לתרומות לחץ כאן

פשיטת רגל בהלכה

הפוסקים דנו מה דין 'פשיטת רגל', דהיינו אדם או חברה המגיעים למצב של חוסר יכולת לעמוד בתשלומי חובות שהגיע זמן פרעונם, יכולים לפי הנוהג המקובל במערכת המשפט הכללית, להכריז על מצב של פשיטת רגל.

על פי המקובל בערכאות הכלליות ממנה בית המשפט כונס נכסים שתפקידו לשום את כל הנכסים שבבעלות האדם או החברה החייבים מחד וכן את כל החובות המוטלים עליהם מאידך, הוא מחלק את הנכסים הקיימים בין הנושים באופן יחסי, לכל אחד לפי גודל תביעתו, כך שבעלי החובות הגדולים נוטלים יותר ובעלי החובות הקטנים פחות, בית המשפט אינו נותן עדיפות לבעלי חובות מוקדמים יותר על פני אלו שאחריהם ומחלק את הנכסים באופן שוה יחסית בין כולם, אלא אם כן יש למי מהם שעבוד רשום כחוק המקנה לו זכות גבייה מוקדמת. לעומת זאת על פי דין תורה ישנו דין קדימה לכל בעל חוב מוקדם שכן כל הלוואה יוצרת שעבוד נכסים גם אם לא נרשמה  כחוק, על כן יש לחלק את הנכסים בין בעלי החובות לפי סדר קדימתם כך שבעל החוב הקודם נפרע את כל חובו ורק אחר כך בעל החוב שאחריו. לפי האמור נמצא שכאשר נדון לפי פסק הערכאות, הרי שלפי דין תורה נמצאנו מפסידים למלווים הראשונים את המגיע להם על פי דין.

בעיה נוספת בהכרזה על פשיטת רגל היא בשלב השני 'ההפטר', על פי המקובל לאחר שחולק הרכוש הקיים בין הנושים פוטר בית המשפט את הנתבע מחלק מן החובות שלא נפרעו, כמו כן נערכת לשאר החובות שנותרו פריסת תשלומים רחבה מאד, הרבה מעבר למה שהתחייב עליהם הנתבע מלכתחילה, כל זה על מנת שיוכל לשקם את מעמדו ולחזור למה שהיה, לעומת זאת על פי דין תורה אין הסדר כזה יכול לפטור אדם מחובות  המוטלים עליו והוא ישאר חייב לעולם עד שישלם.

בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' סב) כתב שיש לדון בזה משום 'דינא דמלכותא דינא', וחילק שם בין דיני קנינים והלוואות שראוי למדינה שיהיה בהם דין אחד לכולם ועל כן אומרים בהם דינא דמלכותא דינא, ובין דיני שכנים וכדומה שאין בהם צורך כזה ועל כן אין אומרים בהם דינא דמלכותא דינא, ופסק על פי זה שהמערים על פסק הערכאות בחלוקת הנכסים בפשיטת הרגל הרי הוא גזלן.

אולם בשו"ת אבני צדק (סיגעט, חו"מ סי' ב) דן בנושה שהתפשר עם הפושט רגל ושוב אחר זמן בא מהונו של פושט רגל זה ליד הנושה ורוצה להחזיק בו באומרו שלא מחל לו, והלה טוען שכבר נתייאש מן החוב אחר שהתפשר עמו, והעלה שם על יסוד תשובת מהרמ"ם לובלין (סי' מז מובא בש"ך סי' יב), שכל פשרה שנעשית בין התובע והנתבע בשביל שהיו תביעות וטענות ביניהם באופן שכל אחד ירא שמא אם לא יתפשר יפסיד הכל, נחשב פשרה מתוך הכרח ואונס ואינה מועילה בלא קנין אפילו נעשית הפשרה בין התובע והנתבע בינם לבין עצמם שלא בבי"ד, ולכן בנידון דדן שהכל יודעים שנתפשר מתוך אונס שאל"כ לא היה מקבל כלום, מחילה זו לא מהני כלום אפילו בהחזרת שטרות והוסיף שודאי יכול התופס לטעון קים לי שלא מחלתי.

ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' קלד) דן בשאלה מעין זו, ומסקנתו שבלא שהסכים הנושה בפירוש לפשרה רק שלא עשה מחאה כשקיבל הודעה על פשיטת הרגל לא אבד זכותו, כיון שאין אומרים בכה"ג דינא דמלכותא דינא ע"ש. בשו"ת צדקה ומשפט (חו"מ סי' ח) כתב לבטל לגמרי את דין הערכאות בפשיטת רגל ואפילו בצורת החלוקה. וכן כתב בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' קכד).

אמנם בספר ברכי יוסף (חו"מ סי' יב אות יד) כתב בשם מהרש"ך שראוי לכוף את בעלי חוב המסרבים להתפשר עם הלווה שירד מנכסיו כאשר התפשרו איתו רוב הסוחרים ע"ש. גם בשו"ת חזון נחום (סי' נו ד"ה ובדבר) דן בנתעשר הלווה אחר שנתפשר, ודעתו שאין המלוה יכול לתבוע את שארית החוב. אכן אף שכפי המבואר אין מי שמיקל משום דינא דמלכותא לענין 'ההפטר' מכל מקום מצאנו באחרונים שהתירו משום המנהג, כן כתב המהרש"ך (ח"ב סי' יג וח"ג סי' ח) שכופים המיעוט שהסכימו על פריסת החובות את הרוב לעשות כמותם מחמת המנהג.

וכן העלה הפתחי חושן (הלואה פ"ב הערה סג) שמכח מנהג המדינה הרי זה כפשרה בקנין, והוסיף שכל שכן בחברה בע"מ שכל עניני הכספים של המדינה מתנהלים מכח החוק ומנהג המדינה הרי זה על דעת כן הם מתעסקים, אלא שבאופן שיודע הנושה שהחייב הצליח להערים על החוק וקיבל צו פשיטת רגל אף שיש לו נכסים, אין הוא מחויב למחול.

[כל זה הוא מלבד הבעיה שבעצם ההליכה לדון בערכאות, אלא שיש מקום להתיר על פי חכם לדון בערכאות למי שנזקק להציל את ממונו מיד מי שאינו מוכן לדון בדין תורה וכן הוא למי שעסקו עם גויים או בנקים או עם מי שאינם שומרי תורה.]

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *