להנות בהם בני אדם.

מובא בילק”ש תהילים לד.

“טעמו וראו כי טוב ה'” – אמר הקב”ה הוי מקיים כל מצות שנתתי לך בתורה – אם אכלת מפירות הארץ או מן האילן הוי מברך עליהן שאם אכלת ולא ברכת אתה גוזל את הפירות ואת האילן ואת הארץ – ולמי שהוא מגדלן ואם אכל אדם וברך הוא ממליך לבוראם הוי “טעמו וראו כי טוב ה'”.

מבואר בדברי המדרש שאכילת הפירות צריכה לבוא מתוך התבוננות בטוב השי”ת האין סופי – ומתוך התבוננות זו צריכה לבוא הברכה עליהן.

מרן ה”חזון איש” בספר אמונה ובטחון [פרק א’ סוף אות ב’] כתב:

…אמנם אחרי שנעשה האדם עדיין אין קיומו נאמן כי חייו תלויים במזון תמידי המחדש דמו בקרבו – ואשר לזאת סדרו מעשה בראשית דגן תירוש ויצהר וצמח האדמה ועצים רבים אין מספר – וכל אחד מהם אצור מכוחות שונים המתאימים למזון האדם להבריאו להשקות עצמותיו ולהחיות נפשו על פני הארץ.

וכבר זכה האדם ללמוד תורה ודעת פליאות החכמה במבנה כל צמח למינהו ואשר מעיד על יוצרו אין חקר לתבונתו…

הרמב”ן בפרשת בראשית מבאר שכונת המאמר של “וירא אלקים כי טוב” הנאמר במעשה בראשית היא – שמלבד מה שהשי”ת ברא את העולם – הוא גם חפץ בקיומו התמידי.

וכך רואים גם מהמצוה הראשונה בתורה שהיא “פרו ורבו” שטעמה כפי שכתב בספר החינוך הוא כדי שיהיה העולם מיושב – שהשם ברוך הוא חפץ בישובו כדכתיב “לא תהו בראה – לשבת יצרה”.

אחד הדברים המורים על החפץ של השי”ת בקיום העולם – הוא פלאי בריאת המזון הנצרך לקיומו התמידי של האדם.

התו”ס בברכות לז. מבארים את נוסח הברכה “בורא נפשות רבות וחסרונן – על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי”

“בורא נפשות רבות וחסרונן” – כמו לחם ומים שאי אפשר בלא הם.

“על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי” – כלומר על כל מה שבעולם, שגם אם לא בראם יכולין העולם לחיות בלא הם – שלא בראם כי אם לתענוג בעלמא, כמו תפוחים וכיוצא בהן. עכ”ל.

מבואר שברכת בורא נפשות יש בה הודאה על כך שמלבד מה שהשי”ת חפץ בקיום העולם וברא עבור האדם את צרכי מזונו כדי להמשיך את קיומו – הוא רוצה גם בשלמות טובתו של האדם וברא עבורו אף דברים שאפשר היה לחיות בלעדיהם – כדי להנותו ולשמחו.

ונראה שב’ סוגי בריאה אלו – דהיינו דברים שהם הכרחיים לקיום האדם ודברים שברא השי”ת לתענוג בעלמא כדברי התו”ס – מופיעים לא רק כשתי סוגים של נבראים – אלא גם בכל פרי ופרי לעצמו קיימות ב’ הבחינות הללו א] מילוי הצורך וההכרח ב] ענין התענוג.

וביאור הדבר – שהרי ידוע – שבכל פרי ישנם כוחות שונים המועילים הן לתזונת האדם והן לחיזוק בריאותו הכללית כמו ויטמינים, מינרלים וכדו’ שכל זה שייך לבריאה של “בורא נפשות רבות וחסרונן”.

אבל הרי מלבד הכוחות המבריאים הגנוזים בכל פרי – יש בו גם טעם נפלא, יופי מיוחד וצבע מרהיב – שכל אלה אינם הכרחיים להפקת התועלת המזינה והבריאה שבו והם שייכים לחלק של “על כל מה שבראת – להחיות בהם נפש כל חי”.

על דרך זה יש לבאר את הנוסח של ברכת האילנות שתקנו חז”ל הקדושים לברך בראשית חודש ניסן – זמן הלבלוב של האילנות – “שלא חיסר בעולמו כלום – וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להנות בהם בני – אדם”

“שלא חיסר בעולמו כלום” – הכוונה היא לכל הדברים שאילו לא היו, היה העולם חסר בקיומו – אבל מלבד זאת ברא השי”ת גם “בריות טובות ואילנות טובים – להנות בהם בני אדם” דהיינו – גם הנאות כאלו שהעולם היה יכול להתקיים בלעדיהם.

ובפשטות, ברכה זו שנתקנה בזמן הלבלוב דווקא, קודם שיצאו הפרות, מכוונת על ההנאה של ראית הפריחה של העצים שברא השי”ת שהיא מסוג ההנאות שהקיום אפשרי גם בלעדן – מלבד ההנאה מהפרות עצמם כאשר יגדלו – שעל כך יברכו לחוד באכילתן.

ואולם גם אותן הנאות שאינן חיוניות לקיום האדם לא בראם השי”ת לתענוג שאין בו תכלית וכמו שכתב ה”מסילת ישרים” בפ”א שהשימוש הנכון בהנאות העולם הוא באופנים שעל ידם יהיה לאדם נחת רוח וישוב דעת בכדי שיוכל לפנות לבו ודעתו אל עבודת ה’ המוטלת עליו.

ונראה שיסוד זה נרמז בשורש בריאת הפירות.

על הפסוק “ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא – עץ פרי עושה פרי למינו” הביא רש”י את דברי חז”ל – שהשי”ת ציוה שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן אלא תוצא הארץ וגו’ עץ עושה פרי ולא עץ פרי – לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו נפקדה גם היא על עוונה.

ושמעתי ביאור בזה – שענין טעם העץ כטעם הפרי רומז למצב שבו העץ שהוא הכלי להוצאת הפרי – שוה בטעמו לפרי שהואיל ואין בו שום דבר משל עצמו וכל כולו משועבד להוצאת הפרי – על כן טעמו כטעם הפרי.

ורמז יש בכך לאדם להשתמש בכל הכלים שנתן לו השי”ת – אך ורק לעבודתו ית’ ועשית רצונו – ולא להנאתו העצמית.

אמנם למעשה האדמה לא הוציאה עץ שטעמו כטעם הפרי אלא עץ שטעמו שונה מהפרי – ויש בזה שייכות לחטא אדם הראשון אשר הלך אחרי מראה העינים והתאוה – אשר נועדו לשמש רק ככלי לעשית רצון ה’ – והוא הפריד ביניהם והלך אחרי רצונותיו וכך נכשל באכילת הפרי של עץ הדעת. [ראה “כלי יקר” שכתב – שחטא האדמה היה סיבה לחטא אדה”ר]

בגלל השייכות הזאת – כאשר נתקלל אדם הראשון על חטאו – נתקללה גם האדמה על כך שלא הוציאה עצים שטעמם כטעם הפרי.

והנה בספר “פרי צדיק” לרבי צדוק הכהן – מבאר את טעם אכילת הפירות בט”ו בשבט על פי המבואר בספר יצירה שעבודת חודש שבט היא לתקן את ענין האכילה שתהיה כדוגמת אדם הראשון קודם החטא – אכילה שכולה קודש ככלי לחיזוק הגוף והנפש לעבודת השי”ת וכאמצעי לברך את השי”ת בברכות הנהנין – ועל כן נהגו ישראל לאכול בראש השנה לאילן פירות בקדושה בטהרה ובברכה – מתוך דברי תורה בכדי לקדש את אכילתם.

ויתכן להוסיף – שמאחר ובבריאת האילנות היה פגם בזה שלא נוצרו בטעם שוה לעץ ולפרי – והיה חסר בביטול האמצעי אל התכלית – על כן ביום זה שהוא ראש השנה לאילנות – אנו משתדלים לקדש את אכילת הפירות ולהתנהג באכילת הפירות כאילו היה טעם העץ והפרי שוה – דהיינו לאכול את הפירות מתוך כונה שכל תכלית אכילתנו תהיה כדי לעשות בזה את רצון השי”ת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *