חתן שחתם על הכתובה ונמצאו העדים פסולים

הרב מאיר יצחק וינד
ד' שבט ה'תשע"א

.

בשו”ת תשב”ץ (ח”ד בטור השלישי סי’ א) דן בשטר כתובה שחתמו בו עדים שאחד מהם נשוי לבת אחי אמו של האחד, וכתב שזה ודאי אינו מועיל מה שהכתובה נמסרה בפני עדי מסירה, ובתוך דבריו כתב עוד ראיתי להודיעך שיש כאן תקנה שהחתן חותם בכתובה ויש בזה תיקון גדול שאם לא ימצאו לקיים עדי הכתובה וימצאו ב’ עדים לקיים חתימת החתן הרי הוא כאילו נתקיימה חתימת העדים ואינו נאמן לומר פרעתי, וגובה מן היורשים וטורף מן הלקוחות כדין שטר מקוים, והיינו שתקנו שהחתן יחתום בעצמו על הכתובה כדי להבטיח גביית הכתובה כשלא ימצאו ב’ עדים לקיים עדי הכתובה כי מצוי יותר למצוא עדים לקיים חתימת החתן, וכנראה חששו לזה בכתובה יותר מבשאר שטרות, מפני שגבייתה כעבור הרבה שנים שרגיל שלא יימצאו אז כבר עדים לקיים עדי הכתובה, ויעוין גם בנחלת שבעה (סי’ יב אות עג) שכתב, נהגו באשכנז שגם החתן חותם תחת הכתובה. אמנם רחוק מן הצד ולא אצל העדים. וכן כתב במהרי”ל (מנהגים הלכות נשואין אות טו) שהחתן יחתום בצד שמאל בסוף השורה כנגד העדים, ולא אצל העדים, שהרי הוא קרוב אצל עצמו ואסור להעיד.

בשו”ת שבט הלוי (ח”ח סי’ רפה) מביא את המנהג שהחתן עצמו היה חותם כל הכתובה, וכתב על זה הנה המעיין בפוסקים יראה דהיו בזה חילוקי מנהגים בין המדינות, אבל היות שאנחנו צאצאי אשכנז, והרמ”א ורבותינו נמשכים תמיד אחריהם, ובספר נחלת שבעה שהיה גאון מופלא נמשך אחריהם למעשה, ואנו עושים בעניני כתובה ושטרות על פיו, יש לנהוג כן לכתחלה עכ”פ, ולכן יש לנהוג כן אם אפשר, בלי לערער על האחרים.

ויש לדון בכתובה כזו שהחתן בעצמו חתם ונמצאו עדים פסולים, בתשב”ץ (שם) כתב שבאופן שנמצא פסול בכתובה, חתימת החתן אינה מועילה משום ששטר הכתובה הוא ‘מזויף מתוכו’. ובשו”ת מהרש”ך (ח”ג סי’ מא) דן בכתובה שנמצאו העדים פסולים והבעל חתם על הכתובה בכתב ידו, ופסק שהכתובה כשרה וגובים מן היורשין בכתובה זו ולא מדין שטר אלא מדין כתיבת ידו. הרי שמכשיר הכתובה בחתם בה הבעל אף שחתמו עדים ונמצאו פסולים.

ובספר מוצל מאש (ח”א סי’ לד) הביא את המהרש”ך ותמה עליו, שלכאורה כל מה שהחתן חתם על השטר כתובה הוא על דעת זה שהשטר כשר ועתה שהשטר פסול ראוי שיהיה כחספא בעלמא, והיינו שכיון שהבעל חתם אחרי שחתמו בה עדים, לא היתה כוונתו להתחייבות ע”י החתימה מדין כתב ידו אלא לאשר את השטר שנעשה עפ”י העדים, ולכן אין דין החתימה שחתם עם העדים כדין כתב ידו.

ובנתיבות המשפט (סי’ נא סק”ד) כתב שבאופן שכבר נכשר השטר בעדים הכשרים שחתמו תחילה שוב לא נפסל השטר במה שנעשה מזויף מתוכו אח”כ, שמזויף מתוכו אין פוסל רק כשנעשה בשעה שנעשה שטר, ולפי זה יוצא שיש להכשיר את הכתובה באופן שהחתן חתם לפני הפסולים שבאופן כזה שהשטר נחשב למקוים משום כתב ידו, שוב אין בו פסול של ‘מזויף מתוכו’.

ובספר מכירת חמץ כהלכתו (מדור התשובות סי’ א) מביא תשובה מהמנחת יצחק שכתב בשם פוסקים קדמונים שנהגו להחתים עדים על שטר המכירה, ודן שם בשטר מכירת חמץ שנמצא שהעדים שחתמו עליו היו קרובים, וכתב להכשיר באופן שגם מוכר החמץ בעצמו חתם על השטר, והוסיף שכל מה שעדים קרובים פוסלים את השטר היינו דווקא כשהשטר נחתם בלא חתימת הבעל הדין כגון שטרי כתובות וכיוצא בזה שעיקר השטר תלוי בעדים מה שאין כן בשטר מכירת חמץ שעיקר זה כתיבת יד המוכר וחתימת העדים אינה אלא להעדפה. כלומר, שכיון ששטר מכירת חמץ יש לו תוקף אף ללא עדים.

והוסיף שעיקר החשש בשטר מכירת חמץ שחתומים עליו עדים הוא שיש בין העדים אחד מהמוכרים בעצמם, ועל זה יש להביא את דברי הריב”ש בתשובה (סי’ קסח ד”ה ומה) שדן באדם שהקדיש את נכסיו להקדש, ורצה היורש לבטל את הצוואה בטענה שאחד מהעדים החתומים הוא סופר הקהל [והרי נוגע בעדות בענין ההקדש] ופסק שם הריב”ש שאפילו אם היה נוגע בדבר כפי שטען היורש, והיה פסול להיות עד או דיין עד שיסתלק מן הזכות ההוא, [כמבואר לעיל (מג:)] מכל מקום, אין הצוואה בטלה בשביל זה, שהרי שלשה עדים היו בה, ודי בעדות השנים הנשארים. ואין לומר בזה את הדין של ‘נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה’, מכיוון שאין פסלותו אלא מחמת שהוא נוגע בעדות, הרי הוא כבעל דבר, וכיון שהוא בעל דין לא שייך לקרותו לא עד ולא דיין, ולא נצטרף עם האחרים כלל, כדי שיבטל עדותן בצרופו מפני פסלותו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *