מחילה מתוך כעס

הרב מאיר יצחק וינד
ד' שבט ה'תשע"א

בשו”ת מהרי”ט (חו”מ סי’ קיח) נשאל על ראובן שהשכיר בית לשמעון לזמן י”ב חדש, ונשבע השוכר שלא לעזוב את הבית בתוך הזמן ואם יעזוב יפרע לו את כל דמי השכירות של י”ב חודש. ובתוך הזמן נפלה מריבה ביניהם, מחמת שתבע השוכר את המשכיר שיעשה לו איזה תיקון בבית, והקפיד המשכיר על השוכר ואמר לו תעזוב את הבית, ועתה רוצה שמעון לעזוב באמרו שכבר מחל לו ונפטר משבועתו וחיובו. והמשכיר אומר שעדיין חיובו קיים כי מה שאמר לו היה דברים סתם מתוך כעס, וכתב המהרי”ק לדייק מלשון הרמב”ם (מכירה פ”ה הי”ג) שכתב ‘לפיכך אם אמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה אינו צריך דבר אחר כלל’. ומבואר בדבריו שכל מקום שיש לחוש שלא מחפץ לבו מחל ולא גמר בלבו, צריך שיקנו מידו או עד שיאמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי, אבל זה שאמר מתוך מריבה והקפדה הדבר מוכרח שלא גמר בדעתו למחול, שזו דרכן של בני אדם מתוך הכעס אומר אדם לחבירו. וכן דייק בשו”ת דרכי נועם (חו”מ סי’ ג’) מדברי הרמב”ם והש”ע. וכן פסקו בשו”ת גנת ורדים (חו”מ כלל ג’ סי’ מו) ובשו”ת חיים שאל (ח”ב סי’ יג). ע”ש. ומבואר אם כן להדיא שבכל דבר שאדם עושה מתוך כעס אינו מועיל, אלא צריך שיהיה בלב שלם לגמרי.

בשו”ת מהרי”מ מבריסק (סי’ לח) נשאל אודות שליח הגט שדרש מעות בעד הוצאותיו, וכמה אנשים צעקו עליו, ובתוך כך כעס השליח ואמר איזה לשון המורה על ביטול שליחותו, והשיב, שמכיון שלא ביטל שליחותו בפירוש הו”ל כגילוי דעתא בגיטא דלאו מילתא היא. ואע”פ שמדברי הב”ח נראה דבשליח אפי’ גילוי דעת בלבד נחשב כביטול הגט, וכן נראה דעת כמה פוסקים, מ”מ לאו כ”ע מודים לזה, ומדברי הרשב”ץ שהובא בב”י סי’ קלד נראה דפליג על סברא זו. ויש לצרף עוד היתר לפמ”ש הרמ”א בהגה בחו”מ (ס”ס שלג): פועל שאמר לו בעה”ב בפני שנים לך מעמדי, פטור בלי מחילה, וי”א שאם אמר לו כן דרך כעס אינו פטור (ר’ ירוחם). ומוכח שכל מה שאדם אומר דרך כעס אינו כלום. ומה שהקשה התורת חיים (בר”פ גט פשוט), מדאמרינן התם: דתקינו רבנן גט מקושר משום אתרא דכהני דהוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו, ועבדי רבנן תקנתא דאדהכי והכי מיתבא דעתייהו, אלמא דאדם המגרש בכעסו הוו גירושין. י”ל דבודאי דיבור בעלמא מקרי ואמר דרך כעס, ואינו מכוין ע”ז בלב שלם, אבל אם עשה מעשה דרך כעס גמר ועביד עובדא.

ואע”ג שלא הוציא מפיו לשון מחילה, מכל מקום כבר כתב הכנה”ג (סי’ רמא הגה”ט ס”ק טו) בשם שו”ת מהרי”ט (ח”ב אה”ע סי’ כ, כא) דלא צריך שיאמר לשון מחילה בדוקא, דהרי מחילה בלב מהני, כדמוכח ממחילה על כתובה לאחר כ”ה שנים. [ועי’ בקצה”ח (סי’ יב סק”א) דהיינו דוקא באופן שיש אומדנא דמוכח למחילתו. ועי’ בשו”ת יביע אומר ח”ג חו”מ סי’ ג’ שהאריך בד”ז]. וע”ע בשו”ת מהרש”ם (ח”ה סי’ כב) שכתב באומר שלא יתבענו, דאם איכא אומדנא שמוחל, שפיר מהני, ואפילו שלא הוציא לשון מחילה מפיו, אבל בסתמא איכא למימר שלא נתכוין למחול כלל אלא רק לסלק תביעתו ממנו. ע”ש. ובנ”ד שאמר שאינו רוצה לקבל ממנו את המעות, נראה דעדיף מאומר שלא “יתבענו”, שהלווה עדיין יכול לשלם בלי תביעה, משא”כ בנ”ד שאמר שלא “יקבל” תשלום ממנו. אכן עדיין יש לפרש דאומר רק שהוא לא יקבל, אבל לעולם רוצה שהלווה ישאר חייב לו, כדי שיהיה חשוב לווה רשע שלא משלם. אכן נראה יותר שזהו לשון הקרוב למחילה בעיני העולם, שהרי הדבר ידוע שאם לא יקבל ממנו את המעות, אין לו אפשרות לשלם לו, וממילא הוא לא יפרע לו את הממון. וגם בספק לשון מחילה עיין בפת”ש (ס”ס סה) שהלווה נחשב מוחזק, והמע”ה, ולא דמי לאיני יודע אם פרעתיך. ע”ש. [ועי’ ביבי”א הנ”ל שהאריך בד”ז].

אבל אכתי יש לדון אי אמרי’ שהמלוה ויתר לו על סכום ההלואה, מתוך הכעס, דהנה כתב הרמ”א (ס”ס שלג) בפועל שאמר לו בעה”ב בפני שניים לך מעמדי, שאם אמר לו כן דרך כעס אינו פטור. ומוכח שכל מה שאדם אומר דרך כעס אינו כלום. כיון שאין לו דעת גמורה על כך. אבל הפתחי תשובה (שם) הביא מהתורת חיים (בר”פ גט פשוט), שהקשה ע”ז מדאמרינן התם שתקנו גט מקושר, משום אתרא דכהני דהוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו. אלמא דאדם המגרש בכעסו הוו גירושין. וחילק דדוקא דיבור בעלמא מקרי ואמר דרך כעס, ואינו מכוין ע”ז בלב שלם, אבל אם עשה מעשה דרך כעס גמר ועביד עובדא. ובשו”ת חתם סופר (חו”מ סי’ קל) כתב דבלא”ה יש לדחות קושייתו בנקל. ובשו”ת דובב מישרים ח”ב (סי’ לח) ביאר שכוונת החת”ס, דהתם אינו דרך כעס גמור, אלא רק הקפדה טבעית מחמת מזג סוער, ולכן הוי גירושין, אבל מתוך כעס ממש י”ל דלא מהני. ע”ש. וכן ציינו משו”ת גנת ורדים (חו”מ כלל ג’ סי’ מו) שדווקא באופן שיש הוכחה שהיה שם כעס אמרי’ דלא הוי מחילה, אבל כשהמחילה נעשתה שלא מרצון גרידא, שפיר דמי, דה”ל כדברים שבלב. ע”ש.

אמנם בשו”ת רעק”א החדש (הוצ’ המאור) ח”ד חו”מ סי’ א כתב דאם אמר שמחילתו היה מתוך כעס ולא מחל לו בלב שלם, אין ממש בטענתו, כיון דכבר מחל לו ומחילה אי”צ קנין, ומה שטוען דהיה מתוך כעס אין בזה ממש, דלא מצינו דקנין או מחילה בכעס יהא נקרא מחילה או קנין בטעות, ולכל הדברים הוי כפקח לכל דבריו, ואף שהרמ”א פסק דאם א”ל דרך כעס אינו פטור, קאי דוקא באם א”ל לפועל לך מעמדי פטור בלא מחילה, וע”ז אמר דאם א”ל דרך כעס, ר”ל האי לישנא דלך מעמדי, אינו פטור, דאז לא הוי לישנא דמחילה אלא כדוחפו לחוץ לך מעמדי ולא אראה פניך, אבל במוחל לו ממש אף בדרך כעס [עמוד מט] מהני, וקצת נוטה לזה לישנא דהלבוש. ומדלא הזכיר הך דינא רק בסוף סי’ שלג נראה ברור דמיירי דוקא בלישנא דלך מעמדי, משא”כ במחילה ממש. עכ”ל.

ובשו”ת הר”י מיגאש סי’ נח, הובא באמרי בינה דיינים סי’ כ אות ה, כתב דאם קרע התובע את השטר והשליך אותו ואמר שפוטר את הנתבע, ואח”כ טען שבדרך כעס קרע את השטר, ותובע את תביעותיו, פסק הר”י מיגאש: אם כשקרע שמעון השטר אמר לו הנה מחלתי לך זה הסך, אינו יכול לחזור מזה, ואם לא אמר לו אינו נפטר מן החוב בקריעת השטר.

אכן בשו”ת רעק”א (החדשות חו”מ סו”ס ה) כתב שדברי הרמ”א נאמרו דווקא לענין מחילה בלשון גרוע, שאמר לפועל לך מעמדי, וכאילו דוחפו לחוץ, אבל כשאמר בלשון מחילה גמורה, מועיל, אפילו כשהיה מתוך הכעס, דעכ”פ הוי מחילה מעלייתא, שהרי מחילה א”צ קנין. וכן דקדק מלשון הלבוש (סי’ שלג). ע”ש. ובפשטות ביאור דבריו דלעולם מה שעושה מתוך הכעס מקרי גמירות דעת, אלא רק כשאומר בלשון גרוע מפרשי’ דיבורו שלא נתכוין באמת למחילה. וה”נ יש לומר בנ”ד שהמלוה אמר ללווה שלא רוצה לקבל את המעות, דמסתבר דמתפרש כמחילה גמורה, כיון שמדבר על המעות עצמם, ולא דמי לפועל שאמר לו שאינו רוצה שיהיה עמו, ולא הזכיר לו את הממון. ועוד יש לצרף מ”ש בכנה”ג (סי’ שלד הגב”י ס”ק יב) לדייק מהרשב”א (ח”א סי’ תתעג) שמועיל מחילה גם כשבא מתוך כעס גמור. [אכן עיין בשו”ת הרשב”א ח”א סי’ תקעא שכתב בזה”ל, ועוד שבשעת הכעס היה, ובשעת הכעס הרי הוא כשוטה, ואין השם ומצוותיו כנגדו באותה שעה. כמו שאמרו בנדרים (כב:) שהכועס אפילו שכינה אין חשובה כנגדו]. והובא באמרי בינה (הל’ דיינים סי’ כ’ סק”ה). והוסיף שכן משמע בל’ הרמ”א שהביא דין זה בשם יש אומרים, ומשמע דיש חולק ע”ז. ומספק אין מוציאין ממון מיד המוחזק. ע”ש. אמנם עיקר דיוקו מדברי הרמ”א אינו מוכרח כלל, וכמו שנראה מדברי החת”ס ורעק”א דנקטי לד’ הרמ”א בפשיטות. אבל מכל מקום חזי לאצטרופי לספיקא. ועי’ בשו”ת הרשב”א (ח”א סי’ תרנו) לענין נדר מתוך כעס, דשפיר חשיב גמירות דעת, ואינו חשוב כנדרי אונסין, אלא רק הוי פתח לחרטה. ע”ש. אכן יש לחלק לפמ”ש הנתיבות (סי’ נה) שלענין נדרים יש להחמיר טפי באונסין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *