הגדר ההלכתי של צ’ק [המחאה בנקאית]

הרב מאיר יצחק וינד
ד' שבט ה'תשע"א

בגמרא בסוף בבא בתרא מבואר ששטר בכתב יד הלווה אף אם הוחזק בבית דין אינו גובה אלא מבני חורין. וכן פסק השולחן ערוך (סי’ סט ס”ב) שאפילו הוחזק כתב ידו בבית דין אינו גובה אלא ממנו, אלא שהוסיף השו”ע שהיינו דווקא כשהודה שלא פרע. אבל אם טוען פרעתי, נאמן, ונשבע היסת ונפטר. ואינו יכול לומר שטרך בידי מאי בעי, שאינו חושש להניחו בידו, כיון שאינו שטר גמור. ונחלקו פוסקי זמננו בגדר ההלכתי של שיק דעת רוב הפוסקים שהוא נחשב כשטר התחייבות הנקרא ‘ממרני’, שהוא שטר חוב סחיר שכל המחזיק בו יכול לגבות בו [והטעם שחל החיוב ראה להלן], אבל יש סוברים שאינו שטר התחייבות [ראה שו”ע חו”מ (סי’ מ ס”א)] אלא רק הוראה לבנק לשלם למחזיק בשיק.

כבר בדורות הקודמים התיחסו גדולי הפוסקים לתוקף שטר ‘ממרני’ שהיה נהוג בימיהם והיינו משום שהסוחרים לא יכלו להשתמש בשטר חובר רגיל שאינו ניתן להעברה אלא באופן שכותב הלווה לקונה השטר ‘קני לך איהו וכל שעבודיה’ [ראה שו”ע חו”מ סי’ סו].

בשו”ת צמח צדק (סי’ י’) כתב כאשר נוהגים שהלוה חותם חתימת ידו וכו’, מה שקורין ממרני, ויש לשטר חתימת ידו כל תוקף שטרות שבעולם, רק שאין לו דין שטר גמור לטרוף ממשועבדים, אבל מבני חורין גובים, ואפילו מיורשין, ואינו יכול לטעון פרעתי, אם יכולין לקיים חתימת יד הלווה החתום בשטר זה, ויכול אדם ליתן לחבירו שטר זה אפילו בלא כתיבה ומסירה, ואפילו בלא כח והרשאה, וכל המוציא גובה בו, והכל ממנהג התגרים שקבעו מנהג זה עיקר משום תקנת השוק על פי מנהיגי ארצות וגאוני עולם.

ובשו”ת הב”ח (סי’ טו) כתב, הדברים פשוטים וברורים שהשטר כשר, וגובים בו על פי תיקון המדינה שהממרני יש לה כל זכות וכל כח של כל השטרות העשוין כתיקון חכמים זכרונם לברכה, שלפי תקנה זו גם הממרמי זו היא כשרה על פי דת ודין.

והנה בשו”ע (סי’ נ ס”א) מבואר ששטר בכתב ידו אף אם נכתב לכל המוציאו נאמן הלווה לומר פרעתי, והטעם שאין כותב הממרני נאמן לומר פרעתי.

ובשו”ת דברי ריבות (סי’ שסב) כתב שאף על פי שגדולי הפוסקים פסקו שבכתיבת ידו נאמן לומר פרעתי, מכל מקום אם הוא מנהג סוחרים שיהא חשוב כשטר לענין שלא יהיה נאמן לומר פרעתי, ודאי שאינו נאמן לטעון כן. משום שבאופן כזה המנהג מבטל הלכה, כמבואר ברשב”א (ב”מ עד. ד”ה ובדוכתא) לענין קנין סיטומתא דהמנהג מבטל את ההלכה בכל כיוצא בזה שכל דבר שבממון על פי המנהג קונים ומקנים הילכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנות קונים.

בשו”ת אגרות משה (חו”מ ח”ב סי’ טו) כתב לענין שמיטת כספים, שאם בשעת הלוואה נתן הלווה צ’ק שלו על זמן של אחרי השמיטה הרי זה כקביעות זמן שאינו משמט, ועוד יותר מזה שהוא נחשב גם כתשלומים מאחר שאסור לפסול צ’ק בדינא דמלכותא, הצ’ק נמצא התחלת חיובו הוא מאחר השמיטה, שבאופן זה אף בזמן הגמרא לא היה משמט. ולכן אין החושב נשמט וצריכים הלווים לשלם, והוסיף האגרות משה שאם לא ימצא המלוה ב”ד שיחייבו את הלווה משום שיחששו להסוברים דמשמט, יכול לעשות דין לעצמו באופן של תפיסה, ואף יכול ללכת לערכאות של עכו”ם.

בשו”ת משנה הלכות (חט”ז סי’ נה) דן במעשה שאירע בראובן שנתן צ’ק המחאה על אלף שקל לשמעון עני מעות מעשר, שמעון לא הי’ לו חשבון בבנק והלך ונתן הצ’ק ללוי ונתן לו לוי אלף שקל מזומנים ובינתיים הצ’ק נאבד ומעולם לא חזרו לבנק לפדות האלף שקל, ופסק שם שאף שנמצא שהעני נהנה ממעשרות של אלף שקל ממש כסכום שחייב ראובן במעשר, מכל מקום לא נפטר ראובן מלקיים המצוה וחייב להפריש שוב אלף שקל וליתן לצדקה.

וראה עוד גם בשו”ת אבני זכרון (ח”ג סי’ סה) שכתב שם, שבאופן שפרע את חובו בשטר המחאה (צ’ק), ועד שזה פרע חובו פשט הבנק את הרגל, שאם עד שפרע המתין הרבה הרי זה פטור לפרוע לו, ואם לא התעכב ימים רבים את שפרע שטר זה, י”ל דכבר בזמן שמסר לו הלווה את השטר לא היה לבנק לשלם, אלא דהשתא נגלה הדבר ולכן חוזר עליו. ועיין בספר אבן המשפט (סי’ טז אות כה – כו) שחקר בפרעון בצ’ק אי חשיב פרעון מיד, וצידד שאין על המלוה לקבלו כפרעון גמור אלא רק לשם סידור החוב גרידא, ופרעון החוב יתבצע רק כשיקבל המזומנים.

ובשו”ת מנחת יצחק (ח”ה סי’ קכ) לאחר שדן בתוקפו של שטר ‘ממרני’ הוסיף שכל זה אף דלא מטעם דינא דמלכותא, אמנם כהיום הזה, כיון שנפסק להלכה ‘דינא דמלכותא דינא’, הרי נודע כעת הדינא דמלכותא, שמחויב הלוה לשלם לכל המוציאו כל הסכום הנכתב בתוכו, ואינו מועיל שום טענה שיש לו מי שנתן לו הממרני. וכעין זה מבואר בתשובות הרשב”א הממיוחסות לרמב”ן (סי’ כב) שכתב שמלך שהכשיר שטר הנעשה בכתיבת יד הלווה דינו דין, ואין חוששים בו לזיוף, על אף שמדיני התורה חוששים, כי דינא דמלכותא דינא בכל דבר שיש בו סברא והוא נעשה לטובת בני המדינה. אכן בגדר של ‘דינא דמלכותא דינא’ מצאנו ברשב”א בתשובה (ח”ג סי’ קט) ועוד ראשונים הסוברים שאין ‘דינא דמלכותא דינא’ אלא בדיני המלכות אבל דינים שדנים בערכאות אין הם דיני המלוכה אלא הערכאות דנים מעצמם, שאם לא נאמר כן נמצא שביטלנו כל דיני ישראל ח”ו. וכן פסק הרמ”א (חו”מ סי’ שסט) וז”ל, ‘דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה אבל לא שידונו בדיני העכו”ם שאם לא כן ביטלת כל דיני ישראל’.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *