אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה

רבני בית ההוראה
י"א שבט ה'תשע"א

במסכת  ברכות לה. – מסקנת הסוגיא שהמקור לחיוב ברכות הנהנין הוא מסברא – “סברא הוא – אסור לו לאדם שיהנה מן העוה”ז בלא ברכה”. וממשיכה הגמ’ ומביאה ארבע מימרות – בחומר האיסור לאכול בלי ברכה.

ת”ר – אסור לו לאדם שיהנה מן העוה”ז בלא ברכה – וכל הנהנה מן העוה”ז בלא ברכה מעל.

אמר רב יהודה אמר שמואל – כל הנהנה מן העוה”ז בלא ברכה – כאילו נהנה מקדשי שמים שנא’ “לה’ הארץ ומלואה”.

ר’ לוי רמי כתיב – “לה’ הארץ ומלואה וכתיב – “השמים שמים לה’ – והארץ נתן לבני אדם” לא קשיא – כאן קודם ברכה – כאן לאחר ברכה.

א”ר חנינא בר פפא – כל הנהנה מן העוה”ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב”ה וכנסת ישראל שנא’ “גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע – חבר הוא לאיש משחית” – ואין אביו אלא הקב”ה שנא’ “הלא הוא אביך קנך” ואין אמו אלא כנסת ישראל שנא’ “שמע בני מוסר אביך – ואל תטוש תורת אמך” – מאי “חבר הוא לאיש משחית” – א”ר חנינא בר פפא חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים.

פשטות לשון הגמ’ מורה שאין מחלוקת בין הדעות – ולכן כתוב אמר רב יהודה א”ר חנינא בר פפא – ולא רב יהודה אמר וכו’.

כך גם מדויק לשון רש”י שפירש דברי הת”ר מעל – כנהנה מן ההקדש דכתיב “לה’ הארץ ומלואה” כדאמרינן לקמן – הרי שרש”י מציין מקורו של הת”ר – בפסוק שמביא רב יהודה אמר שמואל.

ובאמת כן איתא בתוספתא ברכות פ”ד ה”א – לא יטעום אדם כלום עד שיברך שנא’ לה’ הארץ ומלואה – הנהנה מן העוה”ז בלא ברכה מעל. מבואר שגם מקור הת”ר – הוא בפסוק “לה’ הארץ ומלואה”.

וכן איתא בירושלמי ברכות ריש פ”ו ז”ל כתיב “לה’ הארץ ומלואה – תבל ויושבי בה” – הנהנה כלום מן העולם מעל עד שיתירו לו המצוות ובהגהות הגר”א – פי’ הברכות שעושין קודם שנהנה מאותו הדבר.

מבואר שהמקור של הת”ר הוא אותו מקור של רב יהודה אמר שמואל. ומלשון רש”י – “כדאמרינן לקמן” – משמע שלא נחלקו.

והנה בגמ’ סנהדרין קב. – הביאה הגמ’ את דברי רב חנינא בר פפא דסוגיין – שהנהנה בלא ברכה כאילו גוזל אביו ואמו ופירש”י – “הוא גוזל להקב”ה שחכמים תקנו על כל דבר ודבר ברכה כדאמר התם – כל הטועם ואינו מברך נקרא גזלן שנא’ “לה’ הארץ ומלואה””.

ואף שבסוגיא דברכות ליתא הלשון גזלן כלפי הלימוד מהפסוק “לה’ הארץ ומלואה” – יתכן שרש”י כלל בלשונו את ב’ הדעות של כאילו מעל וכאילו נהנה מקדשי שמים.

עכ”פ מלשון רש”י כדאמר התם – שהביא את הפסוק של “לה’ הארץ ומלואה” המובא כאן בדברי רב יהודה אמר שמואל – על דברי רבי חנינא בר פפא – משמע שפירש שרב חנינא בר פפא אינו חולק על ת”ר ועל רב יהודה אמר שמואל – ואם כן עולה שרב יהודה אמר שמואל אינו חולק על ת”ר – ורב חנינא בר פפא לא נחלק על אף אחד משניהם, מעתה יש להבין מה הוסיף כל אחד מהמ”ד על דברי קודמו.

ויתכן לבאר בהקדמת המובא בחידושי הגר”ח – שבכל מעילה יש ב’ איסורים – א. מעילה מדין גזל – וזה שייך בין במעילה של הוצאה מרשות ובין במעילה של הנאה. ב. מה שהשתמש בדבר שלא כפי התכלית המיועדת לו – שכן החפץ הזה מיועד לשימוש של הקדש ובשימושו לחול הסירו מתכליתו.

ויש לבאר שב’ האיסורים האלו שייכים ביסודם גם במי שאוכל בלא ברכה.

א) סברא הוא דכיון שנהנה צריך להודות למי שבראם כמו שכתב רש”י, ההודאה שבברכה היא כעין תשלום להקב”ה על ההנאה – ועל כן מי שאיננו מברך כאילו גזל.

ב) כיון “שהחפץ ביצירה שיברכו עליה לשמו הגדול” כמו שכתב הרמב”ן בפרשת קדושים, [חמישי – עה”פ למען טמא את מקדשי] כאשר אוכל בלא ברכה הוא נוטל את ההנאה מבלי להביאה אל התכלית שעבורה נוצרה.

נמצא אם כן שהאוכל בלא ברכה – יש בו את שני החלקים של מעילה.

א. הוא גוזל את הברכה – שהיא תשלום לקב”ה על שפע המזון שהוא משפיע לנו.

ב. הוא מבטל את התכלית של בריאת הפרי – שהיא הברכה על אכילתו.

על דרך זה יש לבאר את ההבדל בין ת”ר לבין ר”י אמר שמואל, כל הנהנה מן העוה”ז בלא ברכה מעל, היינו מעילה מדין גזל – אלו דברי הת”ר.

רב יהודה אמר שמואל מוסיף – כאלו נהנה מקדשי שמים, היינו שיש כאן לא רק את הדין גזל שבמעילה אלא גם כאילו נהנה מקדשי שמים – כי ביטל את התכלית של קידוש שם שמים ונטל ההנאה לעצמו, שהואיל ותכלית ההנאה שיש בדבר היא כדי לברך את ה’ על ידה – כאשר אינו מברך הרי משתמש בהנאה שלא באופן שלשמה נבראה.

ובתוספתא ברכות פ”ד ה”א – לא יטעם אדם כלום עד שיברך שנא’ “לה’ הארץ ומלואה” – הנהנה מן העוה”ז בלא ברכה מעל עד שיתירו לו כל הברכות [גי’ הגר”א] – לא ישתמש אדם בפניו ידיו ורגליו אלא לכבוד קונהו שנא’ “כל פעל ה’ למענהו”.

ולפי האמור יש לבאר שכאן בתוספתא נרמזו ב’ הטעמים של ת”ר ור”י אמר שמואל – תחילת דברי התוספתא מקבילים למעילה מדין גזל שהואיל ו”לה’ הארץ ומלואה” אין לאדם לאכול עד שיברך שזה התשלום – והמשך דברי התוספתא מקביל לדין מעילה מצד השחתת התכלית של ההנאה – שכן אין להשתמש מן העולם אלא לכבוד ה’ – שעל כן מי שאינו מברך נוטל מן ההנאה את התכלית הזו.

וראה במהרש”א ד”ה ל”ק כאן קודם ברכה שכתב וז”ל.

“ועניינו כי הכל ברא לכבודו ליתן לו כבוד מעין ברכותיו – אבל ליהנות בלא ברכה אין כאן כבודו – ועדיין שלו הוא”.

בדברי המהרש”א נכללים ב’ הענינים כאחד – כיון שאיננו ממלא את התכלית של כבוד ה’ על ידי ברכה – אין לו רשות להשתמש בהנאה – ואם כן גזל היא בידו.

והנה את דברי רב חנינא בר פפא שהנהנה מן העוה”ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב”ה וכנס”י, מפרש רש”י – כאלו גוזל להקב”ה את ברכתו.

וכתב המהרש”א על דברי רש”י – “ומה שפירש”י גבי כאלו גוזל להקב”ה את ברכותיו – אין צריך, אלא גוזל ממש להקב”ה אותו דבר שאוכל ונהנה ממנו דקודם הברכה שלו הוא”.

דהיינו לדעת רש”י גזל את הברכה והמהרש”א אומר שאפשר לפרש שגוזל את ההנאה.

מובא בילק”ש תהילים לד

“טעמו וראו כי טוב ה'” – אמר הקב”ה הוי מקיים כל מצות שנתתי לך בתורה – אם אכלת מפירות הארץ או מן האילן הוי מברך עליהן – שאם אכלת ולא ברכת אתה גוזל את הפירות ואת האילן ואת הארץ – ולמי שהוא מגדלן ואם אכל אדם וברך הוא ממליך לבוראם הוי “טעמו וראו כי טוב ה'”.

לשון המדרש מורה לכאורא כדברי המהרש”א – שמי שאינו מברך הוא גוזל את הפירות – אבל מכך שהמדרש לא מסיים אתה גוזל את הפירות “למי” שהוא מגדלן – אלא “ולמי” שהוא מגדלן” – משמע שמלבד הגזל של הפירות יש כאן גזל נוסף שהוא גוזל ממי שהוא מגדלן – ונראה שהכונה היא שגוזל את הברכה כדברי רש”י.

ויוצא אם כן מדברי המדרש – הן כדברי רש”י והן כדברי המהרש”א.

לכאורה יש לשאול על דברי המהרש”א – אם נפרש שגוזל להקב”ה את ההנאה – אם כן מה הוסיף בזה רב חנינא בר פפא על ת”ר ור”י אמר שמואל?

אבל באמת נראה שהמהרש”א בהמשך דבריו שם מיישב את השאלה הזו.

המהרש”א כותב שם – שהברכות מורידין שפע הברכה מלמעלה על הפירות שמברכין עליהם – וכשלא מברך גוזל את כנסת ישראל – שלא ירד טל לברכה – על אותו המין שאוכל ממנו בלא ברכה.

ומשמע מדברי המהרש”א דבר חידוש – שכל ברכה על פרי, מורידה שפע לאותו המין שמברך עליו – ומי שאינו מברך – אזי מלבד מה שגזל את ההנאה מהקב”ה – הוסיף לגזול בזה מכנסת ישראל את אותו השפע היורד על ידי הברכה.

לפי ת”ר התשלום הוא בעצם ההודאה, לפי ר”י אמר שמואל התשלום הוא כבוד שמים המתגלה על ידי הברכה – את דברי רבי חנינא בר פפא פירש רש”י שגוזל את ברכתו, דהיינו גזל את התשלום שלא שילם – ועל כך שואל המהרש”א אם איננו משלם – אם כן גוזל את ההנאה שנטל ללא תשלום ולא רק את הברכה.

לפי דברי המהרש”א רבי חנינא בר פפא מוסיף דבר שלישי במה שאמר שגוזל את כנסת ישראל.

התשלום על ידי הברכה הוא במה שהיא מורידה שפע על אותו המין שמברך עליו – וכאשר אינו מברך – גוזל את הקב”ה במה שלא שילם את אותו השפע לכנסת ישראל.

והנה בירושלמי ברכות ריש פ”ו נאמר – “לה’ הארץ ומלואה – תבל ויושבי בה”.

הנהנה כלום מן העולם מעל עד שיתירו לו המצוות ובהגהות הגר”א – פי’ הברכות שעושין קודם שנהנה מאותו הדבר.

אמר רבי אבוה – כתיב “פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם” – העולם כולו ומלואו עשוי ככרם ומהו פדיונו – ברכה.

יתכן לפרש את דברי רבי אבוה כדברי רב חנינא בר פפא – שהואיל ועל ידי הברכה מוריד שפע מחודש – הרי זה כאלו פדה את ההנאה בשפע זה.

עוד איתא שם בירושלמי – ר’ יחזקיה רבי ירמיה רבי אבון בשם ר”ש בן לקיש – “אמרת לה’ – ה’ אתה – טובתי בל עליך” – אם אכלת וברכת כביכול כאלו משלך אכלת.

ופי’ הפני משה – ודריש בל מלשון בלי, ששוב אין טובתי עליך – להחזיק לי טובה.

ויתכן לבאר – שיש כאן טעם נוסף לחיוב הברכה.

כדרך שכל המצוות נתנו לאדם ע”מ ששכרו וטובתו בעוה”ב יהיו משלו ללא נהמא דכיסופא, כך ע”י הברכה שהיא כעין תשלום על ההנאה – הטובה של השי”ת בהנאה שנתן לאדם – היא הטבה שלמה ללא שהמקבל צריך להחזיק טובה שכן כבר שילם עבורה – נמצא שכאשר מברך – מתמלא בזה רצון השי”ת שהטובה תהיה שלמה.

יש לפנינו אם כן ארבעה טעמים לחיוב הברכה:

א] ת”ר – בלא ברכה כאלו מעל – הברכה היא הודאה של תשלום.

ב] רב יהודה אמר שמואל – בלא ברכה – כאלו נהנה מקדשי שמים, הברכה היא הבאת ההנאה אל תכליתה.

ג] רב חנינא בר פפא – בלא ברכה כאלו גוזל אביו ואמו – הברכה היא תשלום ע”י הורדת שפע נוסף.

ד] ריש לקיש – כאלו משלך אכלת – ע”י הברכה מתמלא רצון ה’ להטיב הטבה שלימה – וכשאינו מברך מונע קיום רצון ה’ בזה.

ויתכן לרמוז ד’ דעות אלו בדברי המזמור כ”ד בתהלים – “לדוד מזמור – לה’ הארץ ומלואה” וכו’ שמבואר בגמ’ שזהו המצב שקודם הברכה.

“מי יעלה בהר ה’ – ומי יקום במקום קדשו”. – למי יש את הזכות להנות מהנאות העולם – אשר הם קדשי שמים קודם הברכה.

“נקי כפים ובר לבב” – נקי כפים ששילם בהודאתו – כדעת ת”ר.

“אשר לא נשא לשוא נפשי” – הביא את ההנאה אל תכליתה – כדעת ר”י אמר שמואל.

“ישא ברכה מאת ה'” – מוריד שפע ע”י הברכה – כדעת רב חנינא בר פפא.

“זה דור דורשיו מבקשי פניך” – כי “האי מאן דאכיל מחבריה בהית לאסתכולי באפיה” – מי שאוכל מחברו מתבייש להסתכל בפניו – וע”י הברכה הוא בכלל מבקשי פניך – כדעת ריש לקיש בירושלמי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *